יום רביעי, 21 ביוני 2017

שכר ועונש - במקרא

כל הבקיא בדברי התורה רגיל בעיקרון השכר והעונש שהתורה מציגה שוב ושוב. יש את פרשות הברכה והקללה בבחוקותי ובכי-תבוא, ובעוד מקומות רבים התורה חוזרת ומבטיחה טובה לשומרי המצוות ולהולכים בדרך ה', ועונשים שונים לממרים את דבר ה'.
כך אנו אומרים מדי ערב ובוקר בפרשה השניה של קריאת שמע (דברים פרק יא):
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
ואעפ"כ נראה שיש מקום לטעון שהשכר והעונש המובטחים לאורך התורה הנם שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. כך לדוגמא בפרשה השניה של ק"ש שהבאנו לעיל, יש מקום לומר שעצירת גשמים וירידת גשמים הנם עונש ושכר לציבור המקיים את תורת ה', ולא לכל יחיד ויחיד. באופן דומה נראה שיש מקום לפרש את האזהרות מפני גלות או מלחמות שבפרשות התוכחה, שהן אזהרות לציבור ולא לכל יחיד ויחיד.
כשמעיינים בסיפורי התורה והנביא, שרכיבי השכר על מעשים טובים והעונש על מעשים רעים מצויים בהם לרוב, נגלה שבכל הקשור לעונשים כמעט ואין התייחסות לפעולתו של היחיד (אולי היוצא דופן המובהק הוא קורח). באשר לשכר על מעשים טובים, אמנם יש מתן שכר ליחיד (כדוגמת הבן לאשה השונמית וכד') אך נראה שאלה הם דווקא מקרים היוצאים מן הכלל ולא מעידים על הכלל.
התורה מאריכה לומר שאם נעשה את הטוב יהיה לנו טוב, ואם נעשה את הרע יהיה לנו רע. מכך יש לנו ללמוד גם את ההיפך: שאם יארע לנו טוב אז כנראה שהיינו טובים, ואם ארע לנו רע אז כנראה שהיינו רעים. אך כאמור, את זה ניתן לומר רק על ההתנהלות הציבורית, שכן לאור דברי התורה לא יתכן שעשינו טוב ולא קבלנו טוב, אלא רע. אך באשר ליחיד, אם אין אמירה כוללת האומרת שעל עשיית טוב מקבלים טוב, ועל עשיית רע מקבלים רע, בהחלט יתכן והאדם היחיד יעשה טוב ויקבל רע.
אך בכל זאת יש מקומות בתורה שקשה יותר לומר שמדובר על שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. לדוגמא, מצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן:
דברים פרק ה
(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
דברים פרק כב
(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
אמנם חז"ל (בהמשך נדון בהרחבה בעז"ה בשאלת השכר ועונש בספרות חז"ל) כתבו שיש מכאן קל וחומר למתן שכרן של מצוות, שאם התורה מבטיחה שכר על מצוות קלות, קל וחומר שיש מתן שכר על מצוות חמורות. ואעפ"כ קצת תמוה שאם יש יסוד בתורה שיש שכר ועונש על כל המצוות והעבירות אז שהתורה תפרט זאת רק בשתי מצוות אלו.
ואמנם, מצאנו מפרשני הפשט שניסו להסביר שאין כאן הבטחה למתן שכר:
·        הדר זקנים על התורה דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז:
והארכת ימים. הפשט למען ייטב לך אם תשלח את האם כי תוליד בריכות אחרות ותמצאם והארכת ימים לאם:
·        הדר זקנים על התורה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב:
למען יאריכון ימיך. שיתפללו עליך אם תכבדם. ועוד תחיה שלא יבריחוך מהם וימציאו לך כל צרכיך ומתוך כך תזכה שלא תרצח.
עוד מקום בתורה שניתן להצביע עליו כמורה על עונש מצוי בעשרת הדברות (שמות פרק כ):
(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:
על פסוקים אלו כותב הרב יעקב מדן (מקראות, יתרו, עמ' 223):
נראה שהמידה אינה עוסקת בגורלו של אדם פרטי, ומעולם לא שמענו בדברי הנביאים והחכמים על אדם שנענש בעוון אבי-אבי-אבי-אביו, שמן הסתם מת זמן רב לפני שהוא נולד. המידה עוסקת בעיקר בעמים – בהם מרחק של ארבעה דורות אינו מרחק גדול, ובדרך כלל קיים קו תרבותי-אמוני-פוליטי-חברתי המקשר בין הדורות.
כך, שלכאורה יש מקום לומר שאין בתורה עיקרון של שכר ועונש ליחיד במובן הפשוט שלו: תעשה מצווה בהכרח יהיה לך טוב, תעשה עברה בהכרח יהיה לך רע. ובודאי שאין עקרון שדבר רע יכול לקרות לך רק אם עשית עבירה.
ואכן, מצינו במקרא התייחסויות לדברים רעים שארעו או שעלולים לקרות, ללא קשר לעבירה כלשהי:
בראשית פרק מד
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
דברים פרק כ
(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:
שמואל א פרק כג
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה' יַסְגִּירוּ: (יג) וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה וַיֶּחְדַּל לָצֵאת:
שמואל ב פרק יא
(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:
ואעפ"כ יש שני פסוקים בתורה שמשמע מהם שדבר רע לא יארע לצדיק:
בראשית פרק כ
(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:
בראשית פרק יח
(כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
אך גם פסוקים אלו לא סותרים את המהלך דלעיל.
מפרשי הפשט מסבירים את דבריו של אבימלך כך (רבינו בחיי בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ד):
(ד) הגוי גם צדיק תהרוג. יתכן לפרש כי היה אבימלך אומר על עצמו, אם אתה הורג גוי זה תהיה סבה שיהרג גם הצדיק, ואמר זה על אברהם: כי אם יהרג המלך על המעשה הזה הלא עבדי המלך יהרגו לאברהם.
ובאשר לדבריו של אברהם על סדום, הרי שזה מדבר על הציבור ולא היחיד.
את הסקירה הזאת נראה שיש לסיים עם התייחסות לספר איוב. הספר פותח בדרישת השטן לפגוע בטובה שזכה בה איוב (איוב פרק א):
(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱ-לֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ: (יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:
ספר איוב עוסק כולו בצדיק שסובל שלא כפי שהיה ראוי לו על פי מידת הדבקות שלו בא-להים. עצם זה שמציאות זו אפשרית כמתואר בספר מלמדת אותנו שדברים רעים יכולים לקרות ללא קשר לעבירות.
ובכל זאת, יש מקומות בתורה המורים על עונש בנוגע לעבירות מסוימות:
ראשית, עונש הכרת המופיע פעמים רבות בתורה.
זאת ועוד, על מספר מצוות התורה מאריכה ומפרשת עונש מיד ה':
שמות פרק כב
(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (כו) כִּי הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי:
ובאופן דומה על שכר:
דברים פרק טו
(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל  מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
עם זאת, כיוון שהתורה אינה מפרשת שמעשה טוב של היחיד גורר קבלת שכר, ומעשה רע של היחיד גורר עונש, כפי שכתבה ביחס לציבור, הרי שנראה שגם פסוקים אלו הם יוצאים מן הכלל (ויתכן שגם כאן חלקם מדברים על הציבור, ואכמ"ל), ובודאי שלא ניתן לומר שיש מקור ברור מהתנ"ך שהאמירה ההפוכה היא נכונה: שאם לאדם טוב אז כנראה שהוא עשה מעשים טובים, ואם לאדם רע אז כנראה שהוא עשה מעשים רעים. 

יום ראשון, 14 במאי 2017

בנה ביתך - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ראו גם: הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ניתן לומר בהכללה שהתגובה הרבנית המצויה לאחר מלחמת ששת הימים היתה תגובה פסיבית. כלומר, לא היתה קריאה לקום ולעשות מעשה, כתגובה לניסים שראינו באותם ימים, ולהמשיך את הנצחון לבניית בית המקדש על הר הבית. התגובה הרבנית המצויה קראה להמשיך להתפלל לביאת משיח שיבנה את בית המקדש. 

כך נוסח החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום ו' ר"ח סיוון תשכ"ז (יומיים אחרי שחרור ירושלים):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו.מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו.
ומספר חדשים לאחר מכן, בתשובה שעוסקת בחידוש עבודת הקרבנות, כותב הרב אליעזר וולדנברג (שהיה חבר מועצת הרה"ר) את הדברים הבאים (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
ולרווחא דמילתא כדאי להזכיר לאלה הלהוטים אחרי הקרבת ק"פ =קרבן פסח= בטומאה (ולדלג על הבעיות /ההלכתיות/ ההלכיות החמורות הכרוכות בזה) את דבריו המחוכמים והקדושים של הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז (כפי שמובאים בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז) שאמר בזה"ל: יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב ק"פ בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות ק"פ ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי עכ"ל, ומיעוט המחזיק את המרובה המה מילים נעלים אלה: ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ואשרי החכם שיבינם.  
[כוונתו כנראה שכל כך הרבה זמן היהודים התפללו לה' שיבנה את בית המקדש, שחבל לא להמתין עוד קצת עד שיעשה זאת וכך לחדש את עבודת הקרבנות לכתחילה, ולא דיעבד.]

כלומר, לדבריו לא השתנה שום דבר בין אמצע המאה ה19, תקופת הדברי-חיים מצאנז, לבין שנת 1967.

מעניין לציין שאחד הקולות הראשונים שאנו פוגשים הקוראת לפעולה אקטיבית היא של ראשי ישיבת חברון (סלבודקה) הפונים לשר הבטחון בבקשה להשיב את ישיבתם לחברון. פניה שנדחית ע"י משה דיין (קישור):

בערב ראש השנה תשכ"ח כותב עורך כתב העת המעיין, הרב יונה עמנואל, את הדברים הבאים הקוראים לאיזה הנהגה דתית לקום והביע בקול הסבר ומשמעות למאורעות החדשים האחרונים (קישור):

אחד הקולות הבולטים שדווקא קראו לפעולות אקטיביות היה הרב חיים שרגא פייבל פרנק, שפרסם בכתב העת המעיין שני מאמרים:
- מאמר ראשון תחת השם "עת הפקידה הגיעה" בחורף שנת תשכ"ח בו הוא כותב בין היתר (קישור):
- מאמר שני תחת השם "בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד" בתחילת שנת תש"ל (קישור), בו הוא דוחה את הדעות האוסרים על עליה להר הבית וקורא לחדש את עבודת הקרבנות.


יום ראשון, 7 במאי 2017

הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

היום התקבל בציבור הציוני-דתי קצת לזלזל בקדושת הכותל המערבי. כדאי לחזור ולהתבונן בדברים שנכתבו לפני יובל שנים, עם הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אודות שחרור הכותל המערבי דווקא.

הרב שלום נח ברוזבסקי, האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", בשיחה בעת נצחון מלחמת ששת הימים (קישור):

הרב שלמה גורן, תחקיר ענף היסטוריה של צה"ל, כ"ד תשרי תשכ"ח (קישור):

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו):
ב"ה. ג סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו.
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל, לכן עמדתי ואתבונן בדבר מחלוקת רבותינו הראשונים אם מותר להכנס בזמן הזה למקום המקדש, ואם יש לפרסם איסור בדבר, כדי למנוע מכשול מהחרדים לדבר ה'. 
[...]
פשט משמעות דבריהם (בילקוט שמעוני שיר השירים ב', ובזוה"ק פר' שמות דף ה ע"ב) הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותל מערבי של ביהמ"ק שנשבע הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם. ומ"ש לא אוכל לצייר שתהיה שכינה מצויה בזה"ז בין טומאת הגוים, תמיהני שהרי הודה הרב שהשכינה בביהמ"ק לעולם ועד, אף על פי שהוא ביד הישמעאלים הטמאים, ושועלים הלכו בו בעוה"ר. וע' בזוהר חדש (ר"פ ויצא) דר' אלעזר הוה קא בכי, דחמי, דהאי אבנא קדישא דמינה אשתיל עלמא, והיא אבנא דשוי יעקב רישיה עלה, זמינן לשוואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא דילון על האי אבנא, ווי לעלמא ווי לההוא דרא, ע"ש. וכתב מהר"מ חאגיז בס' אלה מסעי (דף ט), שעינינו הרואות שנתקיים דבר זה בעוה"ר, שכל מת של הישמעאלים קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה במסגד אל אקצא הנקרא היום מדרש שלמה סמוך לאבן השתיה וכו'. והובא בס' חיבת ירושלים (צד רסד - רסה). ע"ש. ושכינתא בגלותא בעוה"ר. וא"כ יש להניח מאמר חז"ל שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, פשוטו כמשמעו, על הכותל המערבי שלנו, ואין צורך להשיאו לדבר אחר. וצ"ע.  
הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
אבל כבר נמנו וגמרו שכותל זה אינו מכותל העזרה כי אם מהר הבית, וכקטן כגדול נגשים אל הקודש לשפוך שיח. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובני ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הן 
מכתב הסתדרות אגודת ישראל העולמית (קישור):

החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיוון תשכ"ז (קישור):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו. 
מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.
הרב קלמן כהנא (קישור):


אפשר להסתכל על דברים אלו, מלפני יובל שנים, בשני אופנים:
א. ניתן להעביר ביקורת על כך שטחו עיניהם מלראות את ההזדמנות הגדולה שהביא הקב"ה לפתחם, ודודי חמק עבר...
ב. ניתן לומר שאיננו חכמים יותר מהם, וכנראה שהם הבינו משהו אז שהיום אנחנו מייחסים לו פחות חשיבות, בצדק או שלא בצדק.
באיזה מהאפשרויות אתם בוחרים?

יום רביעי, 3 במאי 2017

עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

דברים שפורסמו בעירי מודיעין לקראת יום העצמאות

בשיאו של ליל הסדר הכניסו בעלי ההגדה אמירה שעל פניה נראית קצת שלא במקומה. כך אנו אומרים: "עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ", ואז אנו מונים את כל הטובות שהקב"ה עשה עמנו מאז יציאת מצרים ועד לבניית בית הבחירה. ולכאורה, מה הטעם לומר ולהרחיב בכל הטובות הללו שעשה ה' עם אבותינו? האם אין מספיק דברים להודות עליהם ביציאת מצרים בלבד, שאנו צריכים להזכיר עוד שנתן לנו השבת, העמידנו לפני הר סיני, ועוד ועוד?

יציאת מצרים, כמו גם אירועים חשובים אחרים בהיסטוריה האנושית, יש השפעה במעגלים שונים. ליציאה ממצרים יש השפעה ישירה על אלו שהיו וחוו על בשרם את שעבוד מצרים. אך יש לזה גם השפעה עלינו, כפי שאנו אומרים בהגדה: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". וכן, יש לה השפעה על אוכלוסיות שונות לאורך ההיסטוריה שנאבקו להשגת חירותם, כפי שנאבקו לשחרור יהודי בריה"מ תחת הסיסמא: "שלח את עמי". לא ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של יציאת מצרים כשמתמקדים רק בסיפור יציאת מצרים עצמו. יש צורך להתרחק מעט ולהביט מעט ממרחק כדי להבין עד לאן מגיעה ההשפעה ולהפנים את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם עמנו ביציאת מצרים.

משל למה הדבר דומה? לאדם העומד קרוב מאד לתמונה. האדם יכול להתרשם מאיכות הצבע, ומאיכות הבד, ואף משילובם של צבעים שונים. אך כדי להתרשם מהתמונה כולה ולהפנים את יופיה, יש צורך לקחת כמה צעדים לאחור ולהביט בה ממרחק מה, ואז לזוז מעט ולהביט בה שוב מזוית שונה וכך הלאה.

זו המשמעות של הזכרת החסדים העוקבים את יציאת מצרים. כשלוקחים מעט מרחק ורואים לאן הגיעו הדברים רואים את כל הענין בהסתכלות מחודשת.

עמים רבים חוגגים את יום עצמאותם. כעובדי ה', ברור הוא שהשמחה שלנו על עצמאות המדינה שלנו מקבלת ביטוי, לא רק של שמחת הכרס, אלא גם של הודאה לה'. כך מצאנו בהרבה מהתחנות במעגל השנה ובמעגל החיים, שהשמחה בהן היא טבעית, והתורה באה והוסיפה להן נופך של שמחה בקרבה לה'. לדוגמא: חג האסיף במעגל השנה – חג חקלאי טבעי, שהתורה הדריכה אותנו לנצל להודאה לה' על היבול החקלאי. ובמעגל החיים - כשנולד לאיש ילד/ה, הוא עולה לתורה ונותן שבח לה' בפני קהל ועדה.

כך ברמה הבסיסית ביותר, דבר פשוט הוא שעובדי ה' השמחים על עצמאות מדינית מוסיפים שבח והודיה על כך לקב"ה.

אך כשמתרחקים מעט יותר מבינים שלא רק עצמאות יש כאן. המדינה נולדה וקמה מתוך החורבן הנורא של שואת יהודי אירופה הי"ד. ובזכות קום המדינה נקבצו אליה יהודים מארבע כנפות הארץ ויצרו כאן מדינת לאום לעם היהודי. הרי שיש כאן עוד נופך שיש להודות עליה.

ומזוית אחרת, לא רק שיש כאן מדינה יהודית, הרי שהמדינה הזאת נוסדה וקיימת בארץ ישראל, ארץ אבותינו, ומתקיימים בה מדי יום ביומו דברי הנביאים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" ו"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים".

ואם מתרחקים מעט יותר, רואים את ההישגים העצומים אליהם הגיעה המדינה בשנות קיומה.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו!

נסיים בסיפור שמביא הרב ישכר תמר בספרו עלי תמר על התלמוד הירושלמי (שביעית פרק ד) שדומני ממחיש בצורה טובה את דברנו:

"ברצוני לציין כאן מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל - אביב היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום, וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינא נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר רבש"ע אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר רבש"ע אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובעת השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח."

שנזכה לחזות בעינינו בעוד ועוד זויות והשלכות של הטובות שעושה עמנו הקב"ה ויתקיים בנו "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'"!

יום שישי, 7 באפריל 2017

החרוסת

עפ"י המשנה בפסחים, החרוסת זה אחד מהמאכלים המצויים ב"קערת הפסח" – זה מוסכם על כולם. יש מחלוקת מה חשיבותו: מצוה או לא מצוה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א). לא ברור מהמשנה אם במקדש היו מביאין לפניו חרוסת:
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.
בגמרא שם (דף קטז עמוד א):
אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.
בביאור דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה, הגמרא אומרת שזה משום קפא – ובזה יש מחלוקת בין רש"י (שזה להפיג החריפות - "שרף החזרת קשה, ויש בו ארס") לבין ר"ח (שזה למניעת תולעת בחרוסת - "כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת").

בביאור דעת ר' אלעזר שחרוסת היא מצווה נחלקו בגמרא: זכר לתפוח או זכר לטיט.
המוכרים בירושלים (לא ברור אם לפני החורבן או לאחריו) היו מכנים את החרוסת "תבלין למצוה".

לאור דברי הגמרא יש לשאול:
  • לדעת ר' אליעזר בר' צדוק – מה ראו חכמים לתקן תקנה זו? מה מוסיף החרוסת על פני המצה והמרור? 
  • האם החרוסת היא זכר לחרות או זכר לשעבוד? 
  • לדעת חכמים – מה קשור ה"קפא" לליל הסדר? 
מהגמרא בפסחים דף ל: 
אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.
ורש"י שם:
בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת - קיהוי, אייגירו"ש +(צ"ל אייגרו"ם) תבלין חריף+ בלעז.
רואים שחרוסת זה תבלין לבשר בכל ימות השנה. אז לדעת חכמים, ליל הסדר אינו שונה בזה מכל ימות השנה. סביר להניח אם כן שבזמן ש"במקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" היו מביאים גם חרוסת כתבלין לבשר.

הנצי"ב מסביר בפירושו להגדה, אמרי שפר, שליל הסדר עבר שינוי תוכני מזמן הבית לאחר החורבן:


לדבריו, מעמדה של המצה השתנתה. בזמן המקדש היא היתה כלחמי תודה, נלוית לקרבן הפסח ולא בעלת מעמד עצמאי. לאחר החרבן המצה והמרור קיבלו מעמד עצמאי.

דבר דומה ארע לחרוסת (ראה פרופ' דוד הנשקה, מה נשתנה" עמ' 255 ואילך) – התבלין של הקרבן. כבר אין קרבן, אך החרוסת נשארה עם שני שינויים:
א. מעתה החרוסת יתבל את המצה והמרור (במקום את הקרבן).
ב. החרוסת יקבל מעמד סמלי עצמאי (בדומה למצה ולמרור).

כשבאו להסביר את מעמדה הסמלי של החרוסת – נחלקו הדעות, חלק הסבירו על השעבוד וחלק על הגאולה.
אך כאן לא מסתיים הסיפור.
הרמב"ם בפירושו למשנה הסביר שאם חרוסת מצוה – יש לברך עליה:
והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.
הרמב"ם ביד-החזקה כותב שהיא מצוה מדברי סופרים, אך אינו מזכיר שמברכים עליה:
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו לעניין פסיקת ההלכה כר' אליעזר בר' צדוק, כפי שכותב רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם - הוספות מחלק ג' סימן תקמד (אלף תרצב)):
 אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק.
אך מתעוררת השאלה:
  • למה נפקא מינה אם חרוסת מצוה או לא? אם זה לענין אם מברכים או לא – ראינו שלא! אם זה לענין חיוב אכילת שיעור מסוים – גם לא מצינו שיעור כזה! אז למה נ"מ אם זה מצוה? 
לפי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיח הגרי"ד) המצוה היא להביאה אל השלחן לפני ההגדה (ולשון הרמב"ם מדוייק - "ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח") – ויש לספר את יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור וחרוסת מונחים לפניך. 

אך מדוע? מה מוסיף החרוסת למצה ולמרור? אמרנו שליל הסדר עבר טרנספורמציה אחר החורבן. הנושא העיקרי שלו אינו תודה לה' שגאלנו, אלא האמונה שה' הוא שגואל את עמו. אי לכך יש יותר דגש גם על קושי השעבוד. המהרש"א בחידושי אגדות מסביר:  
זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:
החרוסת מדגיש את קושי השעבוד, אך גם את "תחת התפוח" – את האנושיות של עמנו בתוך השעבוד הנורא! את השאיפה לחיים בריאים ותקינים! וזה עצמו מקהה את מרירות המרור.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ציוצי "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים" של פרופ' דוד הנשקה

בחודשיים האחרונים קראתי בשקיקה את ספרו של פרופ' דוד הנשקה "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים". נהנתי מאד מהקריאה ואני ממליץ על הספר בכל לב. במהלך הקריאה ניסית לצייץ נקודות מתוך הספר. אין ממש חוקיות בציוצים, היו פרקים שצייצתי הרבה, ואחרים שצייצתי פחות. בגדול, ניסיתי לצייץ בכל פעם שהגעתי למשהו שהרגשתי שהוא חידוש מרעיש. להלן קיבצתי את ציוצי על הספר.
הציוצים מכילים ספוילרים!!!
אם הספר מונח לכם על השידה ואתם בדרך לקרוא אותו - אני לא ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הרשומה הזאת. אם לא שמעתם על הספר, או שראיתם את הספר והגבתם בתנועת ביטול של "מה כבר אפשר לחדש ב500 עמודים על ליל הסדר שטרם נכתב?" - הרשומה הזאת בשבילכם!
[קישור ל#מה_נשתנה_הנשקה בטוויטר]





































יום שישי, 17 במרץ 2017

מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 
הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 
הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 
הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 
האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך. 

יום שישי, 10 במרץ 2017

קם רבה ושחטיה לרבי זירא

הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מביאה את הדין ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ולאחר מכן מביאה את המעשה הנורא הבא:
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. 
ידידי הרב יצחק רונס שיתף כמה פירושים מקוריים להסבר סיפור זה.

שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנו:
בהא דקם רבה ושחטיה לר"ז... וצ"ע שהוא דבר זר מאד ובפרט על רבה מגדולי האמוראים ולפי גירסת השאילתות (שס"ז) רבא הי'. והנראה לפענ"ד דצריך לדקדק מה שאמרו מצוה לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וי"ל דהנה המן הי' מזרע עמלק ומצוה על כל מי שיכול להרגו כדין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומצוה לזכור אשר עשה לך עמלק ובפרט בפורים והי' רבה נולד במזל מאדים... וכיון שבברייתו נולד במזלא להיות אשיד דמא ובחר לקיים מצות מחיית עמלק בחשבו כי לכן נולד במזל מאדים לשפוך דם העמלקים ולפי שנתבסם ולא הכיר בר"ז עלה בדעתו אז מצות מחיית עמלק יותר מבכל שעה וכיון שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולא הכיר בו אי זה ארור המן או ברוך מרדכי ולכן כשנתבשם רבה ומחשבתו על קיום המצוה למחות זרע עמלק וחשב על ר' זירא שזה ארור המן והוא מזרע עמלק א"כ מצוה להרגו כמו על זרע עמלק שמצוה למחות את שמם, ואולי שר' זירא לכבוד פורים גם לבש כעמלקי כדרך הנערים בימינו ללבוש מלבושיהם לפורים וכוונת ר"ז היתה להראות מה הי' אם ח"ו הי' הצליח המן וגם מה שעשו לבני ישראל ורבה בראותו לא הכירו... ולכן קם ושחטיה לר"ז ופרע לו את בית השחיטה לקיים מצות מחיית עמלק בפועל ממש למחר בעי רחמים עליה וכו' וא"כ אדרבה אפילו בעת שכרותו נמי דעתו על קיום המצות הי' רק שטעה בר"ז שחשב שהוא ארור המן והבן.
ומי שלא מעוניין ללכת בדרכו של רבי זירא ולהתחפש להמן, יכול למצוא כאן בדברי הרב יורם אברג'ל רעיון לתחפושת מקורית:



מתוך ספר הנשקפה כמו שחר פרק ח:
ביום פורים אחד, פנה מרן הראי"ה לתלמידו האהוב הגרי"מ חרל"פ, ושאלו: למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין [לז.] דהיה מתפלל על הני בריוני. ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו. ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל, באזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת, זה רבי אברהם יצחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא, כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי.
בקובץ בית אהרן וישראל (שבט-אדר, תשע"ז) התפרסם מעין פורים-תורה בנושא זה של "קם רבה ושחטיה לרבי זירא":




עוד נראה לי בהסבר הסיפור, כי רבה קיים בעצמו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - כלומר, הוא חשב שצדיק הדור, רבי זירא, הוא למעשה ההמן הרשע של הדור. או אז קם רבה ושחטיה לרבי זירא.




ואסיים באגרת מהרב חרל"פ שהגיעה אלי לאחרונה על כך שבפורים עיצומו של יום מכפר:

קיימו וקבלו היהודים

דרשות רבות סביב פורים נסובות סביב הגמרא בשבת האומרת שבני ישראל חזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א):
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. 
לענ"ד רבים העוסקים בגמרא זו מפספסים בה נקודה קריטית.

הלומד קטע זה מבין שלמעשה היו שתי "קבלות התורה": פעם ראשונה בסיני, שם קבלו עם ישראל את התורה בכפיה, ופעם שניה בימי אחשורוש, שם קבלו עם ישראל את התורה ברצון.

אך השאלה חייבת להישאל: היכן מצינו שעם ישראל קיבל תורה בימי אחשורוש? היתכן והיתה בתקופת המגילה טקס קבלת התורה / חידוש הברית ומרדכי ואסתר נמנעו מלציין זאת במגילה?

לפני כמה שבועות מסר הג"ר הרשל שכטר שיעור בשכונתי, ובין היתר הוא אמר שמדובר בקבלת הברית שנעשה בתקופת נחמיה. זה אמנם עונה על השאלה הראשונה, אך הלשון קשה ביותר. האם לא יותר נכון לכתוב "הדור קבלוה בימי נחמיה", ועוד שהפסוק שנבחר הוא פסוק המדבר בחג הפורים, ולא בחידוש הברית בתקופת נחמיה?

נראה שפשט הגמרא היא שקבלת חגיגות פורים היא היא קבלת התורה בימי אחשורוש.

אמנם הבנה זו מעוררת קשיים גם כן, אך נראה לי שאין מנוס מלהבין כך את פשט הגמרא.

חג הפורים לא היה הנחתה מלמעלה, בניגוד למעמד הר סיני, אף אחד לא קבע עבור היהודים שעליהם לקיים חג בפורים. ההיפך הוא הנכון, היהודים החלו לקיים את החג מעצמם מתוך אחדות נפלאה. רק לאחר מכן הם "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקיבלו כבר - המשיכו לקיים את חגיגות הפורים שכבר קבלו על עצמם.

אך מה זה קשור לקבלת התורה?
היהודים בימי אחשורוש הוכיחו כי עם ישראל הוא עם אחד מגובש, וכי הם גם מוכנים מתוך אחדות זו לקבל על עצמם חיובים הקשורים בכך שהם עם ישראל.
לא סתם חז"ל הדגישו כי ישראל חנו בסיני "כאיש אחד בלב אחד" - זו תחילת קבלת התורה, והתנאי הראשון לה, להיות עם מגובש. התנאי השני הוא הרצון והמוכנות לקבל את החיובים של פועל יוצא מכך שאנחנו עם אחד המעוניין להיות גם עם ה'. זו קבלת התורה. ואת זה הוכיחו יהודי שושן בקבלת חג הפורים. 

יום שלישי, 7 במרץ 2017

דרוש לפורים - משנכנס אדר מרבין בשמחה

הגמרא בסוף תענית אומרת "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
רואים בבירור מדברי חז"ל אלו שיש קשר בין מיעוט השמחה בחודש אב ל"מרבין בשמחה" של חודש אדר. הלא דבר הוא!

נראה שביסוד הדבר לארועי חודש אב וחודש אדר יש שורש ומכנה משותף.
ליל ט' באב נהיה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים - שהמרגלים והעם הודיעו שאינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל.
גם ארועי פורים ארעו מפני שהעם החליט להישאר בגלות במקום לעלות לא"י לאחר הכרזת כורש.

אך אם כך, יש לשאול: אם השורש הוא משותף, איך יתכן והתוצאה כה שונה - שט' באב זו בכיה לדורות ואלו פורים זו שמחה גדולה?

ההבדל הוא באמונה.
למרגלים היה חסר אמונה. הם אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - כביכול כלפי מעלה. הם לא האמינו שיש ביד ה' להושיע ח"ו. (אגב, יש שהסבירו את חטא המרגלים בכך שהם לא רצו לרדת ברמה הרוחנית מהיותם "אוכלי המן" להיותם עובדי אדמה. רואים מכאן שגם כאלו שדואגים מאד לרמה הרוחנית של העם יכולים להיות חסרי אמונה בסיסית)
לעומת זאת, מרדכי מגלה את האמונה הפשוטה ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - ה' משגיח עלינו ו"נצח ישראל לא ישקר". חוסר העליה לארץ לא היה מתוך חוסר באמונה, אלא מתוך נוחות וכד'. האמונה היתה חזקה.

נמצאו למדים שההבדל הזה: האמונה בה' - היא הקובעת "אם יש ה' בקרבנו אם אין", אם התוצאה תהיה בכיה לדורות או שמחת עולם. 

יום שני, 6 במרץ 2017

מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז
(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז
(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:
בשדה המערכה
על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה

וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ


וְגָבַר עֲמָלֵק

וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם



וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי

מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.
נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 

יום שישי, 3 במרץ 2017

מחשבה לפרשת תרומה

שמות פרק כו
(כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

הגמרא בשבת (צח) מביאה ש"בריח תיכון" זה היה פועל בנס:
והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד. 
רש"י מבאר שם:
בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.
תוספות שם מביאים שהברייתא של מלאכת המשכן חולקת על הגמרא שלנו (ועל פיה נכתב בפירוש רש"י עה"ת):
תנא בנס היה עומד - אומר ר"י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות.
נמצא שיש כאן מחלוקת מעניינת, מה פירוש המילים "מן הקצה אל הקצה". האם הפירוש הוא מן הקצה המזרחי לקצה המערבי? או שמא, הפירוש הוא מן הקצה הצפון מזרחי לקצה הדרום מזרחי?

מה המשמעות של הנס הזה? מדוע להעדיף לומר שהיה נס במשכן, ולא לקבל את הדעה האומרת שהיו למעשה שלושה בריחים תיכונים? 

אולי יש כאן ענין רעיוני. כידוע, צדדי המשכן מסמלים תחומים שונים של העיסוק האנושי. הדרום מסמל את החכמה, שכן מנורה בדרום. הצפון את העושר, שכן השלחן בצפון. הבריח התיכון המחבר את כל צדדי המשכן, מסמל לבני האדם שניתן לחבר את הצדדים. יתכן וזה יצטרך להיות חיבור נסי, אך זה אפשרי וזו השלימות שצריך לשאוף אליו. 
הדעה השניה סבורה שעדיף להתמקד בצד אחד. גם לחבר את כל אחד מהצדדים לבד זה לא פשוט, אך אם תתמקד בכך ייתכן ותצליח. ומה יהיה עם הצדדים האחרים? לא עליך המלאכה לגמור - יש עוד אנשים בעולם. 

כדאי לציין שמה שבזמן התורה וחז"ל היה נס, בימינו כבר הוא טבע. כיום ניתן בקלות יחסית לייצר בריח תיכון חזק וגמיש המסוגל לחבר שלושה צדדי משכן בבת אחת, ללא נסים גלויים. אולי זה מלמד שמלכתחילה האמירה שניתן לחבר את כל שלושת הצדדים אינה לחלוטין בלתי אפשרית. 

יום רביעי, 1 במרץ 2017

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

שמות פרק יז:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

מפני מה הדגישה התורה שידי משה נהיו כבדים?

"הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!" (יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן, הרב יוסף צבי רימון)

"על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה. 
[...] אם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?
תשובת הדבר [...] יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. ביד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישעותה של יד ה'. 
[...] משה ומטה האלוהים בידו [...] התייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל." (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח, הרב אלחנן סמט)


יום שישי, 17 בפברואר 2017

מחשבה לפרשת יתרו

החזקוני מביא בפירושו לפרשה את המדרש הבא (חזקוני שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב):
שאל טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא מפני מה שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בחמש דברות הראשונות ואינו נזכר בחמש דברות האחרונות, הלך לו ר' עקיבא לפלטרין של טורנוסרופוס והראה לו את רומחו חזר והלך לטרקלין שלו והראה לו שם את מגינו חזר והלך לקלמרין שלו והראה לו שם את שריונו וכלי זיינו, חזר והוליכו לבית הכסא שלו אמר לו מפני מה לא נתת כאן כלי זיינך אמר לו מפני שהוא גנאי לי להניחם במקום הטנופת. אמר לו רבי עקיבא כך בדברות הראשונות אין שם אלא דרך כבוד ולכך נכתב שם שמו של הקדוש ברוך הוא אבל בחמש אחרונות שמדבר ברציחה וניאוף גנבה ועדות שקר וחמוד לא רצה להזכיר שמו בהם. 
הרב שעוועל, המהדיר של מהדורת החזקוני של מוסד הרב קוק, מפנה למדרש הבא כאפשרות למקור דבריו של החזקוני (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא):
[דבר אחר עלי עשור וגו'] אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם (שנתן) [שאותן] חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו ישראל הוא קורא אחריהם תגר, חמשה דברות (האחרונים) [האחרונות] שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו אומות העולם אין קורא אחריהם תגר, אמר לו צא וטייל (עמו) [עמי] במדינות, ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה, אמר לו זו מה היא, אמר לו איקונים שלי, עד שמשכו לבית הכסא אמר לו אדוני המלך רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט [שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה] ובמקום הזה אינה קבועה, אמר לו את הוא סבא דיהודאי כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף, אמר לו ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר כך שבחו של הקדוש ברוך הוא להיות שמו מעורב עם הרצחנים עם המנאפים עם הגנבים, סילקו והלך לו
המדרש בפסיקתא מגלה לפנינו מה היתה האינטרס של אותו רשע בשאלתו, ומדוע ראה החכם היהודי צורך להפריך את דבריו. לדברי אותו רשע, ה' איננו אלוהי העולם, אלא אלוהי היהודים. המצוות שניתנות ליהודים הם בשמו של ה', ולכן גם נענשים היהודים העוברים עליהם. המצוות השכליות אין בהם את שמו של ה', כי כביכול אין לה' את היכולת או הרצון לכפות את המצוות הללו על באי עולם, אלא להמליץ בפניהם על קיומם.

החכם היהודי אומר שלמעשה אין חלוקה של המצוות בעשרת הדברות בין "מצוות יהודיות" ל"מצוות אוניברסליות" - על כולם קיימת "שליטתו" של הקב"ה, כפי שגם שליטתו של אותו רשע נמצא גם במקומות המטונפים, אלא שלא שם נמצאת גאוותו. שמו של ה' נמצא במי שהצליח לעלות מהמקומות המטונפים של גניבה, רצח וניאוף, והוא כעת מנסה לתקן עולם במלכות שדי.

כל המצוות כולן ניתנו על מנת לקיימן, לעלות ולהתעלות בעזרתן, לקבל שכר על קיומן ועונש על ביטולן ו"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". החלוקה בין חמש המצוות הראשונות לחמש המצוות השניות היא שהצפייה מהאדם להתאמץ להיות במסגרת החמש הראשונות ולא להיות צריך תזכורת תמידית של החמש השניות.

למדרש הפסיקתא רבתי שהבאנו לעיל יש המשך (בעז"ה בהזדמנות אחרת נחזור לעסוק גם בו):
כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית לנו מה אתה משיב, אמר להם כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא, בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר [להם] לא תרצח, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ') אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך אצל בני עמון [ומואב] אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף הדא [היא] דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (שם /בראשית/ י"ט ל"ו) אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו (שם /בראשית/ ט"ז י"ב) אין אנו יכולים לקבל את התורה, ואחר כך בא לו אצל ישראל, אמרו לו נעשה ונשמע, הדא הוא דכתב [ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב'), אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים (שה"ש =שיר השירים= ח' י"ד) ברח דודי ערוק מן ריחא בישא (אית) [ואתא] לך לריחא טבא על הרי בשמים, עלי עשור עלינו לקבל את המצות (עשרות) [ועשרת] הדברות, עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד ר' שמעון בן לוי אמר בשמחה (ורבנים אמרים) [ורבנין אמרו] שלא (באנגרים) [באנגריא], וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה' אלהיך. 

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

השקעות כשרות - מעין סיכום

בשתי הרשימות הקודמות שעסקו בנושא השקעות עפ"י ההלכה:
- "השקעות כשרות" - ריבית
"השקעות כשרות" - רכישת מניות בחברה העושה איסורים
ראינו שתי בעיות הלכתיות עיקריות כשבאים לדון בנושא השקעות:
1. לקיחת חלק באיסורי תורה, כגון חילול שבת וכד', המבוצעות ע"י החברות שמשקיעים בהם.
2. איסורי ריבית בהלואות לחברות.

ראינו גם כי קיימות פתרונות הלכתיים לבעיות הללו, שאפשר לסכם אותם בדבריו של הרב אשר וייס (מתוך מאמר בתחומין לג):
סוף דבר, לענ״ד החברה היא בעלים על עצמה, כמבואר. ומשום כך נראה שבכל הנוגע לאיסור גנבה וגזלה וכדומה, שהן מצוות שכליות שבין אדם לחברו, ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה - אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה. דברור ופשוט שגם גוף זה, שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה, צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר, שהרי העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. ועוד, דהלא אף הגוזל בגרמא, והחולק עם הגנב ונהנה מממון גזילה - חטא בידו. אך בכל הנוגע לאיסורי תורה שאינם אלא גזרת הכתוב, כחמץ בפסח, שבת וריבית וכד׳ - אין איסור בכספי חברה מעיקר הדין.
פתרון זה והדומים לו אינם מקובלים על כלל הפוסקים, אם כי גם לא ניתן להגדירם כדעת מיעוט (כפי שהראינו ברשימות הקודמות).

גופים שונים בקרב הציבור החרדי ניסו למצוא פתרונות שיהיו יותר "לכולי עלמא", הגופים השונים ופתרונותיהם עם הבעיות שיש בהם מפורטים במסמך שהוציאו מכון כת"ר (קישור). בין הפתרונות, כאילו הנראים כהערמה לכל דבר, וביניהם פתרונות המצמצמים את אפיקי ההשקעה של המשקיעים המעוניינים בכך.
בסיכום דבריהם מדגישים במכון כת"ר שאין בנמצא כעת פתרון שיענה על כל הצרכים:
שיטות הבד"ץ וועד ההלכה להשקעות כשרות, אף אם הן מהודרות מן הבחינה ההלכתית, אינן יכולות לספק פתרון סביר לכלל הציבור, שהרי אי אפשר להורות לכלל להימנע באופן גורף מרכישת מניות. מאידך, ההכשר שהרב דביר שליט"א מעניק לאיגרות חוב של חברות שאינן חתומות על 'היתר עסקא', בתנאי שנעשה 'היתר עסקא' ייעודי לאותן איגרות חוב בעת הנפקתן, גם הוא מעורר קשיים.
עם זאת, הם עדיין תומכים במתן כשרות מסוימת להשקעות. על מנת להתמודד עם הבעיות ההלכתיות הם מציעים, בשם הרב יעקב אריאל והרב זלמן נחמיה גולדברג בנוגע לריבית:
לאפשר רכישת מניות במסלולים הכשרים, אלא שיש להקפיד שרכישת המניות ואיגרות החוב תהיה אך ורק מחברות שחתמו על 'היתר עסקא', ואי אפשר להסתפק ב'היתר עסקא' שנחתם על איגרת חוב ספציפית.
ומתוך רצון לא לעודד חילול שבת, הם מציעים:
כי לשם רמת כשרות רגילה, תוגדר חברה בתור שומרת שבת אם הפעילות העיקרית שלה, שממנה היא מפיקה את רווחיה, אינה מתקיימת בשבת. על כן לא תותר השקעה בחברה המייצרת בשבת או המשווקת את מוצריה בשבת. אולם, אם חברה משביתה את פעילותה העיקרית בשבת, מותר יהיה להשקיע בה – אף אם היא מפעילה שירות תיקונים בשבת, מתוך תקווה כי הגדרה שכזו תאפשר לחזק את שמירת השבת בכלל החברות במשק. לעניין הגדרת חברה בתור שומרת שבת, תלקח בחשבון פעילות החברה עצמה ולא תהיה התחשבות בפעילותה של החברה הבת.
 בשיחה שנתן לאחרונה הרב שלמה אישון, ראש מכון כת"ר, הוא אומר שעיקר העניין שהוא רואה בהשקעות כשרות זה להשקיע ערכית על השוק הכלכלי, כפי שמקובל מאד במערב (כמו בנוגע לאי צריכת סחורה שיוצרה ע"י ילדים וכד'):



לאור הנ"ל, אם ישנם פוסקים חשובים שניתן לסמוך עליהם ולהשקיע באפיקים המקובלים, ואם אחת הסיבות העיקריות להעדיף השקעה במסלול הלכתי מיוחד הוא השפעה ערכית על השוק הכלכלי, הצעד הבא צריך להיות להעריך בכסף את החשיבות ההלכתית הזו. כלומר, אם נניח שבמסלול הלכתי מוצע יש רווחים פחותים מאשר במסלולים הרגילים, מה הגבול הכספי שעדיין ייעצו במכון כת"ר (ובמכונים דומים) לציבור ללכת למסלול ההלכתי.
דומני שברור לכולם שאם היה ברור שבמסלולים ההלכתיים המוצעים מפסידים סכומים עצומים של כספים, הרי שהיה מוסכם שיש לסמוך על הדעות המתירות ולהשקיע במסלולים הרגילים. אם כן, הייתי מעוניין שכל מכון שעוסק בתחום יפרסם היכן הוא היה שם את הגבול ואומר מעבר לגבול הזה גם אני הייתי ממליץ ללכת למסלול הרגיל.

מעבר לנקודה הזאת, במכונים השונים הנותנים תעודות כשרות לבתי השקעות וכד' קיים בעיית ניגוד האינטרסים הקיים בכל מערך כשרות המזון. בעל העסק משלם למי שמנפיק עבורו את תעודת הכשרות. בתחום ההשקעות אין גוף חיצוני המפקח על עבודת נותני הכשרות. לכן נוצר כאן תלות מאד לא בריא בין המפוקח למי שאמור לפקח.
כולנו נחשפים לחילולי השם מדי פעם בפעם בשוק כשרות המזון. לא הייתי רוצה לראות מראות כאלה בשוק הפיננסי. וד"ל.