יום שני, 29 באוגוסט 2016

פסק דין בעניין ייחוס ולד מתרומת ביצית

בחדשים האחרונים נחשפנו הן למשוכות הרבות העומדות בפני המתמנים לכהן כדיינים בבתי הדין הרבניים. נחשפנו מעט גם לעבודת בתי הדין בפרשת הגיורת שגוירה בידי הרב חצקל לוקשטיין. לאחרונה הגיע אלי פסק דין שנכתב לפני שנה בעניין ייחוס אשה שנולדה בתרומת ביצית.
הנה פסק הדין:



המקרה הנדון בפסק הדין הוא כזה:
אברהם ושרה רצו להביא צאצא לעולם. לצורך כך הפרו ביצית מהגר הגויה בעזרת הזרע של אברהם והשתילו את הביצית ברחמה של שרה - וכך נולדה רבקה. עתה שרה ורבקה ניצבות בפני בית הדין בבקשה להכיר ביהדותה של רבקה.
בפסק הדין בית הדין סוקר כמעט בצורה אנציקלופדית את הדעות השונות באשר לשאלה מי מוגדרת האם במקרה כזה: בעלת הביצית או בעלת הרחם או שמא שתיהן גם יחד.
בסופו של דבר בית הדין מחליט לא להכריע. הוא אינו מוכן להכריע אם רבקה היא יהודיה או לא, אלא מורה לה לטבול לשם גרות (שמשום מה נקרא בפסק הדין: "טבילה לשם יהדות").
לכאורה זה נראה הפתרון הקל: כך יוצאים ידי כל השיטות. אבל יש כאן לא מעט בעיות. על אחת מהן רומז בית הדין בדבריו: האם רבקה תוכל להתחתן עם כהן, שהרי גיורת אסורה לכהן? בית הדין מתייחס לזה וכותב: "ביחס לנישואין עם כהן יתבאר בהמשך". פסק הדין נכתב לפני שנה, ואני מוכן להמר, אם כי לא בודאות, שההמשך טרם הגיע.
בעיה נוספת היא: מה עם קבלת מצוות? הרי חלק מתהליך גיור זה קבלת מצוות, ומה יקרה עם האיש או האשה שנולדו מתרומת ביצית (ובאותו אופן אלו שנולדו מפונדקאית גויה, מביצית של יהודיה) אינם דתיים? לשאלה זו לא מתייחס בית הדין.

פסק הדין הזה הזכיר לי, כפי שגם רמזתי בתחילת דברי, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בעניין גיורי הרב לוקשטיין:



גם בפסק הדין הזה בחרו הדיינים לא להכריע (כזכור, במקרה הדיינים גם בחרו להמתין לפרסום אי הכרעתם עד לאחר ישיבת הועדה למינוי דיינים). הם לא כותבים אם הם מקבלים את הערעור, או דוחים אותה. הם למעשה בדו הלכה חדשה מלבם - שקבלת עול מצוות בפני בית דין מספיקה כדי להכיר ביהדותה של המבקשת. הדיינים אף בחרו שלא לפרסם את נימוקיהם, כנראה מחוסר רצון להראות עוד יותר מגוכחים.

שני פסקי הדין הללו, ואני בטוח שיש עוד כמותם, צריכים להדליק נורה אדומה דווקא בפני מי שטובת המשפט העברי לנגד עיניו. אלו שגם ככה חושבים שבתי הדין הרבניים זה מוסד ארכאי שצריך לעבור מן העולם במדינה דמוקרטית, אינם צריכים ראיות לדבריהם. אך אלו שרוצים לשמר, אם לא להרחיב, את מעמד בתי הדין, צריכים לדאוג מאד לנוכח חוסר הרצון, וכנראה גם המסוגלות, של הדיינים להכריע בסוגיא שמונחת לפתחם. אפשר לדבר עד להודעה חדשה על נפלאותיה של המשפט העברי ועל אלוהים הנצב בעדת אל ועל גדלותם בתורה וביראה של הדיינים היושבים על מדין, אך עם תוצאות כאלה קשה להאמין שמישהו ישתכנע.
אך מעבר לכל זה, ראוי לשים לב לציטוט מדברי הגרז"ן גולדברג המובא בפסק הדין על ייחוס הנולד מתרומת ביצית (ושכנראה השפיע על ההחלטה הסופית):

למעשה מה שכותב כאן הגרז"ן זה שאין שום משמעות לבתי דין ממלכתיים. אם עד היום אחד הנימוקים למסירת דיני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים היה למנוע פיצול העם לשבטים, מה שכתוב כאן הוא שבתי הדין אינם יכולים לספק את הסחורה הזאת, אלא אם כן הם יפסקו תמיד על פי השיטה הקיצונית והמחמירה ביותר.

יום שישי, 26 באוגוסט 2016

ביקורת ספרים: "עין בעין", מאת הרב ד"ר חגי שטמלר

מקור: אתר דברי שיר
על ספר זה, אחד ממכריי כתב בפורום שאני משתתף בו את הדברים הבאים:
ממליץ על ספרו של הרב חגי שטמלר ״עין בעין״ על הרב צבי יהודה. זה הספר הראשון בו נתקלתי שמנתח את השיטה שלו בצורה רצינית ועמוקה ואוהבת מחד עם רצינות אקדמאית מאידך.
בניגוד לחברי, תחושתי היתה מעט שונה, ואשתדל בהמשך להסביר מדוע.

אז נתחיל מההתחלה. תת הכותרת של הספר הוא "משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק". במהלך הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט של המחבר, נעשה ניסיון להדוף דעות של חוקרים אחרים שטענו שלרב צבי יהודה לא היתה משנה שיטתית ועצמאית. לא הייתי ער לעוצמת הדברים עד שקראתי את הספר, אך מסתבר שהדעה הרווחת במסדרונות האקדמיה על הרב צבי יהודה קוק אינה רחוקה מהמשפט הבא שכתב אחד החוקרים (עמ' 12):
לא נמצא בו מעולם דבר של ייחוד והצטיינות
כנגד גישה זו יוצא המחבר, והוא מסכם את הנעשה בעבודה זו כך (עמ' 17 ונשנה גם בנספח בעמ' 289):
יש לראות את מכלול רעיונותיו ומאמריו של הרצי"ה כמשנה שיטתית ועצמאית:
  • משנה שיטתית - שכן, הרצי"ה קבע עקרונות יסוד הגותיים, ועל ידם הוא הסביר את התהליכים התרחשים במציאות. 
  • משנה עצמאית - שכן, הרצי"ה אמנם התבסס על משנת אביו, אלא שהוא שם את הדגש על המקורות התלמודיים והקבליים, ובנוסף לכך השתמש בטמינולוגיה של 'פסיכולוגיית העמים' הלצרוס-שטיינתלית, החיל את עקרונות ההיסטוריוסופיה ההגליאנית על העם היהודי, והעניק לכל אלה את הנופך העוצמתי הניטשיאני. 
לצורך הוכחת והמחשת התזה שלו סוקר המחבר שלושה נושאים במשנת הרצי"ה: קדושה, לאומיות וגאולה. למושג הקדושה במשנת הרצי"ה מקדיש המחבר פרק אחד וכך גם למשנה הלאומית, ולמעשה יתר הספר (ארבעה פרקים) עוסק בהיבטים שונים של המשנה הגאולית של הרצי"ה.
העבודה המחקרית בספר מושקעת מאד והיא באה לידי ביטוי בהערות השוליים הרבות בספר, בהם סוקר המחבר מאמרים שכתב הרצי"ה, מאמרים וספרים שהוציאו לאור תלמידיו, הערות שכתב הרצי"ה על גליונות הספרים בספרייתו, אגרות ומכתבים שכתב הרצי"ה שנדפסו ושהינם עדיין בכתב-יד, וראיונות עם תלמידים בכירים.

ככלל, נהנתי מקריאת הספר. הוא נותן סקירה מהימנה ומקיפה על המושגים שהשתמש הרצי"ה בשיחותיו, ועל הנושאים בהם התמקד בשיעוריו, בשיחותיו, ובפעילותו הציבורית. אפשר בהחלט לומר שלא היו מקורות, ביטויים או אמירות של הרצי"ה שציפיתי למצוא בספר ולא נתקלתי בהם.

אך לאורך קריאת הספר ובסיומו שבתי ושאלתי את עצמי: האם המחבר מצליח להוכיח את מה שהוא טען שהוא יוכיח. קרי, האם היתה לרצי"ה משנה שיטתית ועצמאית שניתן להצביע עליה ולומר: "זו משנת הרצי"ה!"?
יתכן והדבר נובע מחוסר ההשכלה האקדמית שלי בתחום מדעי הרוח, אך אני לא השתכנעתי שכן. להלן אמנה את הסיבות לכך:
א. הציפיה שלי, כשמדברים על משנתו של מאן דהוא, הוא שיראו לי התפתחות של אותה משנה. כלומר, היכן רואים אצל אותו הוגה את הניצנים הראשונים של הרעיון, כיצד הרעיון התפתח ואף השתנה במהלך השנים, אלו השפעות חיצוניות הגותיות ואקטואליות השפיעו על הרעיון במהלך השנים, וכן כיצד תלמידיו פירשו באופנים שונים את משנתו של רבם. מקריאת הספר נראה שמשנת הרצי"ה לא התפתחה במהלך השנים. כל הרעיונות בספר ינקו את יסודם מהאב הראי"ה קוק והתגבשו אצל הרצי"ה (נספח ב' של הספר מוקדש לשאלה: היכן עובר הקו בין משנת האב למשנת הבן), אך אין שום עיסוק או התייחסות להתפתחות, לשינוי (לגבי נושא אחד המחבר דוחה דעות של חוקרים אחרים הטוענים כי היתה שבר מסויים אצל הרצי"ה בעקבות מלחמת יום הכיפורים), או בכלל להשפעות אקטואליות על משנת הרצי"ה. כך הקורא כלל אינו יודע לומר אם הקמת מדינת ישראל או מלחמת ששת הימים השפיעה על משנת הרצי"ה. כל הרעיונות בספר מוצגים כאילו הם היו מגובשים מאז שהרצי"ה עמד על דעתו ועד לפטירתו, ללא שום שינוי ותמורה כלל.
ב. מה הופך אמירה או רעיון ל"משנה"? אין ספק, וכל מי ששמע שיעור מאחד מתלמידיו יודע זאת, שהרצי"ה חזר פעמים רבות על הפסוק "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" עם פרשנותו שעצם מציאות עם ישראל בעולם מספר את תהלת ה', וכן על דברי הגמרא ש"אין לך קץ מגולה מזה", שהרי ישראל נושאים פרות. אך האם זה הופך את זה למשנה?
במילים אחרות, כל מי שלימד לאורך תקופה ארוכה בודאי השפיע על תלמידיו בתחומים שונים שהוא ראה בהם חשיבות. האם קיבוץ הרעיונות הללו, והנושאים בהם עסק אותו מורה, הופך את דבריו למשנה? האם ניתן להגדיר מה לא נקרא משנה? האם יתכן והמחלוקת בין מחבר "עין בעין" לבין החוקר שאמר "לא נמצא בו מעולם דבר של ייחוד והצטיינות" היא רק בהגדרה מהי משנה עצמאית ושיטתית?
ג. הספר עוסק כאמור בעיקר בנושא אחד: משנתו הגאולית של הרצי"ה. האם מיעוט הנושאים בהם עוסק הספר ובהם לטענת המחבר היתה לרצי"ה משנה עצמאית ושיטתית אינה זועקת בדיוק את ההפך? מדוע לא ניתן למצוא ניצנים של משנתו זו של הרצי"ה גם בנושאים אחרים?
ד. כאמור, המחבר השתמש במקורות רבים ומגוונים, הן כאלה שנכתבו ע"י הרצי"ה והן כאלה שנתכבו ע"י תלמידיו. עם זאת, המחבר אינו עושה כל הבחנה בין מקורות שהרצי"ה פרסם, כתב או ראה בחייו, לבין מקורות שתלמידים הוציאו לאחר מותו. לא ייפלא בעיני שחלק מהדברים שפורסמו בידי תלמידי הרצי"ה אינם זהים במלואם לדברים שהרצי"ה היה בעצמו מפרסם, פשוט מפני טבעו של עורך המכניס ומשנה דברים כפי הבנתו. לא הבחנתי בספר בהבחנה בין האופן בו מציג הרצי"ה את משנתו, לבין האופן בו מציגים תלמידיו את משנתו. הבחנה כזו יכולה לגלות האם גם הרצי"ה סבר שיש לו משנה עצמאית ושיטתית, על פי הדברים שהרצי"ה בחר לפרסם בחייו.
ה. כאמור לעיל, בכל הנושאים המדוברים בספר ינק הרצי"ה את משנתו ממשנת אביו הראי"ה, כך הדברים מיוצגים בספר. אחד הנספחים בספר מוקדש להדגשת השוני בין משנת האב לזו של הבן. ואעפ"כ לא ברור האם באמת מדובר על משנה חדשה, או סך הכל ביישום משנת האב במציאות מעט שונה.

למען הסר ספק, בעיני, אם היתה או לא היתה לרצי"ה משנה עצמאית ושיטתית אינה מעלה או מורידה מגדולתו. הרצי"ה השיג בחייו יעדים חשובים מאד שהציב לעצמו: להוציא לאור את כתבי אביו לאחר שעברו עריכה שלו, לתת דחיפה משמעותית לחידוש היישוב היהודי ברחבי יש"ע ולהעמיד תלמידים הרבה בישיבה שהקים אביו. גם אם לא היתה לרצי"ה משנה עצמאית ושיטתית לא ניתן לקחת ממנו את מה שהצליח לעשות בחייו.

לאור האמור לעיל, אני יכול להצטרף להמלצה של ידידי על הספר, למי שמעוניין להכיר מי היה הרצי"ה, כיצד דמותו השפיעה על הדור האחרון של הציונות הדתית, וכיצד הוא פעל ללא לאות לתרגם את הרעיונות הנשגבים של אביו לעולם המציאות. אך אתקשה להבין מי שימצא במובא בספר הזה חידוש בתולדות המחשבה הישראלית.

כפי שציינתי לעיל, עבודת המחקר בספר מרשימה מאד. הנה דוגמא מתוך הספר לניתוח עמדתו של הרצי"ה בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, נושא שעסקנו בו בעבר בבלוג זה (ראו כאן וכאן):


לסיום, הערה קטנונית על פיסקה אחת מהספר שעדיף שלא היתה נכתבת. אני מניח שזו אחת הפסקאות שנוספו לספר על מנת להמיר אותו מעבודת דוקטורט לספר המתאים לאוכלוסיה רחבה יותר:

ובכן, זה לא מה שכתוב ברש"י כפי שהסברתי כאן. גם אם נאמר שזה מה שכתוב ברש"י, אין זה מלמד שישנה מגמה אלוהית בבריאת העולם שחותרת לכך שהמציאות תהיה טובה יותר. כפי שהמשפט "קניתי חלב בשביל החבר שלי" אינה מלמדת שישנה מגמה בקניית חלב שחותרת למציאות טובה יותר.

עין בעין - משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב ד"ר חגי שטמלר, הוצאת בנין התורה

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

מחשבה לפרשת מטות

[דבר תורה מלפני כמה שבועות שלא הספקתי לכתוב בזמנו. אך הוא מספיק ראוי לענ"ד כדי להעלות על הכתב כעת.]

פרשת שני השבטים, ראובן וגד, (במדבר לב) המבקשים לנחול נחלה בעבר הירדן המזרחי מעוררת כידוע שאלה:
מפני מה התורה חוזרת מספר כה רב של פעמים על ההסכם בין שני השבטים לבין העם ומשה?

לאחר ששני השבטים מבקשים את בקשתם הראשונית להשאר בעבר הירדן המזרחי, משה נוזף בהם ומאשים אותם בפגיעה במורל העם. לכן שני השבטים מציעים את ההצעה הבאה:
טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.
יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.
יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

לאחר מכן נראה שמשה מקבל את דבריהם וחוזר על דבריהם:
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.
כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.
כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.
כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

שני השבטים חוזרים שוב על התנאי:
כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.
כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.
כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

נראה שמשה מנסה לתקן אותם, ואף נראה שהם מקבלים את תיקונו, אך לא ברור מה תיקן משה, ומה שינו שני השבטים מהצעתם הראשונית. 

יש להזכיר כי בהמשך התנאי חוזר עוד פעמיים: משה מדווח עליה להנהגה העתידית של העם, ושני השבטים מאשרים את הדברים בפני ההנהגה העתידית:
כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.
ל וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.
לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

רש"י מביא את הדברים הבאים:
"נבנה למקננו פה" - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

כלומר, משה מתקן אותם שיש לדאוג קודם לבני האדם, ורק אח"כ לבעלי החיים.

נראה שאפשר להציע הצעה נוספת.
כשבני ראובן וגד מציעים את הצעתם הראשונית הם אומרים כך:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אך כשמשה חוזר על דבריהם, הוא מנסח זאת כך:
אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
זהו הבדל תהומי. משה מלמד אותם שאמנם אי יציאה עם בני ישראל למלחמה זו עוול ודרכם של "תרבות אנשים חטאים", אך יציאה עם ישראל למלחמה איננה רק משום "ואהבת לרעך כמוך", אלא משום שזה "לפני ה'".

ואם נעיין נראה שהביטוי הזה "לפני ה'" חוזר כאן בפרשה שבע פעמים:
כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.
כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'
כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. 
כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.  
לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.
נראה שזה עצמו מוכיח ש"לפני ה'", בניגוד ל"לפני בני ישראל" הוא מסר מרכזי בפרשה.
אך אם נסתכל על המופע הרביעי, האמצעי, של הביטוי "לפני ה'", נגלה דבר נוסף. המופע הרביעי נמצא בסוף פסוק כב:
וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'
הביטוי "לפני ה'" כאן הינו מיותר לחלוטין. הפסוק לכאורה לא היה חסר דבר אם ביטוי זה היה נשמט:
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה
אך דווקא כאן מלמד אותם משה את הנקודה העיקרית:
נחלה לעם ישראל איננו רק מקום שבו יוכל לחיות ולהתפרנס. לא רק מקום מספק למקנה צריך להיות בראש הדאגה, אלא השאלה: האם השכינה שורה במקום הזה? האם זו ארץ בה בחר ה' או לא?

מלחמות כיבוש א"י, מלמד אותם משה, איננו רק סיוע למצוא מקום מגורים. זה כיבוש הנחלה אותו הבטיח ה' לתת לאבותינו. ויישוב ארץ ישראל איננו רק ישיבה במקום בו יש אפשרויות פרנסה, אלא ישיבה במקום שהוא "אחוזה לפני ה'".


יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

חינוך קטנים לאבלות בין המצרים

כבר במשנה בסוף מסכת יומא ישנה התייחסות לחינוך הקטנים לעינוי יום הכיפורים (מסכת יומא פרק ח משנה ד):
התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים בשביל שיהיו רגילין במצות:


עם זאת, בהתייחס לתשעה באב, כמעט ולא מצינו התייחסות לאופן חינוך הקטנים בתקופה זו.
השלחן ערוך כותב (אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יד):
אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה

המגן אברהם מעיר על זה (ס"ק לח) שהסיבה שיש להמנע מכיבוס בגדי הקטנים איננו לצורך השבתת הגדולים מעיסוק במלאכה זו סמוך לתשעה באב, אלא מפני הקטנים עצמם:
לספר לקטנים - דקטנים נמי שייך בו חינוך אי משום אבילו' אי משום עגמת נפש (ת"ה סי' קנ"ב) וצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ונ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי:


על דבריו של המגן אברהם חולק עקרונית בעל השאגת אריה בספרו גבורת ארי (מסכת תענית דף ל עמוד א):
ולי נראה דודאי אין אבילות תשעה באב נוהג כלל בקטן כמו שאינו נוהג בו אבילות קרוביו כדאמרינן ריש פרק ג' דמועד קטן. והא דתנוקות של בית רבן בטילין בו לא משום לתא דידהו אלא משום לתא דהרב שהוא חייב בו באבילות דתשעה באב שהוא אבילות דכל ישראל


גם מהמשנה ברורה ניתן להבין שהוא סבור כדעת הגבורת ארי (משנה ברורה סימן תקנ):
וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל אף על גב שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן י"ב שנה ואפילו בתענית שעות מ"מ ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התנוק כדי שיתאבלו עם הצבור:


ובאופן חד יותר כתב בספר חכמת אדם (שער השמחה כלל קנב יז):
קטן אפילו לא הגיע לחינוך (כן משמע בטור) שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד ומכל מקום כיון שאינו אלא מחמת עגמת נפש סגי בקריעה כל שהוא (דרישה ופרישה) אבל אם הגיע לחינוך אפילו מת לו מת דלא שייך משום עגמת נפש קורעין לו כדין קריעה כדרך שמחנכין אותו בשאר מצוות אבל באבילות המנהג שאין מחנכין אותו אבל דעת הדרישה והט"ז ס"ק ט"ו דחייב לחנכו (סעיף כ"ז). ונראה לי דזה שייך דוקא אם האב חי שעל האב מוטל מצות חינוך אבל לא על אחרים (ועוד נראה לי דעל כרחך אין בו מצות חינוך שהרי אפילו ביום הכפורים מותרין בכל חוץ מן נעילת הסנדל ובתשעה באב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת הסנדל וצריך לומר דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער לא גזרינן בתינוק אלא דביום הכפורים כיון דלרוב פוסקים נעילת הסנדל מדאורייתא החמירו בו ואם כן על כל פנים בודאי מותר ברחיצה ולא עדיף מתשעה באב דמותר גם בנעילת הסנדל ואם כן לא שייך אלא שלא ילמוד ובזה בודאי לא שייך חינוך לבטל מלימודו אף על גב דבתשעה באב אסור היינו יום אחד ולכן נראה לי כדעת הש"ך בנקודות הכסף):


מנגד, בשיטת המגן אברהם ניתן למצוא את הרבי מקלויזנברג המביא אף את החתם סופר:
שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמג -
ד) ולהנ"ל דמחנכים אותם לשעות ביוה"כ דהוי קום ועשה, א"כ ה"ה בתענית דת"ב, וכן מבואר בסידור הגריעב"ץ בהל' ת"ב שהתינוקות מחנכין אותם כדרך שאמרו ביוה"כ, וכן כתב בחתם סופר כתובות דף נ' ע"א ד"ה לתעניתא שבת"ב מחמירין לענות הקטנים עיין שם, ועיין מס' סופרים פרק י"ח הלכה ה'. ולכן לא מבדילין במוצ"ש ולהשקות הכוס לקטן, דכיון שמחנכים אותם להתענות לא אתיא חיוב הבדלה לדחות חיוב החינוך, ובפרט שזה לצרכינו ולא התירו אלא לצרכו של תינוק וכנ"ל, עיין ברא"ש סוף תענית [סי' מ'] ובמג"א ריש סי' תקנ"ו ודו"ק. 
חתם סופר מסכת כתובות דף נ עמוד א -
לתעניתא מעת לעת בדרושי הארכתי בזה ביומא פ"ב ע"א ולולא דברי כל הראשונים הייתי אומר דהתם במתני' מיירי מיוה"כ דאוריי' ולא מיירי מתענית דרבנן כלל וכבר עמד בזה שם בס' תוס' יוה"כ ע"ש ואתי' אימי' דאביי למילף לן בתענית דרבנן אמנם דוקא בתעניתי' החמורי' שמתענים מעל"ע כגון ט"ב או תענית האמצעי' של גשמי' לאפוקי מתעניתי' שאינם מעל"ע שאין מחמירי' להתענות התינוקו'. ובתשובה א' הארכתי בישוב דברי הראב"ד שבשיטה מקובצת דמעת לעת אתריסר קאי ע"ש:
גם הג"ר משה פיינשטיין דבק בעמדתו של המגן-אברהם, הנה חלק מדבריו בסוגיא (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רכד ד"ה ובאבלות דתשעה):
ובאבלות דתשעה באב ודיני בין המצרים שהעלה כתר"ה דכיון שאין אבלות לקטן לקרוביו כ"ש שאין חיוב לחנכו באבלות דתשעה באב דהיא אבלות ישנה שקיל כדאיתא ביבמות דף מ"ג ותמה על המג"א סי' תקנ"א שכתב דבאבלות דרבים מחמירים טפי, הנה בתוס' שם מפורש שלא לכל הדברים אבלות ישנה קילא אלא לענין אירוסין אבל לענין משא ומתן וכבוס באבלות דרבים יש להחמיר יותר וכן הזכירו גם תספורת שיש להחמיר באבלות דרבים עיין שם ולכן גם לגבי חינוך החמירו באבלות דרבים. ומדויק זה למה שבארתי להמג"א שהחינוך הוא לקיום מצוה לקטן כהגדול שלכן יש בעצם לחייב לקטן שהגיע לחינוך גם באבלות ומה שלא חייבו הוא מצד שהקלו באבלות כדמצינו כמה קולות שלכן כתב דבאבלות דרבים החמירו והחומרא הוא שאוקמוהו אדינא ולא הקלו בו. ... וא"כ חזינן שלא הקלו באבלות דרבים לכן גם לענין חינוך, שסובר המג"א שהוא מצד שהקלו באבלות, יש להחמיר באבלות דרבים דלא אשכחן שהקלו בה יותר משאר איסור דרבנן.
ולהטעם שכתב הנחל אשכול שבמצות הבאות ע"י מקרה לא חייבו בחינוך ודאי באבלות דת"ב ודיני בין המצרים שהוא דבר קבוע משנה לשנה עד ביאת הגואל שיהפוך השי"ת לששון ולשמחה יש לחייב לחנך התינוקות אף אם נימא דאבלות ישנה ודרבים קילא, משום דלא תלוי זה בחומרא וקולא אלא דדבר שהוא קבוע יש לחייב אף שהוא קיל ודבר שאינו קבוע לא חייבו אף שהוא חמור.
... ולכן מש"כ בגבורת ארי שהביא כתר"ה דאין אבלות ת"ב נוהג בקטן כמו שאינו נוהג באבלות קרוביו הוא תמוה דל"ד כלל.
עד כה ראינו שתי שיטות: שיטה אחת שאמרה שיש באבילות בין המצרים דין חינוך כמו כל מצוה ומנהג שאנו עושים, שאנו מרגילים בהם גם את הילדים. שיטה שניה סברה שאין בכלל דין אבילות בקטן, משום שהוא קטן, ולא שייך לחנך אותו למשהו שכגדול הוא יחווה באופן שונה לחלוטין ממה שהוא חווה זאת כעת. 

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' תומך יתידותיו באחרונים שכותבים שאין לחנך את הילד לאבילות בכלל ולאבילות בין המצרים / תשעה באב בפרט, אך הוא מחדש את הסברא הבאה (שיח נחום, סי' לב):
ונראה שגם לסוברים ששייכת מצוות חינוך באבלות רח"ל זהו רק במת לו מת, וגלגל חוזר הוא בעולם. אבל בתשעה באב האבלות היא על החרבן, ואנו מצפים כי מהרה ינחם ה' ציון והצומות ייהפכו לששון ושמחה, ואם יחנכו את הקטן להתאבל הרי יש בכך משום ייאוש מן הגאולה ח"ו. אלא אדרבה צריך לחנך את הקטנים לצפות לישועה.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

ביקורת ספרים: "אמת ולא יציב" מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם

אם ננסה לסכם את התזה העיקרית של הספר "אמת ולא יציב" בכמה משפטים, נאמר כך:
הפונדמנטליזם והפוסט-מודרניות הם שני צדדים של אותה מטבע - שניהם סבורים שלא ניתן להוכיח לוגית שום טענה ושום אמירה משמעותית על העולם. עם התובנה הזאת שניהם מתמודדים בשני אופנים הפוכים: הפונדמנטליזם מעודד אמונה ורעיונות שלא נתונים לשום ביקורת שכלית, ומנגד הפוסט-מודרניזם מאמץ כל הגיג וכל תובנה כדבר שיש בו אמת.
שני המתודות הללו נכשלים בעיקרון אחד: זיהוי אמת עם ודאות. כלומר, לדידם, רק מה שיש לגביו ודאות הוא אמת.
הספר בא לטעון כנגד האיחוד בין האמת לבין הודאות. ישנן טענות שניתן לומר עליהן שהן אמת, למרות שאין לגביהן ודאות.

הספר פותח בסקירה אודות "ריקנותו של האנליטי". כלומר, הוכחה שבנויה על היסק מתוך הנחות לעולם אינה מחדשת שום דבר שלא היה כבר מובלע בתוך ההנחות. הצעד הבא של הסקירה דן באינדוקציה ובאנלוגיה - כלומר להסיק מאיבר אחד בקבוצה על איבר אחר בקבוצה, וכן להסיק מהפרט אל הכלל. כל חוק מדעי בנוי על אינדוקציה ואנלוגיה. אך פילוסופית לא ברור מדוע ניתן להסתמך על הסיקים אלה (הגם שעינינו רואות שהן עובדות).

הפתרון של המחבר למבוכה הפילוסופית הזו היא הסינטיות, שלדברי המחבר, מקבלת את האינטואיציה, או "עיני השכל" או "ההגיון השמעי" כחלק מההכרה שלנו, ולכן ניתן להסתמך על ההנחות שלו, אך לא לקבל אותן כודאיות. באופן דומה אנחנו מסתמכים על האינטואיציה שלנו לצורך אינדוקציות ואנלוגיות.

אם קראתם את "שתי עגלות וכדור פורח", ספרו הראשון של המחבר, מן הסתם התזה שהצגתי לעיל אינה חדשה לכם. החידוש בספר הזה הוא בשתיים: ראשית, הספר הנוכחי כתוב באופן הרבה יותר קל לקריאה מאשר הספר הראשון (אך אם תרצו לקרוא את ה"הארות" תצטרכו בכל זאת לחזור לקוורטט. שנית, בספר הנוכחי המחבר מנסה להוסיף נדבך שלא היה קיים בספר הראשון: לא להסתפק בהכאת האנליטיות, אלא להציג באופן קוהרנטי את החלופה הסנטתית. את ההצגה הזאת הוא עושה בעזרת הצגת קצהו של העבודה העצומה שעשה על המידות שהתורה נדרשת בהם וההגיון התלמודי.

ככלל, הספר איננו ספר דתי, אלא ספר פילוסופי. עם זאת, שני החלקים האחרונים נוגעים גם בנושא הדתי, ועוסקים בסבלנות דתית ובפלורליזם. את החלק הזה לא מצאתי משכנע מספיק.

הנה דברים שהמחבר כותב (עמ' 340):
אני רוצה לחדד את ההבדל הזה [בין סובלנות לפלורליזם] באמצעות דוגמה מחיי האישיים. לפני כמה שנים נפגשתי עם קבוצה ממכון הרטמן שעסקה ב"אמנת כנרת", שבין היתר חתרה לפיוס, לגישור ולהבנה, או לכבוד הדדי, בין דתיים וחילונים. כפי שאסביר מיד, תחושתי היתה שאמנה כזאת היא פגומה מפני שהיא לא דורשת מאנשים, דתיים או חילונים, לשלם את המחיר הנחוץ על הסובלנות שהם דורשים. לכן טענתי בפניהם שאמנם אף אחד לא שואל אותי כיצד לחיות, ואולי טוב שכך, אבל כשלעצמי בשום אופן לא הייתי מוכן לחתום על אמנה כזאת ולתת בכך לגיטימציה לעמדה חילונית. המשפט הזה נשמע אולי מעט מתנשא, ודומני שגם שם הוא נתפס כך על ידי חלק מהמשתתפים, ולכן אנסה לחדד את ההסבר שנתתי שם לדברים.  
אני מוכן ורוצה לשמוע כל טיעון, שכן אני בהחלט מאמין בפתיחות - אפשר ללמוד מכל אחד, ואולי גם לשנות עמדה אם השתכנעתי, אבל פתיחות אינה קשורה להסכמה וגם לא לפלורליזם, ואפילו לא לאוטונומיה של האחר. אני מוכן לשמוע כל אחד שלהערכתי יכול ללמד אותי משהו חדש, אבל אני מכיר באמת שבדבריו רק אם הוא משכנע אותי. כאמור, אני מוניסט ולא פלורליסט, ואם הגעתי למסקנה שיש אלוהים ושחובה לציית להוראותיו, כי אז מי שחושב אחרת ממני טועה. מדובר כמובן באמת מנקודת המבט שלי, ואם אני אדם ריאלי ולא שחצן מדי, אז עלי להכיר בכך שהחלט ייתכן שאני טועה. אבל כל עוד לא השתכנעתי - זוהי האמת שלי ואני פועל על פיה. לכן אני גם מנסה ככל יכולתי להשפיע על אחרים שינהגו נכון. 
לפני שנמשיך, אני ממליץ להציץ בערך של אמנת כינרת בויקיפדיה או בנוסח האמנה עצמה.

אז מה יש בקטע הזה? קודם כל אתם יכולים לראות את הגישה של המחבר שתיארתי לעיל: המחבר נסמך על האינטואיציה שלו, מקבל את המסקנות שלו כאמיתות, הגם שהוא מודה שאין הן ודאיות. זה הנדבך הראשון. הנדבך השני הוא ההבדל בין פלורליזם לסובלנות: פלורליזם מכיר בכך ש"לכל אחד האמת שלו, וצריך לכבד זאת". את הפלורליזם המחבר דוחה, מכיוון שאם דעתו שונה מהאמת שלי, אזי מחובתי להכיר בכך שזה שקר (לפחות לתפיסתי). הסובלנות אינה מקבלת את הדעות האחרות, אלא מוכנה לחיות עם האדם האחר, מתוך כבוד לכך שהוא הגיע למסקנות שלו כפי שאני הגעתי למסקנות שלי. ההבדל או הנפקא-מינה בין שני המונחים הוא בגבולות הסובלנות. הגבולות (או אולי חוסר הגבולות) של הפלורליזם רחבות הרבה יותר מאלו של הסובלנות.

מה שהמחבר למעשה טוען בקטע הזה הוא שהוא נמנע מלשתף פעולה עם אמנת כנרת, משום שהם דרשו ממנו פלורליזם ולא סובלנות. מציאותית, לאחר קריאת האמנה, לא השתכנעתי שטענתו נכונה. אך יש לדעתי בעיות גם ברמה העקרונית. וזאת מכמה הבטים.
המחבר טוען שאין ערך מוסרי להתנהגות סובלנית שמונעת מכפייה על הזולת רק משום שלדעתך הכפייה לא תעזור, או משום שאתה מפחד שבעתיד יכפו עליך. אינני יודע מדוע זה נכון. כל עוד יש חברות אנושיות שכופות אמונות על פרטים בחברה, אזי אם מישהו נמנע מכפייה כזו, גם אם זה משיקולים תועלתניים, הרי שיש ערך מוסרי בזה. דעאש הם לא מוסריים, ומי שלא מתנהג כמו דעאש יש לו ערך מוסרי.
יש עוד סיבה לאמץ את הסובלנות שהמחבר אינו מזכיר. גם אם אני לא מפחד שבעתיד חברי יכפה עלי את דעותיו, אני לא אכפה עליו את דעתי, כי לא הייתי רוצה שהוא יכפה עלי את דעתו. זה מה שעומד בבסיס עקרון חופש הדת. לעמדה זו יש לדעתי גם ערך מוסרי: מה ששנו עליך אל תעשה לחברך.
אך יותר מזה, המחבר מציג את הפלורליזם לדעתי בצורה לא נכונה. אם אני סבור שה' הוא האלוהים, אז חברי שסבור שהפסל הוא אלוהים הוא בודאי טועה. עם זאת, יתכן ויש בתוך מכלול אמונותיו השגויות גרעין מסויים של אמת. זה לדעתי הבסיס לעקרון הפלורליזם. הגם שאני סבור א' וחברי סבור לא-א', אני מכבד את דעתו של חברי, כי יש סבירות שהוא לא 100% טועה, ויש אולי אחוזים בודדים בהם יש אמת כלשהי (אמת, גם לדידי! הגם שכעת אינני מצליח להבין מה היא, וייתכן ובחיי גם לא אגלה).

בעת שקראתי את הספר נסעתי יום אחד ברכבת, וישב מולי קצין דתי ששאל אותי איך הספר. עניתי לו בלי למצמץ: מצויין! ואז חשבתי רגע ואמרתי לו: אבל זה לא חכמה, קראתי ונהנתי מכל הספרים של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להוציא את הסדרה על הלוגיקה התלמודית שלא קראתי). הוא שאל אותי מה רמת הקושי יחסית ל"אלוהים משחק בקוביות". אינני יודע לענות על השאלה הזאת. בגדול, הספר הוא קריא, והמחבר עשה מאמץ שניכר בספר כדי שהחומר יוגש באופן קריא. יש חלקים קצת יותר קשים לקריאה, אבל הם לא לגמרי הכרחיים למהלך הספר.
אז אני ממליץ על הספר, כפי שאני ממליץ על שאר ספריו של המחבר.

אגב, בספר הנוכחי מוזכר שהספר הבא עליו עובד המחבר יעסוק באמונה רציונלית. אני מחכה בכליון עיניים.