יום שלישי, 29 במרץ 2016

תפילת המיילדת, מאת: הרב אלי רייף

הדברים הבאים נכתבו ע"י חברי הרב אלי רייף



יותר משקשה להתפלל, קשה לחבר תפילה. לפני זמן מה פנתה אלי המיילדת מיכל ברק, וביקשה שאחבר לה 'תפילת הדרך' לקראת משמרת. התרגשתי מאוד מהבקשה. היא שיתפה אותי בחששות, בתקוות וביראת הקדש של המקצוע.
ואע"פ שאיני ראוי ואיני כדאי חזקה עלי בקשתה. ביקשתי ממנה שתסייע לי ותכוון אותי, והתפללתי לסייעתא דשמיא.
בשכבי, בקומי ובהילוכי הרהרתי בדברים. קראתי תפילות רבות. מלים נוסחים וניסוחים. עולם התפילה מופלא הוא. סודותיו מגלים טפח ומכסים טפחיים. לבטי האדם, צרכיו, צערו, מנעדי הלשון והשפה, המוזיקה שבמלים, כוונת הלב, שאיפות כמוסות, פחדים ועוד. ככל שצללתי לעומקיו כן גדלה יראתי והתחננתי והאר עיני בתפילתך.
דבר אחד היה ברור לי מתחילה, התפילה צריכה להתחבר עם שפת התפילה העתיקה. עליה להיארג מתוך אוצר התפילות, בבחינת הישן יתחדש והחדש יתקדש, ואט אט התרקמה לה תפילה תוך שהמיילדת וחברותיה מסייעות ומכוונות לברור את המלים ולכוונן, ובסיום המלאכה התפילה עברה הגהה לשונית ונוקדה. ואני תפילתי לך ה', ויהיו לרצון אמרי פי.

תפילת המיילדת

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי
וֵאלֹהֵי שָֹרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה שִׁפְרָה וּפוּעָה,
הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אֲנֹכִי
הוֹלֶכֶת לְקַיֵּם מִצְוָתְךָ לְרַפֵּא,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
וּשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי,
וְזַכֵּנִי בְּלֵב שׁוֹמֵעַ וְעַיִן טוֹבָה,
וְתֵן בְּלִבִּי אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת
לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי בֶּאֱמוּנָה יַחַד עִם בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתִי.
רַחֵם נָא עַל כָּל הַמְּעֻבָּרוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת,
וְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶן אֶת צַעַר עִבּוּרָן וְלֵידָתָן,
וְהַצִּילֵן שֶׁלֹּא תַּפֵּלְנָה וְלָדוֹתֵיהֶן.
עָזְרֵנִי נָא לְיַלֵּד אֶת הַמְּעֻבָּרוֹת לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם,
לְעָזְרָן וּלְתָמְכָן בְּצָרְכֵיהֶן וּבְמַכְאוֹבֵיהֶן,
וְשֶׁלֹּא תֵּצֵא תַּקָּלָה תַּחַת יָדַי,
וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לַנָּשִׁים הַיּוֹלְדוֹת וְלַוְּלָדוֹת.
כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה,
בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

יום ראשון, 27 במרץ 2016

הפנייה לבתי המשפט - תגובה מבית הלל ותגובה לתגובה (מתוך "אמונת עתיך")

לאחרונה יצא לאור גליון 111 של כתב העת אמונת עתיך. בגליון 110 כתב הרב אריאל בראלי ממכון "משפט לעם" תגובה ביקורתית על מסמך שפרסם בית המדרש ההלכתי של בית הלל (קישור). תגובתו של הרב בראלי פורסמה, עד כמה שידוע לי, ללא בקשת תגובה ממאן דהוא בבית הלל.
בגליון הנוכחי הרב עמית קולא, ראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל, כתב מאמר תגובה. ויחד עם מאמרו פורסמה תגובתו של הרב בראלי.
אני ממליץ מאד לקרוא את התכתובת ביניהם:



לוז המחלוקת בין הכותבים הוא לדעתי בפסקה ב' בדבריו של הרב בראלי - "כללי פסיקה". שם למעשה הוא כותב שהיה מקום למהלך של בית הלל, אלא שהם לא מסומכים לפסוק לכלל ישראל, ולכן עליהם להיות כפופים לשדרה המרכזית של רבני ישראל.
אני מוצא עניין רב באמירה הזאת, משום שלהבנתי בית הלל לא רואים את עצמם פוסקים לכלל ישראל, אלא עבור מי שרוצה לראות בהם מנהיגות תורנית (זו לפחות תפיסתי). לעומת זאת, אני לא חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על המכונים התורנים השונים המאוגדים בכתב העת אמונת עתיך. הם דווקא כן רואים את עצמם כשורה התחתונה והבלעדית של פסיקת ההלכה. לכן, כל מי שרוצה להביע דעה השונה מהבון טון של המכונים הנ"ל יכול אולי לפרסם בבטאונם מאמר, אך מאמרו יתפרסם רק בליווי מאמרי תגובה שינסו להסביר מדוע הדעה הזאת, הסותרת את דעת המכון התורני התורן, לא יכול להתקבל בבית המדרש.

יום שבת, 26 במרץ 2016

הרב חיים דוד הלוי על קרבנות

הג"ר חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל-אביב, כתב בספרו "תורת-חיים" מאמר קצר על הקרבנות. מצאתי בו כמה פנינים.
הוא מצהיר שגם בימות המשיח יהיה צורך בקרבנות:
וגם לימות המשיח יהיה עדיין צורך בקרבנות... משום שבשלבים אלה של הגאולה יהיה העולם נוהג עדיין כמנהגו...
בני דורנו יתמהו אולי לשמוע שעוד נכון לנו בנין בית מקדש והקרבת קרבנות, ואפילו שלמים וטובים עלולים לפקפק בכך. אך נשוב להזכיר שאין כל אפשרות לחידוש עבודת ה' במקדשו ללא גילוי שכינה, כפי שהיה במשכן שבמדבר, כאשר נצטוו ישראל, "זה הדבר תעשו וירא אליכם כבוד ה'... ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", וכפי שהיה גם במקדש ה' בירושלים לעיני כל העם, כך יהיה גם בבית השלישי. ואז כאשר נראה אש ה' רבוצה על גבי המזבח, לא נתפלא יותר על הצורך בהקרבת קרבנות, אף כי בודאי לא נוכל לתפוס ולהבין זאת בשכלנו גם אז. 
מיד אחר פיסקה זו הוא כותב את הדברים הבאים:
ומכאן שטעות חמורה בידי החושבים ואפילו מהרהרים על חידוש עבודת הקרבנות בזמנינו. בראש וראשונה מטעמים הלכתיים שאין כאן המקום לפורטם. אך עקרונית עדיין רובצת על העם קללת "ולא אריח בריח ניחוחכם". ואם היה מתחדש פולחן הקרבנות בימינו, ואפילו קרבן פסח בלבד (שרבות נכתב על האפשרות מבחינה הלכתית להקריבו בזמנינו) היה הדבר מיסב נזק חמור עד מאד, כי עבודת הקרבנות היא שלב גבוה ואחרון בעבודת ה', ותתחדש כאמור בימות המשיח שיכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה כמבואר לעיל. ומן הסתם נזכה אז לאות מן השמים: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". 
 כל הדברים לעיל מדברים על ימינו ועל השלב הראשון של ימות המשיח. מכאן ואילך עובר הרב הלוי לעסוק ב"אחרית הימים", שזהו שלב מאוחר יותר:
האם גם אז יהיה צורך במקדש שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה. שמא יהיה אז עדיין צורך בקרבן תמיד בוקר וערב, כפי שצריך היה להיות במשכן לפני חטא העגל, נראה לענ"ד שיתכן שלא יהיה אז צורך בקרבנות מן החי, ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן.
אמרנו "יתכן", משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן מנחה.
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו, אבל לבי אומר לי, שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת והשמן, שאף עליו נאמר "ריח ניחוח אשה לה'". 
הדברים הללו של הרב הלוי אינם לחלוטין מדוייקים, שכן מצאנו את הפסוק הבא שנאמר על קרבן מן החי:
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו
את דבריו מסיים הרב הלוי שכך שחתנו, הרב אחיה אמיתי נ"י, העיר לו שכפירושו לפסוק במלאכי כתב הראי"ה קוק בעולת ראיה עמ' רצב (על זה כותב הרב הלוי: "וב"ה שזכיתי לדעת גדולים"):
בעלי חיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון ע"י התעלותם להיות זבח לה', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לה' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. משא"כ האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ה' בדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות. 
דברים דומים לאמור לעיל בנוגע לקרבנות באחרית הימים כותב הרב חיים דוד הלוי גם בשו"ת עשה לך רב (חלק ט סימן לו):
אבל בתקופת הגאולה השלימה, שעליה נאמר ביחזקאל: וזרקתי עליכם מים טהורים,,, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר,,, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (לו - כה), לשם מה יהיה צורך יותר בקרבנות, אם אין חטא קרבנות למה, והלא אפילו יום - הכפורים ייהפך ליום - טוב משתה ושמחה, כשיותר לא יהיה צורך בכפרה (עיין בספרנו "עשה לך רב" חלק שמיני סימן מ"ה).
אלא שגם אז יהיה צורך במקדש, שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה, אך יתכן שאז לא יהיה צורך בקרבן תמיד בבוקר ובין - הערבים (כפי שצריך היה להיות במשכן אלמלא חטא העגל), ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן ולא מבעלי - חיים. אמרנו יתכן, משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות (ג - ד). לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי - חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן - מנחה כמבואר בויקרא (פרק ב).
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו אבל כך לבי אומר לי שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי - חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת1 והשמן שאף עליו נאמר "ריח נחח אשה לה'" (עיין רש"י שמות כ"ט - מ"א), כלומר שגם בו מתגלה שכינת ה' בישראל כשאותה אש מן השמים הרבוצה ע"ג המזבח אוכלתו.

ב. 

יום שבת, 19 במרץ 2016

עוד בענין עמלק

בספרו "כפשוטו" של הרב דוד ניסני (הספר מומלץ מאד, ומכיל הסתכלות מחודשת וניתוח מענין מאד בדרך הפשט. נא אל תשפטו את הספר רק לפי המובא כאן), דן המחבר בזהותם של עמלק. עפ"י הנאמר גם בפרשת עמלק בפרשת בשלח ומהופעותיהם של עמלק בספר שופטים ושמואל, ניתן להסיק כי עמלק היה עם של נוודים יושבי מדברות. לאור זאת הוא שואל: האם ניתן לתת זיהוי לעם העמלקי מהעמים שאנו מכירים היום?
הנה תשובתו לפניכם:

[אעיר שברור שדבריו אינם מוכרחים. מאותם סיבות ניתן לשער כי הבדווים הם צאצאי בני הקיני שכידוע היו גם הם יושבים באותם אזורים בהם ישבו עמלק.]

והנה עוד דבר מעניין שמצאתי לאחרונה בענין מצוות מחיית עמלק מהרב מבריסק. לדבריו, אמנם זו מצווה, אך יש לקיימה רק אם יש ציווי ספציפי לקיימה (חידושי הגרי"ז סימן קס):
שמואל א' (ט"ו א') - הפטרת פרשת זכור - ויאמר שמואל אל שאול וגו' עתה לך והכיתה את עמלק וגו'. ונראה מוכרח מזה, שאעפ"י שמלחמת עמלק הוא אחד מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם, דאל"כ למה נצטרכו כאן לצווי מיוחד, ומבואר זה בקרא דכתיב (בשלח י"ז ט"ז) "מלחמה לה' בעמלק", דמלחמה ע"פ ה' היא. ומתבאר בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים ה"ד, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', ובמצות מחיית עמלק (שם בה"ח) - לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק להרגו, כמוש"כ במצות דמחיית ז' עממין, והמוכרח דאין חיוב, רק ע"פ ה' בנבואה, שילחמו בעמלק ולמחותם, ועי' בסה"מ בסוף מ"ע, דמנה מחיית עמלק בין המצות המוטלות על הצבור, ומבואר עם מש"כ ודו"ק.

עוד בענין עמלק ראו:
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'

יום שבת, 5 במרץ 2016

סיכום מחלוקות רש"י ורמב"ן סביב מתן תורה והקמת המשכן

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל על המשכן?
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

בטבלה הבאה מסוכמות מחלוקות רש"י והרמב"ן בסדר הפרשיות מ"בחודש השלישי", בפרשת יתרו, ועד לסוף פרשת כי-תשא:

רש"י
רמב"ן
1
ג' ימי הגבלה
ג' ימי הגבלה
2
מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע" (סוף פרשת משפטים)

3
הקולות לפני עשרת הדברות
הקולות לפני עשרת הדברות
4

העם נעים אחורה ומבקשים ממשה שידבר עמם
5
עשרת הדברות
עשרת הדברות
6

פרשת משפטים
7

מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע"
8
משה עולה להר סיני
משה עולה להר סיני
9
40 יום בהר סיני - מצוות פרשת משפטים
40 יום בהר סיני - הציווי על הקמת המשכן
10
חטא העגל
חטא העגל
11
40 יום בהר סיני שניים
40 יום במחנה – הקמת אוהל מועד של משה
12
40 יום בהר סיני שלישיים – הציווי על המשכן
40 יום בהר סיני
13
הקמת אוהל מועד של משה
חידוש ספר הברית

הסבר לשורות הטבלה:
שורה #2: עפ"י רש"י הפסוקים בסוף פרשת משפטים על בניית המזבח, מעמד כריתת הברית יחד עם "נעשה ונשמע" מתרחשים לפני מעמד הר סיני.
שורה #4: עפ"י רמב"ן הפסוקים לאחר עשרת הדברות "וכל העם רואים את הקולות... ויאמר משה אל העם אל תיראו" מתרחשים כתגובה לקול השופר, לפני עשרת הדברות.
שורה #6,7: עפ"י רמב"ן מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה מיד לאחר עשרת הדברות, לפני עלייתו להר סיני, ועל מצוות אלו נערך מעמד כריתת הברית.
שורה #9: עפ"י רש"י מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה בהר סיני, ולפי זה את הפסוקים האחרונים בפרשת משפטים, המצווים את משה לעלות להר סיני, מקדים רש"י לפני המצוות בפרשה. עפ"י רמב"ן לאחר כריתת הברית והפיכת עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", משה מצטווה לעלות להר סיני לקבל לוחות ולהצטוות על הקמת משכן בו יוכל הקב"ה להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל. 
שורה #11: עפ"י רש"י משה עולה שוב להר סיני למחרת ירידתו הראשונה מהר סיני. עפ"י רמב"ן משה נשאר במחנה והוא מקים את אוהל מועד מחוץ למחנה. 
שורה #12: עפ"י רש"י הציווי על המשכן הגיע רק לאחר חטא העגל, ולכן כנראה משה נצטווה בו בעלייתו השלישית להר סיני. 
שורה #13: עפ"י רש"י הקמת אהל מועד מחוץ למחנה מתרחש רק לאחר ירידתו השלישית של משה מהר סיני. עפ"י רמב"ן הפסוקים בסוף פרשת כי-תשא "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" משמעם שיש צורך לכרות מחדש את הברית לאחר חטא העגל והכפרה על החטא ולחזור לאמירת "נעשה ונשמע". עפ"י רש"י פסוקים אלו מתארים את הכנת הלוחות השניים. 

הלוז והבריח התיכון ברוב המחלוקות בין רמב"ן לרש"י הוא מקומו ותפקידו של המשכן: האם המשכן הוא לכתחילה ונועד לקיום התכלית של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיה מקום להשראת שכינה בתוך המחנה, כדברי רמב"ן, או שהמשכן הוא דיעבד שהצורך אליו התעורר רק בעקבות חטא העגל ושנועד להיות מקום פולחן מרכזי לעם ישראל?