יום ראשון, 9 ביוני 2013

ביקורת ספרים: באור פניך יהלכון, הרב אהרן ליכטנשטיין

את הספר הזה התחלתי לקרוא די מזמן, והפסקתי וחזרתי אליו כמה פעמים. באופן קצת מפתיע, עתה כשסיימתי לקרוא את הספר, אני יכול לומר שההתרשמות שלי מהספר עומד ביחס הפוך לחלוטין לזמן שלקח לי לקרוא אותו. אני חושב שמדובר בספר בעל תכנים עמוקים ומעוררים למחשבה. קשה לי להיזכר בספר האחרון שמצאתי בו ניתוח מעמיק לכל כך הרבה נושאים שאני מתמודד אתם בחיי.

כשקראתי את "מבקשי פניך" הרגשתי תחושת החמצה. כאילו הראו לי בבואה של הרב ליכטנשטיין מבלי להביא את הדבר האמיתי. בספר "באור פניך יהלכון" הרגשתי שבאתי על סיפוקי. כל נושא זוכה לניתוח מעמיק עם שלל מקורות, רובם תורניים, אך לא כולם, עם הווא-אמינא, ניתוח, ראיות ומסקנה.

כך לדוגמא בפרק הנקרא "'הן יקטלני לו איחל' - הבטחון בה'", מציג הרב ליכטנשטיין שתי תפישות לבטחון בה': האמונה שהכל לטובה, והאמונה שיש מנהיג לבירה. שתי התפישות רחוקות מאד מלהיות זהות. הראשונה יכול להוביל את המאמין לפסיביות בכל מה שקשור בדאגה לבריאותו וסביבתו. השני, לעומת זאת, "מבטאת החלטה נחושה, שאפילו אם יהיה רע, נישאר תלויים בקב"ה ודבקים בו... גישה זו אינה טוענת שה' יישאר לימיננו, היא תובעת שאנחנו כביכול נעמוד לימינו".
הרב ממשיך בניתוח במישור החינוכי: לאיזה אמונה ולאיזה בטחון אנחנו מחנכים? האם זה מספק? והוא מסיים באתגר הקשה לחנך לקראת הבטחון של "הן יקטלני לו איחל", ההרגשה שאתה תמיד עומד בצל הא-ל גם בטוב וגם ברע.
לדבריו:
דרך זו אמנם קשה וארוכה. היא אינה מציעה קיצורי דרך, היא בורחת מסיסמאות, אך דומני שהיא בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה. על כל פנים, אני אינני מכיר אחרת. 
כפי שמופיע בהקדמה לספר, רוב השיחות בספר נוגעים לנושאים שבין האדם לאלוקיו. השיחה האחרונה בספר היא ייחודית בזה שהיא עוסקת בציבור הדתי-לאומי (יש להדגיש שגם השיחות האחרות מדברות על המאמין ובן התורה הדתי-לאומי, אך לא על הציבור כציבור). הנה פיסקה שנגעה בי (עמ' 267):
כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שברובה סמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו, התלבטנו כיצד לעזור לו. זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היא שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה, אם לשפוט על פי חזותם, הם ראו שהנהג לא חבש כיפה. מיד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמ' בפסחים (קיג ע"ב), אם כן או לא לעזור לו. הם אמרו, "אם הוא גלוי ראש, מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל...".
באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולובייצ'יק ז"ל, וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו. תחושתי אז הייתה: מדוע, למען ה', אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עלי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שידעו פחות גמרא ושיגישו עזרה.

נהניתי מאד מהספר, הוא נתן לי הרבה חומר למחשבה, אני ממליץ עליו ומחכה לעוד ספרים מסוגו.

"באור פניך יהלכון - מידות וערכים בעבודת ה', מאת: הרב אהרן ליכטנשטיין, שיחות מעובדות בידי הרב ראובן ציגלר". 

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

אכן עקיצה נאה כנגד המגזר החרדי.
אך בלי הרצון להקניט יכל אותו גאון לטעון מדוע לא מלמדים את הילדים יותר גמרא והלכה כדי שידעו שעל פי ההלכה הם כן היו צריכים לעזור לאותו בחור..
מדוע לטעון הפוך ולהטיל מום בדרך שבה חונכו אבות אבותינו דורות שלימים?! אתמהה..