יום שישי, 24 באוגוסט 2012

דתי וחילוני - צדיק ורשע?

יצאנו לחופש מתוך דין קבורת צדיק עם רשע, אז גם נפתח בזה.

הגמרא בברכות מביאה את הדברים הבאים (יז ע"א):
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

רש"י מפרש:
אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים.  ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה:

כלומר, לרש"י יש כאן תוכחה לעמי הארץ שנמנעים לבוא לבית המדרש משום שאינם מוכשרים בלימוד תורה, שכן גם אם ילמדו מעט הקב"ה יתן להם שכרם, ובלבד שיכוונו לבם לשמים.

הרב קוק (בעין איה) מסביר אחרת מרש"י, שיש כאן לימוד מוסר של רבנן דיבנה שאל להם להתגאות על חבריהם עמי הארץ ולשפוט אותם:
אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות.
א', שבכללות יסוד החיים ואהבת החיים וצרכיהם הכלליים אין הבדל בינו ובין זולתו, ואפי' אם יהיו נבדלים במעלות רבות בחכמה וכיו"ב אין זה נוגע לעצם החיים וזכות החיים.
ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ז עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעולם החיים הראויים לכל ברי'.
ג', האדם מרגיש ביתרונות ומעלות שלו לפי מצבו, צריך לצייר שכך יש מעלות ג"כ בכל מצב ומצב, וכ"א מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו. כשם שאני משכים למלאכתי כך הוא משכים למלאכתו.
ד', שלילת המעלות, שהוא רואה ומרגיש שאין לחבירו אותן המעלות שהוא מרגיש בעצמו לפי מצבו. ע"ז צריך לצייר, שהכי נמי יש לחבירו בהחלט לפי תנאי מצבו מעלות כאלה, שאי אפשר שימצאו בו. למשל חבירו שאינו חכם אין בו מעלת החכמה, אפשר שיש בו מעלת הנדיבות שאין בי. זהו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, להיות לו יתוונותי הראויות לפי מצבי, כך אני איני מתגדר במלאכתו וחסירות לי יתרונות שלו.
לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ר' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט. אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

והנה דברים שאומר הרב אהרן ליכטנשטיין ב"מבקשי פניך" (עמ' 152):
אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר. 

אין תגובות: