יום שישי, 27 באפריל 2012

מחשבה לפרשת אחרי-מות - קדשים

הרמב"ן בדברים ידועים (יחסית) בסוף פרשת אחרי-מות (ויקרא יח כה) כותב שלכל הארצות, מלבד ארץ ישראל, יש שר ומלאך הממונה עליה, והקב"ה ממונה על כל המלאך והשרים הללו. אך לארץ ישראל יש השגחה ישירה מהקב"ה, בלי שום מתווך ביניהם.
הרמב"ן כותב את הדברים הללו כדי להשיב על השאלה:
והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ
כלומר, מדוע הישיבה בארץ תלויה באיסורי עריות? הרי איסורי עריות אינן תלויות בארץ ואינן מקוימות באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. תשובתו היא שמכיוון שיש בארץ השגחה ישירה מאת ה' צריך להתנהג כבפלטין של מלך.

חשבתי שע"י דברים אלו הרמב"ן עונה על שאלה נוספת: בפרשת אחרי-מות יש ניגודיות צועקת לשמיים. הפרשה מתחילה בהסבר מפורט כיצד נכנסים למקום המקודש בעולם. ובסוף הפרשה התורה מדברת על אכילת דם, איסור שכיבה עם בהמה ועם זכר, ועוד כהנה עבירות שנפש בריאה נרתעת מהם באופן טבעי. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו? שאלה דומה קיימת גם בפרשת קדושים. הפרשה מתחילה בשאיפה לקדושה ומפרטת מצוות שונות בפרק יט. אך בפרק כ שוב התורה מפרטת איסורים שונים שהנפש הבריאה והמוסרית נרתעת מהם. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו?
על פי הרמב"ן יש קשר תוכני בין הדברים - כפי שיש דרך וצורת התנהגות על מנת להכנס לקדש הקדשים, כך יש צורת התנהגות במקומות קדושים אחרים, שאמנם פחותים בקדושתם מקדש הקדשים ובכל זאת יש בהם קדושה הדורשת התנהגות מסוימת.

דרך אחרת להסביר את הניגודיות בין הפרשיות היא כך: קבוצה בעם ששואפת לחיות תמיד ב"קדש הקדשים" עלולה ליצור ריאקציות שיגרמו לחלק אחר בעם להדרדר לעבר עבירות חוסר מוסריות משוועת. כך גם הפוך כמובן, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ירידה בצד המוסריות הטבעית תגרום להחמרה בצד השני. 

אין תגובות: