יום רביעי, 18 בינואר 2012

בר-מצוה מניין?

כידוע, חז"ל התייחסו לבן 13 ולבת 12 כמחויבים במצוות כגדולים. כך אנחנו מוצאים במספר מקורות תנאיים.

1. אבות פרק ה משנה כא:
בן שלוש עשרה למצות

2. נדה פרק ה משנה ו:
בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין.
בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קימין.
ובודקין כל שתים עשרה.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקים.
בן שלש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קימין.
ובודקין כל שלש עשרה.
קדם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש.
לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש.

3. יומא פרק ח משנה ד:
התינוקות, אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות. [פירוש רבנו עובדיה מברטנורא שם: ופרקן הוי התינוקת בת י"ב שנה ויום אחד שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י"ג שנה ויום אחד וקודם זה אינו בר עונשין:]
אך מניין לחז"ל הקביעה הזו שבן 13 או בת 12 נהיים מחויבים במצוות?

הרא"ש נשאל שאלה זו (שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א):
וששאלת: מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא?
דע, כי הל"מ =הלכה למשה מסיני= הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
הג"ר עובדיה יוסף הציע שדברי הרא"ש הללו אינם מוסכמים לכל הראשונים ושהתשובה לשאלת מקור הקביעה שבן 13 הוא בר-מצוה נתון במחלוקת ראשונים בין הרא"ש לבין רש"י והרמב"ם (שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יז):
ולכאו' י"ל דבאמת הרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש בזה, אלא כמ"ש רש"י (ספ"ה דאבות), דהא דבן י"ג למצות, משום שאינו קרוי איש עד שיהא בן י"ג שנה. וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו. ואז היה לוי בן י"ג שנה, כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. ע"ש. וכן פרש"י נזיר (כט:). וכ"כ הר"ב (בספ"ה דאבות). וע' בתי"ט ורעק"א שם. אלמא דלא ס"ל לרש"י כמ"ש הרא"ש דהאי מילתא הויא מהל"מ. וכ"כ החיד"א בס' יעיר אזן (מע' ב אות כא). ע"ש. וה"נ ס"ל להרמב"ם כפרש"י והרב. ומש"ה כ' שאין לענוש קטן ב"נ, הואיל ואינו איש בן - דעת. משא"כ להרא"ש עצמו י"ל דאה"נ ב"נ קטן מי"ג שנה חייב על ז' מצות דידהו.
כלומר, בניגוד לרא"ש שסבר שבר-מצוה זה הלכה למשה מסיני כחלק מהשיעורים שלימד משה את בני ישראל כשמסר להם את התורה, רש"י והרמב"ם למדו זאת מתוך פועלו של לוי שהיה בן שלוש עשרה במעשה שכם. 

ההבדל בין שתי ההבנות היא יסודית: האם מדובר בדבר קבוע שכך בנוי העולם שבן שלוש עשרה צריך להיות מפותח מספיק כדי להיחשב לגדול, או באומדן של חז"ל מתוך התבוססות על מעשיו של לוי שבגיל הזה הנער הוא בוגר מספיק כדי להיחשב לגדול. 

אפשר אולי להוציא מכאן עוד חילוק בין שתי צורות ההסתכלות הללו: האם בן השלוש עשרה צריך להוכיח שהוא גדול, או להתכונן לכך שיהיה גדול, או שזה דבר שפשוט קורה מאליו? 

תגובה 1:

אמונה והגיון אמר/ה...

שם השולח: מישקה תאריך: 18/01/12, 20:26:53
במחילת כבוד הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א דבריו נראים תמוהים. מה שראשונים הביאו על בן י"ג למצוות את העניין של שמעון ולוי, אין כוונתם בהכרח שלימוד זה הוא *מקור* הדין, אלא הוא על דרך *נתינת טעם* ומשמעות, כדרכם של פירושים מסוג זה.

שם השולח: א תאריך: 18/01/12, 20:43:45
אכן כדברי מישקה. וכי החשבון לגבי שמעון ולוי מבוסס, אתמהה, הרי גם הוא דרשנות!

שם השולח: מוטי תאריך: 19/01/12, 00:15:42
לשאלה הזאת התייחס גם פרופ' ד. גילת, אם כי בגישה יותר מחקרית, ראה: http://gmaranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17138

שם השולח: שלמה תאריך: 19/01/12, 18:54:46
לדעתי הלא קובעת, בר מצוה זה עוד סוגיה הלכתית שצריכים לדון בה מחדש. נראה לי שזה קצת מצחיק להגיד היום לילד בן 13 "אתה היום גדול ואחראי וכו' וכו'" כאשר יש אנשים שעד גיל 25-30 לא מקבלים באמת אחריות (כלכלית משפחתית וכו').
גם בנושא של קיום מצוות רוב האנשים מתייצבים רק בגיל מאוחר הרבה יותר.

שם השולח: אלחנן תאריך: 19/01/12, 20:16:11
שלמה, יש הבדל בין אחריות התנהגותית (תפילין, צומות) לאחריות כלכלית או משפחתית, קל וחומר ציבורית. ואכן יש תחומים בהם קובע גיל 20 (ראה בסוף המאמר של גילת בקישור שהביא מוטי) ומדי פעם מצינו אף יותר.

שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 21/01/12, 19:15:40
מישקה וא',
אני סבור שהלימוד מ"איש" הוא לא גזרת הכתוב, אלא שזו מעין אסמכתא שמכאן רואים שבן 13 הוא איש. המקור הוא כמובן סברא.