יום ראשון, 17 ביולי 2011

קללת אדם וחווה בימינו

יש שמצטטים בהקשר זה את הפסוק שנאמר לאשה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג טז). לדבריהם, מפסוק זה משתמע שלפי השקפת התורה האיש צריך למשול באשתו. שמעתי על אדם שלחץ על אשתו שלא תיקח אפידורל בשעת לידתה משום שהתורה אמרה: "בעצב תלדי בנים". אחד הרופאים ניגש ושאל אותו: "האם אתה מדליק מזגן בעבודה?", "ודאי," ענה הבעל. "אם כך", השיב הרופא, "גם אתה עובר על דברי התורה - 'בזעת אפיך תאכל לחם'".
האמת היא ששני הפסוקים הללו אינם ציוויים אלא קללות. בעקבות חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחווה בקללות אלו, ומאז האנושות מנסה לתקן אותן. ככל שאנו מצליחים להימנע מעצב הלידה ומסבל הפרנסה - אנו הולכים ומשתחררים מקללות אלו ומתקנים בכך את העולם. הדבר נכון גם כלפי הפסוק "והוא ימשל בך". ביטול יחסי ההיררכיה שבין איש לאשתו הוא תיקון קללת חווה, והתורה סומכת ידיה על תהליך זה.
(גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 58. וראו גם עמ' 23)

כל הצורך להשתדלות בעניינים הגשמיים על פי מעלך הטבע, בא מתולדת אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזיעת אפיך תאכל לחם"... וזה לשון מסילת ישרים פ' כא: "... וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל... אם לא שקדם הקנס... בזעת אפיך... ע"כ חייב האדם להשתדל איזו השתדלות כמס שפורע... וכיון שהשתדל, הרי יצא ידי חובתו... ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות..."
(מכתב מאליהו, הרב אליהו דסלר, ח"א, עמ' 187)

לחזקה זו [= טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו - אשה מעדיפה לחיות בשניים מאשר לבד] אין כל קשר עם הסטטוס החברתי והפוליטי של האשה בזמן העתיק. אין החזקה בנויה על גורמים סוציולוגיים. זהו פסוק בבראשית: "אל אישך תשוקתך". זו היא קללה מטפיזית מוטבעת בשורש באישיות הנשית. האשה - כשהיא בודדה - סובלת ללא השוואה יותר מהאיש... אין זו עובדה פסיכולוגית אלא עובדה אקזיסטנציאלית. אין זו תוצאה של סטטוס נחות של האשה, אלא זה מתחייב מההבחנה היסודית בין אישיות האשה ובין אישיות האיש.
(דרשת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בעניין הפקעת קידושין, מתוך "דברי הרב", עמ' קטו)

אין תגובות: