יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

זקן ארוך לי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בפעם הקודמת כתבנו אודות לבוש הרב. יהיה זה נכון לעסוק כעת בנושא קרוב מאד והוא גידול הזקן. נזכיר שוב שהכלל המנחה אותנו הוא שהרב איננו מחויב ביותר מצוות מאשר כל אדם אחר.

כשכתבנו אודות הלבוש הסקנו כי אחד הגורמים הקובעים בעניין לבוש הרב קשור לאופן שהציבור מצפה שהרב יתלבש. אין ספק שגידול הזקן קשור גם הוא לתפיסה של הציבור. עם זאת, כאן עלינו להעמיק ולחקור האם אין בתפיסה הציבורית גם שורש אמיתי. כדברים הללו אנו מוצאים באחת מאגרותיו של הרבי מליובביץ' זצ"ל (קישור):

"בשיחתי עם אחד אשר ביקר אצלי... שאלתיו (בהקדמת - בקשה שיענה מסיח לפי תומו בלי כוונה): מהי הסיבה כשמציירים פני משה רבינו או אהרון הכהן, הן מבני ישראל והן להבדיל מאומות העולם - מציירים דוקא בזקן גדול. ואם בנוגע לאהרן מסתמכים על הכתוב בתהלים שזקן אהרן יורד ע"פ מדותיו, למה כן מציירים בנוגע למשה רבנו, והרי הוא קבל תורה מסיני, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתנו למשה מסיני, והרי כח דהיתירא עדיף.

ובהיותו איש ישר, ענני, שגם בדעתו כשמצייר לעצמו ולא רק דמשה רבינו אלא אפילו למי שהוא בדורות אחריו שומר תומ"צ, פשוט בעיניו שהי' לו זקן יורד ע"פ מדותיו מבלי שנגע בו כלל וכלל."

אני לא בטוח מדוע הרבי הדגיש שיש לענות על שאלתו כמסיח לפי תומו ובלא כוונה, אולי הוא חש בחולשה שיש בטענתו. שכן גם אילו היו מבקשים ממני לצייר את דמותו של גליליאו גליליי הייתי מצייר אותו עם זקן. למען האמת גם אם היו מבקשים ממני לצייר את אייזיק ניוטון הייתי מצייר אותו עם פנים מזוקנות – על אף שבפועל הוא היה מגולח למשעי. את הבחירה שלי בציור הייתי עושה, לא על פי יראת השמיים של מושא הציור, אלא של התקופה בה הוא חי.

הרבה פעמים אנחנו מעלים בדעתנו שמן הסתם פלוני נראה כך וכך, אך בפועל הוא נראה אחרת לגמרי ממה שחשבנו. כמאמר מוסגר אומר שאחרי ששמעתי שהגאון הסטייפלר, בעל ה"קהילות יעקב", המליץ ללמוד את הספר "מטה דן - כוזרי שני", התחבטתי: האם ידע הסטייפלר כיצד נראה מחבר הספר, הרב דוד ניטו, כשהוא המליץ ללמדו? ובמידה שלא, האם הוא היה משנה את המלצתו אילו ידע?

כך או כך, אחרי שכתב רבי משה סופר, בעל החתם סופר את הדברים הבאים (קישור – תודה ל"בין דין לדין" על ההפניה):

"ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזריה בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגלח מבלי השאיר שערה אחת וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והיה אומר שעל פי חכמי המקובלים אין ח"ל ראויה לכך ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו"

קשה לומר שיש חיוב לגדל זקן, ואפילו לומר שזו מידת חסידות זה כבר לא פשוט.

בעיני, דווקא דברי הרב קוק (קישור), באגרת לרב ד"ר סיני שיפר שחיבר ספר שיוצא חוצץ כנגד מחבר אחר שכתב שאסור לגלח את הזקן (גם שלא בתער), מסכמים באופן המושלם ביותר את עניין גידול הזקן:

"ומכל מקום ראוי להודות, שהחוש הישראלי ביופי מסכים לגידול הזקן, ומתוך כך הוא מנהג כשר במקום שנהגו להחמיר, וראוי להקרא "מצוה קלה" כערקתא דמסאנא" (= ערקתא דמסאנא בתרגומו הפשוט זה שרוך הנעל, הכוונה למנהג פשוט שנהגו בו ישראל מבלי שיש לו איזה שהוא מקור, כגון דרך קשירת הנעליים, אך בכל זאת יתכן ויש לו חשיבות מסוימת בעיקר בשעת שמד).

כלומר, עניין גידול הזקן הוא בעיקר מפני איזה שהוא יופי ש"החוש הישראלי" מוצא בה. בכל זאת, תודו שקצת קשה לדמיין את הוד דמותו של הרב קוק ללא זקן לפניו.

אולי ראוי לסיים את דברינו אלה עם ציטוט אחר מדברי הרב קוק על כך שניתן למצוא את החיבור לתורה גם בגילוח הזקן בדרכים המותרות (לנבוכי הדור פרק יד):

"אמנם כדי שלא להתהלך בעקיפין עם רוח הזמן, כבר נמצאו פתחים של היתר להקישוט על ידי העברת הזקן, בסם, במלקט, ברהיטני במספרים וכיוצא בזה. ויש דרכים שפועל עלינו ביותר רחש קדושה ורוממות אמונה לתורתינו הקדושה, בהיותינו סובבים את המעשה שנחמוד על ידי דרכים מסובבים מבלי עבור על דברי תורת ה', להטביע גם כן את רוממות ערך התורה, שהיא יכולה לכלול בקרבה שרשים נשגבים כל כך, עד שמה שנראה לנו לדבר שכבר עבר, עם כל זה הננו מוזהרים מבלי לעבור על דבריה מפני הקדושה האלהית שיש בה, וההשפעה של התמימות והתקדשות המעשים והמדות שפועלת עלינו, בהיותינו חשים שאנחנו שלמים עם שמירת כל חוקיה."

כלומר, לפעמים דווקא גילוח הזקן תוך כדי שמירה על התרחקות מהדרכים שהתורה אסרה להשתמש בהם יש בה כדי להזכיר לאדם את חשיבותה של התורה.

ארבעים יום השניים

נתקלתי אתמול בדברי הג"ר חיים דוד הלוי בספרו קיצור שלחן ערוך מקור חיים, פרק ק:
ארבעים יום עשה משה רבינו בהר, וירד אל המחנה בי"ז בתמוז, שבר את הלוחות והרג עובדי העגל, ועשה ארבעים יום במחנה. בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה.

אינני יודע מה המקור לדברים שכותב "ועשה ארבעים יום במחנה" (אין בידי כרגע את מקור חיים השלם, כך שלא בדקתי שם), זה לכאורה נגד חז"ל כפי שרש"י מביא על הפסוק (דברים ט יח):
וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ:

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום - שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס:


האם יש דעה החולקת על דברי רש"י אלו?

אשמח להחכים

יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

עד שירצה את חבירו - צד הסולח

בעבר כתבנו שלוש רשימות בנושא של בקשת מחילה בין אדם לחבירו (קישור1, קישור2, קישור3).

בקישור השני הבאתי את הפיסקה הבאה מספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.


בפעם הזאת אני מבקש להביא דברים שכתב הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' מב) אודות השאלה "האם יכול אדם לסלוח":
באמת אין בכח האדם לסלוח סליחה שעוקרת כליל את כל העבר. אין אדם יכול לטהר לבו כפי שהיה לפני החטא, ומדובר כמובן במי שהרע לחבירו והצר לו עד מאד... אלא שמגמת הסליחה בבני אדם היא להגיע למצב שהמחלוקת והשנאה יפסקו כליל, ויחליט הנפגע לשכוח באופן "מעשי" את כל העבר וכאילו לא אירע מאומה., אך לא חייבה התורה את האדם לסלוח גם מבחינה "רגשית", כי כאמור זה נוגד את טבע האדם.

החלוקה שעושה הרב הלוי שם הוא בין הקב"ה שהוא מלך מוחל וסולח לבין האדם שהוא לכל היותר נושא-עוון ומשתדל להתעלם ממנו.
דבריו של הרב הלוי הם כמובן כלפי מי שאמור לסלוח ולא כלפי מי שמבקש סליחה. אך אולי יש להם השלכה גם כלפי מי שבא לבקש סליחה ומכריז ואומר "אינני מצטער על מעשי, אך אני מצטער שפגעתי בך". אם מהות המחילה בין אדם לחבירו הוא רק בפתיחת דף חדש - אולי גם אמירה כזו מספקת.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

ה' מֶלך ה' מָלך - המשך

ברשימה ה' מֶלך ה' מָלך בעצם נשארנו בקושיא:
א. כיצד אפשר להלום את הפיוט שמתייחס לשני הפעלים (בסגול ובקמץ) כלשון עבר?
ב. כיצד אפשר לסדר את היוצא מדברי הזוהר כאילו ה' מלך (בסגול) זה לשון עבר?

חשבתי להציע קצת שונה מהמובן הראשוני. במבט ראשון פירוש המשפט "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" הוא: ה' עכשיו מולך, ה' היה מלך בעבר וה' יהיה מלך בעתיד. נראה כי ניתן לפרש מעט שונה, ולומר כך: ה' מלך (בסגול) איננו רק שה' מולך כעת, אלא שה' הוא מלך בעצם - ואז המילה "מלך" (בסגול) איננו פועל אלא שם תואר. ואז פירוש המשפט הוא: ה' הוא מלך (בעצם), הוא הומלך בעבר והוא יומלך בעתיד. כך נראה שגם צריך להסביר את שני המילים "ה' מלך" בפסוק: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו", לא כפועל אלא כשם תואר - שה' הוא מלך בעצם.

לפי הסבר זה, הדברים מסתדרים יותר. הזוהר שכותב "ה' מלך (בסגול) לעילא" - הכוונה הוא שבעצם הקב"ה הוא תמיד היה מלך, אך זה היה למעלה, לעילא, וזה ירד ע"י שהוא מלך על העולם "באמצעיתא" וזה ירד לחלוטין כש"ה' ימלוך לעולם ועד".
כך גם אין קושיא על הפיוט שכן גם ה' מלך (בסגול) וגם ה' מלך (בקמץ) יכולים להתייחס לעבר.

יום שני, 23 באוגוסט 2010

גיור ו'זרע ישראל' II

לרשימה גיור ו'זרע ישראל' I


המורים שלי בתיכון היו תמיד מדגישים בפנינו התלמידים, בניסוחים שונים, שלפחות חמישים אחוז מפתרון הבעיה טמון בהבנה נכונה של השאלה. מבחינתי הרב ח"כ חיים אמסלם הבין נכון את הבעיה. ואילו הדבר היחיד שיש בספרו 'זרע ישראל' הוא רק הצגת הבעיה באופן אמיתי וכנה - דיינו.

במשך עשרות השנים האחרונות מתקיים פולמוס סביב הגיורים, פולמוס שהתעצם בחמש השנים האחרונות, כאשר רוב הדוברים בפולמוס אינם מציגים בצורה אמיתית את הנתונים. הדבר נכון לשני צדדי הפולמוס. נביא מספר דוגמאות.


במהלך הדורות התקיימו הרבה מאד גיורים ע"י בתי דין של הדיוטות (וזה עוד מחמאה לחלקם) בכל מיני כפרים נדחים, כדי 'לפטור' בעיות של נישואי תערובת. חלק מהגיורים הללו נידונים בעשרות אם לא במאות שו"תים, כאשר די ברור מתיאור המציאות שלא בן/ת הזוג היהודי ולא הבן/ת זוג הלא-יהודי שהתגייר לא היה בדיוק שומר תורה ומצוות במובן המקובל (לא היום ולא אז). לא אחת אפשר למצוא בשו"תים מקרים בהם בן הזוג היהודי מאיים שאם לא יכירו בגיור בת זוגו הוא ישתמד וכד', אין שום סיבה להניח שאדם כזה שחי עם אשה גויה ומאיים להשתמד מתכוין לחיות את חייו עפ"י השלחן ערוך ברגע שיכירו בגיורי אשתו.

ככלל, כל הדיון לאורך הדורות לגבי גרים שרצו להתגייר מטעמי אישות (המכונים גרי עריות), לא מדובר על אנשים המכירים ביהדות כדת האמיתית ופשוט הגיעו למסקנה זו משום שהכירו בן-זוג יהודי, אלא מדובר באנשים שהסיבה הכמעט יחידה שהם מעוניינים להתגייר הוא בן-זוגם היהודי (ומבחינתם אם בן-זוגם היה עובד אלילים יש סיכוי שגם היו משנים את דתם לדת האלילית).

גיורים אלו ודומיהם הוכרו במהלך הדורות למעשה כגיורים לכל דבר, על אף שלא היתה קבלת מצוות רצינית וכנה מצד המתגיירים.


על אף שמצינו פה ושם בספרות השו"ת שהביאו פשקויל או כרוז כסיוע לעמדה הלכתית (זכור לי איזה כרוז מהמהר"ם שיק ועוד כמאה רבנים לגבי צורת בית הכנסת, אך יכול להיות שאני טועה), עדיף לא לבנות יותר מדי תלים על גבי פשקוילים שפורסמו לפני כשלושים שנה.


הטענה כאילו הכרה בגיורים "בעייתיים" תרבה נישואי תערובת בישראל, היא טענה שאין בה אמת. המציאות היא שבעוד דור או שניים לא יהיה דרך למנוע נישואי תערובת אלו, בין אם יתגיירו עתה ובין אם לאו.


כל המפלגות הדתיות היו חברים בממשלה בזמן שאלפי הגויים נהרו לארץ. אף ח"כ דתי לא פרש מהממשלה בשל עובדה זו. גם אף ח"כ דתי עוד לא הציע סל ירידה למשפחות גויים שיעזבו את הארץ.


בשנים האחרונות גויירו בארץ, במסגרת בתי הדין המיוחדים לגיור, עשרות ואולי אפילו מאות ואלפי גוים שמעולם לא חשבו לשמור שבת. זו עובדה שכמעט אי אפשר להתוכח איתה. האם הדיינים חשבו או האמינו שהם כן ישמרו שבת? איננו יודעים, פשוט משום שכמעט אף אחד מאותם הדיינים לא היה מוכן להניח את הנתונים על השלחן. גם אם נאמר שהיה מקום כן להאמין למתגיירים בשעתו, כיום יש כמעט אומדנא דמוכח וקשה מאד להתווכח עם המציאות בשטח.
אף על פי כן, ממשיכים להשמע בציבור הדתי קריאות להקל בגיור ולהמשיך להפעיל את בתי הדין המיוחדים לגיור. זאת, על אף שאיש אינו מוכן לקום ולהצהיר שלמעשה ויתרנו על קבלת עול מצוות.
בין הפעילים בנושא הגיור מסתובבים סיפורים על דיינים לגיור שמתראיינים בתקשורת על כך שצריך להקל על המתגיירים אך כשמגיעים מועמדים אליהם בשבתם כדיינים אותם דיינים עוכבים אחר המועמדים ואחרי המתגיירים (גם אחרי שעברו טבילה!) כדי לוודא שהינם שומרים תורה ומצוות. איך יכול להיות דבר כזה, אתם שואלים? האם אותו דיין אינו מבחין שהוא חי בסתירה? בודאי שהוא מבחין בכך, אך כל המציאות היא סתירה אחת גדולה!

הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' מתמודד עם הנתונים האמיתיים. מדובר על אוכלוסיה גדולה שאם יעברו תהליך של גיור יתנהגו למעשה, כנראה, כמסורתיים. קרי, יציינו (אך לא ישמרו) את שבת ומועדי ישראל, יפקדו את בית הכנסת כשיהיה להם צורך בכך, ישמרו כשרות ואולי גם טהרת המשפחה ברמה כזו או אחרת אך לא הרבה יותר מזה. השאלה שהוא מתמודד איתה זה: האם אפשר והאם צריך לקבל ולעודד אנשים אלו לעבור תהליך של גיור?

יום שבת, 21 באוגוסט 2010

תורת המלך

כמה מילים על פרשת ספר "תורת המלך".

נתחיל בכך שלא קראתי את הספר (מלבד הפרק הראשון, שלא נראה נורא במיוחד).
כפי שכתבתי בעבר, בשעתו כשהתפרסם חלופת המכתבים בין הרב אביחי רונצקי ויוס'קה אחיטוב (אפשר למצוא אותם כאן) בנושא טיפול במחבל גוי בשבת ע"י חובש יהודי (מי היה מאמין שהרב רונצקי יוכל להתמנות לרבצ"ר אחרי הדברים שהוא כתב שם...), למדתי ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר שעצם העיסוק בנושאים אלו יש בהם משום איבה והם אסורים. גם מבלי לקרוא את הספר המדובר, ובמיוחד לאור העליהום האחרון, בהחלט ניתן להסיק שכך צריך לומר גם כאן (ראו גם כאן).

כך שאין לי בעיה עם זה שחוקרים את מחברי הספר וגם לא תהיה לי בעיה אם יעמידו אותם לדין. בעיני, מי שמתעסק עם אש שלא יבכה אחר כך שביתו נשרף. [מדוע לא חוקרים גם פרופסורים ואומנים? באמת אני מיצר על זה שאין טיפול שווה מימין ומשמאל, אבל את זה ידעתי וידעו המחברים בטרם פרסמו את כתביהם והיו צריכים לקחת את זה בחשבון. זה הרי חלק מהחשש לאיבה.]

עכשיו לעניין חקירת הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף. אינני מקבל כלל את האמירה שרב שכותב הסכמה לא אמור לדעת על מה הספר מדבר. אם אין משמעות להסכמה שהרב כותב, אז שהרב לא יכתוב בכלל. אני מחזיק בדעה שמו"ל אחראי לטיב הספרים שהוא מוציא לאור ורב שנותן הסכמה לספר מקבל על עצמו אחריות לתוכנו החיובי. מבחינתי אם מתגלה שהספר הינו ברמה ירודה המו"ל אמור להחזיר את כספו של הקונה והרב אמור לפרסם כתב התנצלות על זה שהוא טעה והטעה את הציבור. בעידן שכמות הספרים היא אין-סופית, לא יזיק שכמה ספרים שהינן בגדר "רוצחי עצים" לא יראו אור עולם. אך גם מי שכן מחזיק בדעה שרב אינו אחראי להסכמה שהוא כותב אני מצפה שאם יש ספר שמתעורר לגביו סערה ציבורית, אז שהרב כן יואיל לקרוא את הספר ולהביע את דעתו בגלוי האם הוא עדיין מסכים לספר או לא.
עם זאת, במקרה הנוכחי שהמשטרה והפרקליטות עוד לא החליטו אם הם מעמידים לדין את מחברי הספרים, כל ניסיון לחקור את הרבנים נותני ההסכמות הוא מגוחך. לכן אין ברירה אלא להסיק שכל הרצון לחקור את הרבנים הללו הינו רק משום שהמשטרה והפרקליטות שכחו את תפקידם והם מנסים להיות בתפקיד המענישים והמרתיעים במקום להיות רק חוקרים ולהשאיר את הענישה לבית המשפט. כיוון שיש גלגל חוזר בעולם, אני די בטוח שהגופים הדתיים שמשתפים פעולה עם ליקוי המאורות של הפרקליטות יבואו על עונשם אולי אף בעולם הזה.

יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

תורת החומרות

כל שנה וההלכה שלה - פעם נשאל על הופעה של בנות בפני הורים. בשנה הראשונה הוא אמר לראש האולפנא "מעט מעט אגרשנו מפניך". אינך יכול בבת אחת להפסיק מנהג של שנים, אע"פ שיש בו חוסר צניעות. ויש על מי לסמוך באותה שנה. שנה אחר כך הוא אמר לו: עכשיו הגיע הזמן להפסיק.
(הרב שמואל אליהו, "מקל או מחמיר?- על דרך הפסיקה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל", עלון "השבת" - צהר, פרשת ראה ה'תש"ע)

מובן הדבר שכמו שתהיה ביד הבית דין הגדול כח להקל לפעמים בדברים הנהוגים להחמיר כשימצא להם טעם מספיק וראוית מן התורה, כן יהיו ודאי רשאים וחייבים להחמיר לפעמים במה שתהיה השעה צריכה לכך לגדור גדר בתורה ולאמצה. אם כן כל שתהיה האומה מוחזקת יותר בשמירת התורה כן יהיה ביד בית דין להקל לפעמים באיזה סייגים וגדרים. ולעומת זה כל שתהיה הפריצות וחלישות רגש הדת נוהג יותר באומה, כן יהיו חייבים להיחמיר ולעשות סייג לתורה.
(הראי"ה קוק, לנבוכי הדור, פרק י"ג)

יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

רבנים בסטייל

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד מקרובי משפחתי דואג להדגיש בפני בכל פעם שאני פוגש אותו, כי הוא מרוצה מרב הקהילה שלו, אבל הוא לא מצליח להבין למה הרב לא לובש חליפה בשבת. "אנחנו משלמים לו משכורת", הוא מספר לי בכל פעם, "אז למה הוא לא הולך וקונה לעצמו חליפה?". וכדי להבהיר את תחושותיו הוא מתאר לי: "אתה מבין, בחורף הוא מגיע עם סוודר!!!". המשפט הבא שלו הוא בדרך כלל משהו כזה: "אתה כותב טורים על רבנים, אולי תכתוב על כך שרב צריך להגיע לבית הכנסת בשבת עם חליפה".

לפני מספר שבועות כתבנו במסגרת המדור הזה, על כך שברמה העקרונית אין ביהדות הבדל בדרישות ההלכתיות מהרבנים לעומת הדרישות מהציבור הרחב. במהלך הדברים עשינו שימוש בשאלה: מדוע לבושם של רבנים שונה מלבושם של אינם-רבנים?

הפעם נתמקד יותר בשאלה הזו ונשאל: האם יש טעם לכך שלבושם של רבנים יהיה שונה? ואם כן, כיצד על רב להתלבש?

הרמב"ם כותב אודות תלמידי חכמים (הלכות דעות פרק ה' הלכה א'):
"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהלוכו ובמלבושו ובכלכלו דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים".

העולה מדברי הרמב"ם שהרב צריך להיות ניכר במלבושו. אך מה הכוונה "להיות ניכר"? האם מספיק שהוא יקפיד שבגדיו יהיו נקיים ולא יימצא עליהם רבב, או שמלבושו צריך להיות שונה משל שאר העם?

לכאורה, מהשוואה ליתר הפרטים שהביא הרמב"ם בהלכה זו, אין מדובר בלהתלבש שונה משאר האנשים, כשם שאין לצפות שמאכלו ומשקהו יהיה שונה משאר האנשים, אלא להקפיד יותר על לבושו. כך גם מסביר הרמב"ם שם בהמשך הפרק (הלכה ט'):
"מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים... ולא מלבוש עניים... אלא בגדים בינוניים נאים."

בגדים בינוניים נאים!

ככה זה. אין שום יסוד הלכתי לכך שרב צריך ללבוש לבוש רבני. ואף על פי כן תוכלו למצוא במספר כוללים של הציבור הציוני-דתי בארץ שבשעה שאברך בכולל מחליט שהוא מעוניין לצאת מכותלי הכולל לעבר משרה רבנית, הוא משנה את לבושו ומתחיל ללבוש רק חולצות לבנות, שרוולים ארוכים וכד'. מדוע הם עושים זאת? מדוע רבנים כן מרגישים צורך להתלבש באופן שונה? האם יש איזו שהיא קדושה במעילים עם כפתורים מאחורה? ומה הסיפור עם הכובעים האיטלקיים?

התשובה היא אולי מפתיעה, אך בכל הקשור לביגוד בעולם שאנו חיים בו, לרוב דעת הקהל היא הקובעת. כמעט כל אחד מאתנו מתלבש באופן שהחברה שמסביבו דורשת, בין אם זה נוח ובין אם לאו. גם ה"לבוש הרבני" ממלא במובנים רבים את הצורך להיראות כרב בעיני הציבור. רבים מהציבור מצפים שרב יתלבש באופן מסוים וגם אם נוכיח באותות ובמופתים שאין סיבה שזה יהיה כך, לא נצליח לשכנע אותם. בנוסף, אם הלבוש זה עוד כלי שיסייע לציבור הרחב להתחבר לרבנים ולאנשי תורה, ראוי לרב להתלבש באופן שיעורר כבוד מצד הציבור.

בנוסף, יש לקחת בחשבון עוד שני גורמים, שלפעמים סותרים זה את זה: האקלים בו אנו חיים והמזג התרבותי בו אנו מנהלים את חיינו. מאחר שהקהילה רואה ברב כחלון ראווה של קהילתם כלפי קהילות אחרות וכלפי האורחים המגיעים לקהילה, הם מצפים ממנו להתלבש כפי שמצפים מכל נבחר ציבור אחר: ראש עיר, חבר כנסת וכד'. בנוסף, בקהילה שבו רוב בעלי הבתים הולכים לעבודתם כשהם נועלים נעליים שחורות מבריקות ועונבים עניבה על צווארם, בודאי שעל הרב ללמד את בני קהילתו שעליהם לכבד את השבת לפחות כפי שהם מכבדים את מקום עבודתם. רב לא יוכל לעשות זאת אם הוא עצמו מגיע לבית הכנסת עם סנדלים לרגליו. מאידך, איננו גרים באירופה הקרה והביגוד שלנו בודאי צריך להיות תואם לאקלים השורר בחוץ.

אז לסיכום, הביגוד הרבני הוא לא יותר מ'כלי' הנועד להפוך את הרב למה שהחברה מצפה ממנו שיהיה. תמיד ראוי לזכור שכל עוד הרב מציג את תורתו בחלון הראווה שלו והוא מקיים את ההלכה הכתובה ברמב"ם, אין סיבה אמיתית שהוא יצטרך לכל מיני 'גימיקים' וסגנונות לבוש שונים ומשונים. ומאידך, אם הרב לא ידאג לקשט את חלון הראווה גם בביגוד נאה כפי שמצפים ממנו, יש סיכוי שהציבור לא יבוא בכלל להסתכל בחלון הראווה.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

ה' מֶלך ה' מָלך

בסליחות של הספרדים אומרים פיוט עם המילים "ה' מֶלך ה' מָלך ה' ימלוך לעולם ועד":
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא מאורות זרחו - ה` מָלך.
והארץ כבגד תבלה. ושמים כעשן נמלחו - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.
ובהכינו יצורים עלי ארצות - ה` מָלך.
ועת יקבץ נפוצים מארבע תפוצות - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

מיוחד באהיה אשר אהיה.
הוא היה והוא הוה והוא יהיה.
הוא ממית ומחיה. לפניו לא נוצר אל.
ואחריו לא יהיה:


כידוע ה"פסוק" "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד", איננו פסוק אלא הוא מורכב משלושה פסוקים "ה' מלך עולם ועד", "ה' מלך ירגזו עמים", "ה' ימלוך לעולם ועד".
על פי הדקדוק השגור בפינו היום אזי הפסוק מסודר באופן של הווה-עבר-עתיד.
כך גם כותב רבינו בחיי (במדבר ו כז):
ומה שהתחיל הרמז בהווה מפני שהזמנים כלם הם בהווה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כעניין שכתוב: "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו".
אלא מאי, שהפיוט הוא לחלוטין לא מסתדר לפי זה:
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.

שני משפטים אלו מדברים על העבר הרחוק, אך המחבר צרף להם את המילים ה' מלך (בסגול).

בנוסף, מעיר הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' ב) שאם סדר זה הוא נכון אזי סוף הפיוט היה צריך אחר ובמקום "הוא היה והוא הווה והוא יהיה" היה צריך הפייטן לכתוב "הוא הווה והוא היה והוא יהיה".
לדבריו יש מקום להבין שה' מלך (בסגול) פירושו עבר וש"דבר זה שנוי במחלוקת גדולה". הוא מראה כי מהזוהר משמע כפי ההבנה השניה, שכן כך מובא שם:
כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא, ה' ימלוך לתתא.
ומסביר הרב הלוי:
ופשוט שלעילא ה' היה מלך מאז ומתמיד ולכן ודאי שהוא לשון עבר.
הבעיה היא שגם אם נקבל שה' מלך (בסגול) זה עבר וה' מלך (בקמץ) זה הווה, הפיוט עדיין לא מסתדר. שכן בפיוט שניהם מובאים כלשון עבר.

אשמח אם אחד הקוראים יוכל להחכים אותי בנושא זה.

ראה המשך - כאן.

הדברים המתחדשים בכל יום

- מאמרו המעולה של משה פייגלין מהיום דורש התייחסות נרחבת, אבל עד שיהיה לי פנאי לזה לפחות תקראו את המאמר ותתחילו לחשוב עליו.
- הכל אני יכול להבין ואפילו לקבל בסרטון הזה, חוץ מלמה קוראים לאדם כזה גאון. אגב, עד כמה שידוע לי זה לא סרטון חדש. אני די בטוח שראיתי אותו כבר לפני כמה חדשים.
- האם יש קשר בין הסיסמא של הרב קוק המצוטט ע"י הרב יוסף קלנר 'אל תהיו לי קוקיסטים' (קישור), לדברי הרב עמיטל הידועים שהוא לא רוצה עמיטלים קטנים (קישור אחד מני רבים)?
בעניין זה, הנה דברים שכתב לי ר' איתם הנקין:
מקור המשפט הנ"ל בעדותו של הרצי"ה בקונטרס 'לשלשה באלול' (תרצ"ח, עמ' כ"ב): "כשהעירו לו ביחס לאנשים ידועים והשתתפו אתם [כצ"ל: השתתפותם] בפעולות של חזוק התורה והיהדות, [אמר], 'אל לעשות לי קוקיסטים. כל א' מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות, הרי הוא שלנו'". יש כאן דימיון מפתיע למשפט שהוזכר כמה פעמים על ידי מספידי הרב עמיטל זצ"ל, "אל תהיו עמיטלים קטנים". אך המשמעות שונה, כי הראי"ה התכוון בדבריו הנ"ל בעיקר שאין ליצור מפלגה, איזו נישה מוגבלת בעם, שהיא תהיה "מפלגת הרב קוק", אלא יש לחתור לאחדות העם, והרב עמיטל דיבר יותר על המישור האישי שבין רב לתלמיד.
- אינני יודע כמה זמן האתר הזה (ילקוט יוסף) קיים, אני גליתי אותו רק היום ושמחתי בו. שימו לב האתר מכיל הרבה יותר ממה שמופיע ברשימת התוכן מצד ימין.
- 'תורת חב"ד לבני הישיבות' הוציאו לרגל חודש אלול את אגרת התשובה שכתב אדמו"ר הזקן עם ביאורי הרבי (קישור להורדה).

יום רביעי, 11 באוגוסט 2010

חיסיון רפואי בהלכה - המשך

המשך מהרשימה חיסיון רפואי בהלכה.

העולה, להבנתי, מהמקורות שהובאו ברשימה הקודמת היא שההלכה אינה מכירה באיזה שהם זכויות יתר שיש לרופא על פני כל אדם אחר. כלומר, מידע שאסור לכל אדם לפרסם על אדם אחר - אסור גם לרופא לפרסם. מאידך, מידע שחובה על כל אדם אחר לפרסם גם הרופא חייב לפרסם. זה שהרופא נשבע את שבועת הרופאים לשמור על חיסיון המידע של מטופליו אינו מעלה או מוריד לפי המקורות הללו.

[יש להוסיף על זה שלחלוטין לא מובן לי דבריהם של ענקי העולם, הציץ אליעזר והחלקת יעקב, שהבאתי. לדבריהם הרופא חייב לספר, גם אם לא נשאל על כך משום שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". עד היכן מגיע חיוב זה? האם על הרופא לעכוב אחר המטופל הזה לכל מקום שאליו יעבור להתגורר וידאג שלכל אדם שהם עלולים להתארס איתם לספר על מצבם הרפואי? או שמא, במקרה הנדון יש "חולה לפנינו" דהיינו הארוס/ה הנוכחי ורק אליהם מופנה התשובה?]

המצב הזה, שבעצם ההלכה אינה מכירה בקיומו של חיסיון רפואי, מעוררים הרבה שאלות. האם צריך רופא דתי להודיע למטופליו שהוא איננו מחוייב לשבועת הרופאים במקרים מסויימים? סביר להניח שאותה מטופלת חסרת רחם לא היתה מגיעה לטיפול אצל הרופא הספציפי הזה אם היא היתה יודעת שלא תהיה למצבה חיסיון, האם זה משנה?
וגם אם נקבל את המצב הבעייתי הזה אצל רופאים, מה נאמר לגבי המקרה היותר בעייתי של חיסיון משפטי? [היום יש בחדשות הרבה דיבורים גם ביחס לחיסיון עיתונאי, האם במדינה יהודית היינו מעוניינים לותר לחלוטין על המושג של חיסיון עיתונאי?]

האם מישהו מהקוראים מכיר מקורות הטוענים כי ניתן להכליל את החיסיון הרפואי בתור תקנות הקהל, שיש כאן אינטרס ציבורי שהמידע שהמטופל מוסר לרופא לא ימסר לאף גורם אחר?

[לסיום, בספר "שיח נחום" שו"ת של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' ישנה שאלה אם הרופא מחוייב לדווח למשרד הרישוי אודות מטופל שיש לו מחלת הנפילה. הרב רבינוביץ' העלה שבמקרה כזה שהחולה מסכן את עצמו ואת הציבור אזי הרופא מחוייב לדווח (אם אחד הקוראים ישלח לי את התשובה בפורמט שאני יכול להעלות לבלוג, אעשה זאת). עד כמה שידוע לי זה מקרה שגם החוק מחייב לדווח, והוא קיצוני יותר מהמקרים שנידונו לעיל.]

בית-מדרש שערי תורה, נוה צדק

לפני מספר ימים התוודעתי לפעילותו של רוני שטיינר המנסה ליצור לובי למען שימור בית מדרשו של הרב קוק, שערי-תורה, בשכונת נווה צדק בתל אביב (אינני מכיר את הפעילות ואת המקום באופן אישי ואני מסתמך רק על דברים שקיבלתי ממנו).

תקפצו לבלוג החדש שלו כדי ללמוד יותר - http://peula1.blogspot.com

הנה עוד כמה דברים שהוא כתב לי כדי להסביר על המקום:

סקירה הסטורית 1896-2010
עבר:ב1896 מייסד ר' משה בצלאל טודרביץ את ת"ת ובית כנסת "שערי תורה". מוסד חינוכי-תורני זה שימש מרכז החיים הרוחניים תורניים ביפו. הוא אף היה המוסד החנוכי-תורני הראשון שהנהיג לימוד עברית בעברית. הת"ת הכיל כמה בניינים שלובים זה בזה, המהווים חצר אחת גדולה מוקפת בניינים שלובים זה בזה. רח' התלמוד תור,והשני-רחוב "בית המלאכה", ע"ש בית המלאכה לחרטות שהיה צמוד לבנין. לבית הכנסת הגדול היו באים מירושלים דרשנים, המגיד הידוע רבי בן-ציון יאדלר, שהיה מרטיט את נימי הנפש בתוכחות מוסרו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, פטרון התלמוד היה הראשון שכיהן כרב בבית הכנסת. הוא ניסה להשפיע על ר' שלמן מייזל לאחד את הת"ת עם התחכמוני שפעל באותה תקופה כיחידה עצמאית בת"ת "שערי תורה".

הווה:לא היתה שום פעילות בבית מדרש "שערי תורה" ב30 שנה האחרונות "ההקדש" שהיה אמון על שמירתו מכר (!!!!!) את בית מדרש זה למשקיעים מארה"ב ב6,000,000 $, תחת פקוחו של ההקדש וע"וד יוסף שחור מתבצעות עסקאות ענק של מכירת בתי כנסת עתיקים אשר נמצאים תחת פקוח ידם. את גבאי בית הכנסת שנהפכו לשומרים מתקיפים ע"י גורמים פליליים. עד ליבוש הסופי של בתי כנסת אלו ושלשול מליוני דולרים לכיסם.
אנו מבקשים להעלות את נושא זה על סדר היום,אין איש אשר מטפל בנושא זה.
בית מדרשו של הרב קוק נמצא בסכנת הריסה !!!

עתיד : "הועד לשמור בתי כנסת בנוה צדק" ו"המועצה לשמור אתרים" וגורמים פרטיים מבצעים פעילויות להסברה במשך השנים, בעתיד אנו רוצים להמשיך את מורשת הרב קוק ובמקום להקים בית מלאכה ללמוד מקצועות החול כפי שהרב קוק ביקש ומשם לתת לאור הרב קוק לצאת.

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

חיסיון רפואי בהלכה

לפני כחדשיים שהיתי בשבת בקיבוץ שלוחות. לאחר תפילת מוסף בשבת בבוקר רב הקיבוץ נותן שיעור בנושאים בהלכה. יש לציין לזכותו של הרב במקום, הרב מיכאל סיטבון, שהוא נחשב בקרב חברי הקיבוץ כמעביר שיעורים מעולה ומספר חברים בקיבוץ פנו אלינו, האורחים, כדי להדגיש בפנינו שכדאי לנו להישאר ולשמוע את השיעור. השיעור באותו שבת עסק בנושא "כלה נאה וחסודה - המותר להסתיר מידע רפואי?".

במהלך השיעור הרב הביא שתי מקורות הנוגעים בנושא של חיסיון רפואי.

המקור הראשון משו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד (מובא כאן עם קיצורים):
שאלה. כ"ג כסלו תשמ"ג. לכבוד הרב הגאון א. י. וולדינברג שליט"א. כבוד הרב שליט"א

אני מקוה כי כבודו זוכרני בעת עבודתי בבי"ח שערי צדק כרופא במחלקת נשים, כעת אני עובד בבי"ח לניאדו בקרית צאנז נתניה, וכן במרפאת פוריות במרפאה המרכזית של קופ"ח מרפאת זמנהוף בת"א. באחרונה נמצאת בטיפולנו אשה רוקה בת 19 שפנתה אלינו בגלל אי הופעת הוסת, במסגרת הבדיקות שבצענו אצלה נמצא כי אין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד. זוהי תסמונת נדירה הידועה בספרות. מכיון שהאשה עומדת להנשא ולאחר שהוסברה לה הבעיה במדויק היא בקשה מאתנו לבנות לה נרתיק בנתוח פלסטי על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, הוסבר לה בפירוש שללדת לא תוכל לעולם. ואכן נתחנו אותה. הנתוח עבר בשלום ובהצלחה מירבית כך שאדם בלתי מקצועי לא יוכל לגלות שאין מדובר בנרתיק טבעי. הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר.

שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת, האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן.

כמובן שאותה בעיה קיימת במקרים דומים כאשר ברור שהבחור עקר לחלוטין - אשכיו מנוונים לחלוטין ולפי ידיעת מדע הרפואה היום אין לו תקנה. האם מחובתינו לגלות את אזנה של הנערה אתה עומד הוא להתחתן ולהסיר מכשול מלפניה. בכל הכבוד ד"ר יעקב ממט מחלקת נשים בי"ח קרית צאנז ע"ש לניאדו, נתניה.

תשובה: לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה, ואבסס את דברי בהלכה.

למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז' שבכלל האיסור של לא תעמוד על דם רעך כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש, אלא הוא כולל על כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חבירו מכל רעה שחורשים עליו או מכל פח שטומנים לו, ולאו דוקא רציחה ממש, והוא יכול להצילו מזה הן באופן פיזי, הן על ידי פיוס שיפייס את חושב הרעה, והן על ידי הקדמה להקדים לגלות מזה את אוזן חבירו, ואיננו עושה זאת, בכל אלה הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך.

ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה, ממי שרוצה לאמלל בחור להטמין לו פח מראש שלא יוכל להביא תולדות בחיה, ויהא מנוע מלקיים מצות פריה ורביה ולעסוק בבנינו של עולם? והלא בהודע לו לאחר מיכן מזה ילקה בהלם גדול אשר יוכל כתוצאה מזה לחלות בגופו או בנפשו, וכעת מחוסר ידיעה הוא הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של לא תעמוד על דם רעך.

והתחשבתי דיתכן דבכגון דא דשבועת הרופאים, יתכן כי בתור רופא צריך בדייקא לעשות התרה לפני שיגלה, דהא השבועה היא בכולל על דבר הרשות ועל דבר מצוה, דהא כללית היא, וכשהשבועה היא בכולל הא היא חלה גם על דבר מצוה, כדמצינו שמבארים כן האורים ותומים בחו"מ סי' כ"ח סק"א, ושער המשפט סק"ב, ופ"ת בסק"ג, וכן בפ"ת בסי' ל"ד ס"ק י"ד, בנוגע להעדאת עדים יעו"ש.

אבל התרה שפיר מועיל בזה, וגם צריך לעשות בכזאת כדי שלא יעבור על המצוה, וכפי שמבאר באמת בדומה לזה הערוך השלחן בחו"מ שם סימן כ"ח סעיף ה' וכותב שבמקרה שחלה השבועה לענין העדאת עד אחד, דמכל מקום מצוה להתיר לו השבועה על ידי חרטה היות והוא דבר מצוה כדי להציל ממון חבירו ע"ש, ודון מינה ומינה.

ובכלל נזהרתי לכתוב בזה בלשון של "יתכן" שצריך לעשות התרה, כי למעשה יש גם לצדד לאידך גיסא ולומר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כוון בכלל בשעת שבועתו "שבועת הרופאים" לכלול בה שלא לגלות דבר אשר בהמנעותו מלגלות יעבור על דבר תורה, כשם שפשוט הדבר שלא כלול בזה שלא לגלות דבר שיכול לסכן את הציבור, או אחד את משנהו, כגון לגלות מחלה מדבקת אצל פלוני ל"ע כדי שיזהרו ממנו שלא לבוא במגע אתו, וכל הדומה לזה [והרי אין משביעים זאת בלא על דעתך וכו'], וא"כ אין בכלל שאלה של חלות שבועה זאת על כגון מקרים חריגים כאלה, וממילא אין גם בכלל מקום להצרכת התרה.

לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך, ומהיות טוב שיעשה מקודם התרה אצל שלשה מחשש שבועת הרופאים, על מקרה שיש לה חלות על כגון דא, ועל מקרה שנרצה לחשוש לאולי היא חלה בכולל גם על דבר מצוה.

אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה, ואם לא תאבה שמוע לו אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד, הכל כפי שנתבאר לעיל בדברינו בע"ה. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג

המקור השני משו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן עט (גם הוא מובא רק בחלקו):
רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז"ל בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רח"ל חולאת מסוכנת (רח"ל סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחי' יותר משנה או שנתיים, וכמובן שאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכל זמן שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עלי' בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע"ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב"ם פרק א' דרוצח הלכה י"ג, ונעתק לשונו בחו"מ סי' תכ"ו, וז"ל הרואה את חברו טובע בים וכו' או חיה רעה באה עליו או ששמע עכו"ם או מומרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל. הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך - וני"ד ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו" דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע"ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

ב) יש בזה הלאו דלפ"ע, וכמבואר ברמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' י"ד וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בל"ת דלפ"ע

עוד מקורות בנושא החיסיון הרפואי בהלכה ראו כאן, כאן וכאן.

המשך יבוא...

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:


מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

המדריך למתגייס הצעיר, מאת: חיים ולדומירסקי

הגענו לחודש אוגוסט וזה אומר שמחזור גיוס חדש בפתח. לכבוד הטירונים החדשים החלטתי לפשפש בזכרוני ולחזור לתקופת הטירונות שלי, אמנם עבר קצת זמן מאז אבל את החוויות שעברתי עם אברשה בגדוד נהגי הפרדות לא שוכחים כ"כ מהר. בכל אופן אלו נקודות הציון שאני זוכר מאז מרץ 96 ואני די בטוח ששום דבר לא ממש השתנה. ובכן, מתגייסי נובמבר 0 היקרים, ה' עימכם. בסוף זה נגמר - אז נסו לקחת הכל בחיוך כבר מעכשיו.

אבחון פסיכולוגי – בדייט הראשון שלי עם הצבא ישבתי כמו כל חייל אחר מול הגברת שתפקידה לתת לך את הדירוג הפסיכולוגי שלך וזהו אכן דייט ראשון. למרות שכולה ייצא ממך איזה חירני"ק שחוץ מללכת, לרוץ ולירות לא צריך שום כישרון מיוחד, אתה מנסה להרשים את החיילת שעומדת מולך כדי שתכתוב שהחייל העומד מולה הוא ממש ביזבוז כחייל פשוט, מולה עומד הרמטכ"ל הבא מינימום. והגברת הנחמדה בחיוך ובמתק שפתיים רק מנסה להפיל אותי בפח "תגיד, אתה טיפוס מרדן?", "אני, בחיים לא. אני תמיד לויאלי למערכת", והנחשית בשלה "אתה טיפוס מנהיג?", "ברור, מלידה!" השבתי, "אז בטח יצא לך לארגן הפגנות בתיכון ?", "לארגן –כן! הפגנות – לא!", כלומר מולך עומד מנהיג מלידה אמנם, אבל הנאמנות למערכת מעל הכל. אז מה את אומרת, ישר לקורס טייס לא? ואכן בעיקבות הראיון המוצלח עברתי היישר לגבעתי.

פרופיל 97 – בהתייצבך בלשכת הבקו"ם אתה עומד לעבור את אחד מהתהליכים המכוננים ביותר בחייך – קביעת הפרופיל. אל תקל ראש בשלב זה, הפרופיל ילווה אותך הלאה לשארית חייך, יקבע לאילו יחידות תוכל להתגייס ואולי אף ישפיע על השידוך שלך. עד היום אני לא סולח לצה"ל שנתן לי 82 במקום 97 רק בגלל שיש לי פלטפוס יותר חמור משל ברווז. תאמינו לי שגם עם הפלטפוס אני רץ אלפיים מטר ברבע שעה בלי בעיות, אז סתם לפסול בן אדם?! שאלה נפוצה בקרב המתגייסים הצעירים היא מדוע הפרופיל הגבוה ביותר הינו 97 ולא 100? ובכן, כידוע התשובה היא בגלל ברית המילה, ואכן לחיילים הדרוזים למשל יש פרופיל 100. לא. לא באמת. הסיבה האמיתית היא (לפחות כפי שקראתי בפורומים של מתגייסים חדשים) שאין בן אדם מושלם. אכן מסר מרומם! והדברים לקוחים היישר מתוך מדרש שביזוטא דיום א' – " כשעלה משה לקבל את התורה באו מלאכי השרת בטרוניה כלפי מעלה. אמר להם הקב"ה 'חייכם, שלכם גדולה משלהם, שפרופילכם הוא 100 ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתכם' "

שביזות יום א' – זה הזמן לספר לך מתגייס צעיר, על אחת החוויות היותר קשות שתיתקל בהן. אני יודע, כבר סיפרו לך על זה, כבר שמעת ובטח השתמשת בהשאלה במושג גם בחייך האזרחיים, אבל באמת שאי אפשר להתחמק מזה. המעבר מהמנוחה בבית החם והאוהב לאיזה חניון בבוקרו של יום ראשון, בציפיה מתוחה למ"כ האהוב עליך שבלי שלום ובלי מה נשמע יגיד לך לפתע "דקה וכולם מסודרים כאן בשלשות" ומשם לטיולית שתיקח אותך לבסיס ול "שבע דקות מסדר ציודים עומד" הוא באמת קשה מנשוא. ואם אתה מוצא את עצמך ממלמל בשקט בטיולית "אלוקים, שיהיה פנצ'ר, בבקשה, פנצ'ר בשמונת הגלגלים של הטיולית" ועד ל "בבקשה תעשה שהטיולית תתהפך וכולנו נאושפז במצב קל (אבל קל, כן?) למשך שבוע-שבועיים", אל תפחד שמא יצאת משפיותך, אתה לא היחיד. למעשה כל מי שתראה מסביבך חושב בדיוק אותו הדבר. יש כאלה האומרים שאלוקים ברא את הסיטואציה הקשה הזו רק כדי לגרום לנהג הטיולית לקצת נחת מעבודתו הקשה, עת 50 טירונים נועצים בו את עיניהם בקינאה וחושבים "אח... לו הייתי עכשיו נהג טיולית".

המפקד יודע הכל – מעצם הגדרתו אין דבר ואין ידיעה הנעלמת מהמפקד. הענווה אינה תכונה צה"לית בעליל ועל כן גם כשהמפקד לא יודע את התשובה לשאלה כלשהי הוא צריך לייצר תשובה. שתי דוגמאות שנחרתו בי היו המא"ג והמטול M-203. למא"ג קוראים מא"ג, הסביר לנו סמל המחלקה, מאחר שאלו ראשי תיבות של מקלע אחיד גדודי, לשאלה "אבל בכל מחלקה יש 3 כאלו?" הוא השיב שאכן כיום זהו המצב, אך פעם היה רק אחד לכל גדוד (והוא כנראה היה אחיד). מה רבה הייתה הפתעתי שראיתי כי על המא"ג שלי היה רשום באנגלית MAG וכי האמריקאים המטומטמים פירשו את ראשי התיבות כ MAchine Gun. למטול ה M-203 לעומת זאת קוראים כך משום שיש לו 203 סוגי רימונים (ולא בגלל שזה מס' סידורי, אל תהיו דבילים), כך הסביר לנו הסמל. "אילו רימונים?" שאלנו, "אז ככה. יש נפיץ, יש עשן, יש תאורה, יש חודר שריון", עד כאן ספרנו 4, "זה מה שיש בצה"ל, ולאמריקאים יש עוד 199 סוגי רימונים אחרים". מאז לא הפסקתי לדמיין את הפצצות היצירתיות שיש לאמריקאים – רימון שמנגן במעופו את ההימנון האמריקאי, רימון זיקוקים מרהיבים, רימון סירחון, רימון נגד יתושים, רימון באקוגן...

אגב, הידעת שלרימון יש בדיוק 613 רסיסים ?

עד כאן להפעם, נמשיך בפעם הבאה אם אצליח לדלות מזכרוני עוד אי אלו פרטים (מקסימום נרים טלפון לאיזה חבר מהפלוגה, אולי לאביגדור קהלני, נראה...). רוצים להזכיר לי עוד חוויות צבאיות בלתי נשכחות – valdo@olam-katan.co.il
לארכיון הטורים ולעוד חומרים אקסלוסיביים – www.haim.tk

(פורסם בעולם קטן)

פסיקת הלכה - קבועה או מתחדשת

לפני זמן מה כתבתי רשימה קצרה בשם הרב כמורה הלכה - חומר למחשבה, שם הבאתי את הסיפור הבא:
לא מעט שאלות הלכתיות שאלתי את סבא (הרב שלמה מן ההר), לעיתים שאלתי אותה שאלה יותר מפעם אחת בחלוף זמן. בפעמים הראשונות היה זה משום שחשבתי שהנסיבות שונות מעט, או שלא זכרתי את תשובתו מן הפעם הקודמת. אך בהמשך חזרתי על כמה משאלותיי מספר פעמים בהפרשי זמן, רק כדי להיווכח, שתשובתו בפעם זו לא בהכרח זהה לתשובתו בפעם הקודמת. ולא מפני ששכח את מה שאמר בפעם שעברה. הוא כלל לא ניסה לזכור מה אמר בפעם שעברה, כי הוא לא קבע את תשובתו ההלכתית היום, מפני שכך ענה אתמול או שלשום. בכל פעם חשב על השאלה מחדש וקבע את תשובתו מחדש.
(דברי הנכד, בעל נכדת הג"ר שלמה מן-ההר, הרב חיים-יהודה דאום, מתוך "ההר הטוב הזה" עמ' 362)

והנה דברים שכתב הרב יהודה הלוי עמיחי על הג"ר מרדכי אליהו (קישור):
פסיקת ההלכה של הראשון לציון זצ"ל הייתה מיוחדת, במשך כשלושים שנה שהכרתי את הרב תמיד פסקי ההלכה היו זהים ללא שינויים. כל פסקי ההלכה היו ברורים ומוגדרים כך שכל שאלה קיבלה תשובה ברורה. לא רק אותה תשובה הלכתית היינו מקבלים אלא אם לשאלה מסוימת היה מלווה סיפור או עובדות נוספות הן נמסרו באותה הצורה ללא שינוי בין פעם לפעם. היו שינויים שנבעו מכורח המציאות, כגון: פירות שהחלו לאכול יותר קיבלו קדושת שביעית, בדברים הללו היו ההוראות לפי הזמן, אבל מסירת ההלכה הייתה ברורה ללא שינויים.

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

גיור ו'זרע ישראל' I

הספר של ח"כ הרב חיים אמסלם "זרע ישראל" הגיע לידי זה לא מכבר. בשבועות הקרובים נכתוב על אי אלו נקודות מהספר.

בהסכמה שנותן רבו של המחבר הג"ר מאיר מזוז כותב בין השאר כך:
אבל גדול שנתגייר מרצונו הטוב אפילו חזר ועבד עבודה זרה דינו כישראל מומר כידוע. ולפני ל"ז שנים רצה הרב גורן ז"ל לטהר את "האח והאחות" מספק ממזרות, בטענה שאמם נישאה בראשונה לגר מפוקפק שלא שמר תומ"צ וקידושיו בטלים למפרע, וכל העולם רעש על זה כידוע ומפורסם.

יש כאן לכאורה שיטה חדשה (לפחות חדשה לי).
עד עתה הכרתי את השיטה החרדית-ליטאית שאמרה שיש לחלק: במקרה של הרב גורן היה אסור "לבטל" את הגרות ואילו במקרים שאנו נפגשים איתם כיום זה שונה ויש לבטל את הגרות מכיוון שאנחנו יודעים שבית הדין שגייר אותם לא פעל בזכות. הכרתי גם את השיטה הציונית-דתית (שעליה כנראה הסתמך גם הרב גורן ודעימיה) שגרסה שאין בכלל מקום להשוות, הרב גורן עמד מול מציאות של ממזרים שיש מקום לצרף ספקות והיו עוד פרטים בתיק הספציפי שהעמיד את כל נושא הגיור בסימן שאלה, לעומת הגיור בימינו שאין שום דרך לבטלו מכיון שאין שום סיבה להניח שבית הדין לא היה ער לחלוטין למהות העומדים לפניו.
הרב מזוז מציג בדבריו מעין גישת ביניים האומרת שאין לבטל גרות בשום פנים ואופן, לא במקרה של האח והאחות (שהרי כל העולם רעש על זה כידוע) ולא במקרים שנידונו בשיח הציבורי של השנים האחרונות.

יום שני, 2 באוגוסט 2010

מחלוקות בין רבנים

לפני קצת יותר משבועיים התקיים בירושלים כנס הקיץ של ארגון רבני צהר. מראש תכננתי להשתתף רק במושב אחד, ובסוף יצא שהקפיצו אותי ולא יכלתי להשאר אפילו עד לסופו של אותו מושב. המושב המדובר היה מושב סגור לרבנים שבו התקיים מעין דיון פתוח, בהנחיית הרב אלישע אבינר ראש כולל בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ורב קהילה ותיק במקום. הנושא היה המחלוקות בין הרבנים בציבור הציוני-דתי. הרב אלישע אבינר נתן מספר דוגמאות למחלוקות שיש בתוך הציבור שלנו וכיצד מחלוקות הרבנים משתקפים אל הנוער ואל הסביבה. אחת הדוגמאות היתה שישנם רבנים שאינם מוכנים לקחת חלק בצהר, ולעומתם ישנם רבנים החברים בצהר, ולדבריו, משלמים מחיר אישי על השתייכותם לארגון. דוגמא אחרת היתה כינוס ראשי ישיבות ההסדר לאחר פרשת הר-ברכה וחלק מהתגובות שהגיעו מהשטח אחר כך שדברו על כך שראשי הישיבות (כ40 במספר) לא פעלו על פי דעת תורה.
[אני חושב שאפשר להוסיף כדוגמא גם את הכתבה הזאת מהעיתון 'בשבע' שהתפרסמה בשבת האחרונה. בכתבה זו, דומני שהעיתון בשבע שבר שיאים שליליים של חוסר-פתיחות, קבלת דעת האחר וכבוד לרבנים שחושבים מעט אחרת מקו העיתון. וכפי שאמר הרב אלישע אבינר לכתבת: התכנית מיועדת לר"מים וראשי ישיבות, בכירי הרבנים והמחנכים של הציבור הדתי, אם עליהם אנחנו לא סומכים שיש להם ראש על הכתפיים, אז על מי כן נסמוך? אם לא סומכים עליהם, אפשר לסגור את הישיבות עכשיו.]
בכל מקרה, אני חושב שאפשר לחלק את הדעות שעלו לשניים (כאמור, לא הייתי עד הסוף כך שיכול להיות שפספסתי משהו חשוב אך זה הרושם שנשאר בי). היו כאלו שטענו שזה רק טבעי שיהיו מחלוקות, ואולי זה אפילו טוב שיש מחלוקות כי כך מתבררים עניינים חשובים, אמנם הלהבות לפעמים מגיעים לגבהים לא רצויים אבל אין מה לעשות, הציבור הוא כל כך מגוון ויש בתי מדרש שונים וברור שיהיו דעות שונות ואף מנוגדות בתוך הציבור ובקרב רבניו. מנגד, הקבוצה השנייה טענה שמזמן עברנו את גבול הטעם הטוב ואנחנו נמצאים כיום במקום שיש זלזול מוחלט בין הרבנים מהמחנות השונים.
כמה ימים לאחר הכנס נפל לידי אגרת שכתב ה'חפץ-חיים' למרן הרב קוק בעניין מחלוקות הרבנים בארץ ישראל (אינני יודע היכן הוא נדפס, מן הסתם חלק מן הקוראים יוכלו להעיר את עיני):
בעז"ה יום ד' שלח תרפ"ג לפ"ק אל כבוד הרב הגאון הגדול י"א וכו' וכו' כקש"ת מו"ה אכרהם יצחק הכהן קוק נ"י אחד"ש הדר"ג...
והנה יש לי צער גדול אמרתי אשיחה וירוח לי, והוא מענין המחלוקת שנתהוה בא"י, אר"י מקודשת אצל כלל ישראל וכאשר נשמע ששם יש מחלוקת, ובפרט בין גדולי ישראל מתחלל שם שמים עי"ז מאוד, ואין מן הצורך להאריך בדבר העון הגדול הזה, כדאיתא ביומא דף פ"ז. ורבינו אליעזר ממ"ן בספר יראים שלו כשמגיע ללאו זה אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום עיי"ש שמאריך בזה מאוד וגם חז"ל אמרו אין מקיפין בחילול השם. ואפי' אנשים קדושי עליון שמתברר אצלם שהדין עמהם וגם הקב"ה תובע עבור עלבונם מהצד שכנגדם אפ"ה לבסוף נתבעים גם מאתם, כמו שמצינו שהיה שאול רודף את דוד בחנם ורדף עמו לחייו, ואפ"ה לבסוף א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה העון הזה טמון בידך על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ושלשת בניו, והוצרך לקבל עליו יסורין לא עליכם כמו שאמרו חז"ל. וע"כ ידיד נפשי מאז ומקדם התחזקו והתחזקו לרדוף אחרי השלום למען כבוד ד' ותורתו, ולמען כבוד א"י שלא תתבזה בעיני כל העולם. ובוכות זה יאריך הקב"ה ימיכם כדאיתא בר"ה דף י"ח שאמר הקב"ה לפמליא של מעלה אודות רב הונה בריה דרב יהושע הואיל ולא מוקים במיליה לא תוקמו בהדיה.
ותזכו לכל טוב בזה ובבא כחפצכם וכחפץ ידידכם מאז
הצעיר שבכהונה ישראל מאיר הכהן
באיזה קבוצה הייתם שמים את החפץ-חיים?
[גם בעל הבלוג הזה מתחבט מעט מאז הדיון הזה היכן עובר הגבול שבין עמידה איתנה על אמיתתה של תורה לבין חרחור ריב ומחלוקת. אתם מוזמנים לחוות את דעתכם גם בנושא זה.]

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

נתן אריאל

מן הסתם אתם מעוניינים לדעת האם מדובר ב'נתן' הנכתב בשני קמצים או ב'נתן' הנכתב בקמץ ופתח. ויש נפקא-מינה גדולה בין שתי הצורות: 'נתן' בקמץ-פתח זהו פועל כמו בפסוק "ה' נתן", לעומת זאת 'נתן' בשני קמצים זהו שם כמו נתן הנביא המקראי.
בטרם נענה על השאלה הזאת, נדבר מעט מעניין השם 'אריאל'.

המדרש אומר:

עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה זה נבוכדנאצר, דכתיב עלה ארי מסובכו, במזל אריה - עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל - הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד. על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבוא אריה - זה הקב”ה, דכתיב ביה אריה שאג מי לא יירא. במזל אריה - והפכתי אבלם לששון, ויבנה אריאל -בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס”.

בננו נולד במזל אריה בין עת נחרב אריאל ובין היום שבו אמור להיבנות אריאל [כך עולה מהמשנה בסוף מסכת תענית: אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... וכן הוא אומר, "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה--בעטרה, שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום, שמחת ליבו" (שיר השירים ג,יא): "ביום חתונתו", זה מתן תורה; "וביום, שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש. יהי רצון שייבנה בימינו.].

לכאורה, לא ממש ברור מדוע בית המקדש מכונה "אריאל". העולה ממדרש זה (וכן הביאו בפירוש דעת מקרא על ישעיהו שם) הוא ש'אריה' פשוט מסמל חוזק וכח. לכן כל דבר שיש בו חוזק וכח מכונה אריה, כך גם בית המקדש כשהוא על עמדו מכונה על ידי הנביא אריה - אריאל. אך האריה יכול גם לסמל כוחות שאינם חיוביים כפי שמדגיש המדרש שאריה יכול להיות גם נבוכדנאצר. הימים שבין ט' באב לט"ו באב - בין החורבן לתקומה הם ימים המבטאים את המתח בין הכוח ההורס לכח של הבנין והקדושה, והשם אריאל מבטא את הכוח המיועד לשמש את הקב"ה.
את נתן הנביא אנו פוגשים לראשונה בשמואל ב' פרק ז' כשדוד נגש אליו עם הטענה "רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית ארָזִים וַארוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה". נתן הנביא אומר לו שהוא יכול ללכת לבנות "כי ה' עמך". לאחר מכן ה' מתגלה אל נתן ואומר לו לומר לדוד שהוא איננו יכול לבנות את הבית ורק בנו יבנה את הבית. המפרשים עומדים על כך שאין כאן שינוי בדעת ה' אלא שמלכתחילה נתן אמר מדעתו ולאחר מכן ה' אמר לו אחרת. רואים מכאן שנתן הבין מסברא שנכון שדוד יבנה את הבית. אך נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה לא תיקן את נתן לפני שהוא טעה? מדוע הוא לא אמר לו במקום לומר לדוד שהוא לא יכול לבנות את הבית?
ייתכן וההסבר לזה מצוי בפעם השניה שבו אנחנו פוגשים את נתן, כשהוא נשלח ע"י ה' להוכיח את דוד על חטא בת-שבע והוא בוחר להמשיל לו את משל כבשת הרש ולהטיח בו "אתה האיש". הקב"ה הניח לנתן לטעות ולאחר מכן אולי גם לסבול בושה כשהוא היה צריך לבוא בפני דוד ולומר לו שהוא טעה, כדי שכעבור זמן יוכל נתן להתייצב לפני דוד ולומר לו "אתה האיש" - כשאני טעיתי ידעתי לבוא ולומר שטעיתי עכשיו אתה צריך לקום ולומר שטעית.
אנחנו מתפללים שלא ירחק היום ושמו של "נתן אריאל" יכתב עם קמץ-פתח כתיאור פעולה שכבר התרחשה בעבר. אך עתה, שמו ייכתב עם שני קמצים כדי לסמל שהדרך לבניין אריאל עובר קודם כל בהבנה שנכון לבנות עתה את בית המקדש, ביכולת לקום ולומר "טעיתי" כשצריך, ובדרישה לעמידה בסטנדרטים מוסריים נעלים. בעזרת תכונות אלו נזכה לראות בבניין אריאל.