יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

שלטון הרב - חלק ג', מאת: הרב יואב שטרנברג

לחלק הקודם: שלטון הרב - חלק ב', מאת: הרב יואב שטרנברג

לאחר שניסיתי להגדיר מעט את גבולות הדיון ההלכתי הלגיטימי, אני רוצה לעסוק בשאלת היחס בין ההלכה והמציאות אצל הפוסק.
כל פסיקה מתייחסת למקרה נתון. לכן, הפוסק חייב להכיר את המציאות שעליה הוא דן. הכרת המציאות כוללת שני חלקים – ידיעת העובדות הנתונות בוודאות, והערכה לגבי עובדות שאינן ודאיות.
ברור שהעובדות הנתונות בוודאות הן נתון מנקודת מבטו של הפוסק, ואין לפוסק שום דרך לקבוע אותן. השאלה אם תה שהוכן בשבת מותר בשתייה, תלויה בשאלה אם הוא הוכן באמצעות תמצית, שקיק תה שבושל לפני שבת, בכלי ראשון, שני או שלישי וכן הלאה. אלו הן עובדות חד משמעיות, שהפוסק חייב לדעת אותן, והוא אינו יכול לשנות אותן.
אולם, פעמים רבות, העובדות אינן נתונות, אלא יש רק הערכות. כשבית הדין צריך להחליט אם פלוני מקבל עליו מצוות, על מנת לגייר אותו אין דרך לדעת בוודאות מה בליבו של המתגייר. השאלה כיצד לקבל החלטה במקום שהעובדות אינן ודאיות איננה שאלה 'מדעית' אלא היא שאלה משפטית – הלכתית. אפשר לומר, שאמירה של המתגייר מספיקה, אפשר לומר שהיא אינה מספיקה, ואז נדרשת הערכה של בית הדין לגבי הסבירות שהמתגייר אכן מתכנן לקבל עליו מצוות. אפשר גם לומר, שבנסיבות מסויימות, בית הדין חושב שאין לו הכלים לקבל החלטה שהמתגייר אכן מקבל מצוות (למשל, כאשר נראה שאחוז גבוה של המתגיירים אינו ממשיך לשמור מצוות לאורך זמן), ולסרב לקבל גרים. אין דרך 'מדעית' להכריע בשאלות אלו. ההכרעה בשאלות אלו היא הכרעה הלכתית.
בדומה לשאלה זו, גם ההחלטה אם לתת תעודת כשרות למקום מסויים, היא שאלה הלכתית. בהלכה ישנם כלים של 'רוב', 'חזקה', כללי ספקות שונים ועוד על מנת לקבל החלטות מעין אלו. אולם, בסופו של דבר, כאשר מגיע אדם למסעדה, והוא רוצה שהרב יגיד לו, בלי לדעת עובדות וודאיות, אם האוכל כשר או לא, הרי שזו החלטה הלכתית כיצד להעריך את המצב העובדתי.

אין ספק שבשאלות אלו, לנסיון החיים של הרב יש תפקיד חשוב. האם באופן בסיסי יש לתת אמון בכל אדם, או שמא אין לתת אמון אלא במי שהרב מכיר אישית? איזו רמה של השגחה דרושה? נאמר לי שרב גדול מסויים שינה את דעתו ההלכתית ביחס להתרת עגונות, לאחר שהתיר עגונה, ולאחר מספר שנים 'בא הרוג ברגליו', על כל המשתמע מכך. אינני יודע אם הסיפור נכון, אבל אני מאוד מזדהה עם הטראומה שיכול פוסק לעבור לאחר טעות שכזו.

הרב מול בעל מקצוע
כיוון שהערכת העובדות איננה 'מדע מדוייק', הרי שלפעמים הרב אינו האיש המקצועי ביותר להתעסק בהערכה שכזו.
האם נהיגה במהירות מסויימת מסוכנת או לא? העובדות הסטטיסטיות על תאונות דרכים וחוקי הפיסיקה הן חלק בלתי נפרד מן התשובה לשאלה זו. המומחה בעובדות אלו איננו הרב בדרך כלל, אלא איש מקצוע. הוא הדין לגבי שאלות מתחום הרפואה ואפילו מתחום החינוך. אנשי המקצוע בכל תחום אכן יכולים לתרום את נסיונם להערכת העובדות.
אולם, בסופו של דבר ההחלטה לאחר הערכת העובדות, היא החלטה משפטית הלכתית.
ניקח לדוגמא את פרשת שי דרומי והדיון המשפטי בשאלה זו. העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, היו ששי דרומי ירה את הכדור הראשון באוויר, ואת חמשת הכדורים הבאים הוא ירה תוך שניה וחצי נוספות. כדורים אלו פגעו בגנבים בגבם, כך שטכנית, ברור שבשלב שבו נורו היריות האלו, הגנבים היו כבר בבריחה.
הוויכוח שהיה בין השופטים נגע בשאלה, האם סביר לדרוש מאדם המתעורר בלילה בבהלה על מנת להגן על רכושו, להבחין בעובדה שהגנבים התחילו כבר לברוח, ולהפסיק לירות. כל זה תוך שניה וחצי. אפשר להזמין חוות דעת פסיכולוגית וכן הלאה, אבל בסופו של דבר, זו שאלה משפטית – האם היריות האלו היו הגנה עצמית, או נסיון רצח.
גם בתחום של נסיעה במהירות מופרזת, המומחים יכולים לקבוע כי נסיעה במהירות מסויימת מגדילה את הסיכוי למות ב10%. אולם, ההחלטה אם נסיעה במהירות כזו, תוך סיכון שכזה, נחשבת נסיעה מסוכנת מדי, ולכן נסיעה במהירות מופרזת, היא שאלה משפטית או הלכתית.

הערכת מציאות היוצרת איסורים
עד כאן טיפלנו בשאלות של הערכת המציאות, שיש להם קשר ברור לשאלה ההלכתית, והראנו שבשאלות אלו, זכותו של הרב להכריע היא חלק בלתי נפרד ממתן התשובה. מכאן ואילך נדון במקום שבו אנשים רבים חשים שאין לרב תפקיד.
האם לאשה מותר לומר קדיש? אחת התשובות המוקדמות ביותר בעניין הזה היא תשובתו של החוות יאיר (סימן רכב) וזו לשונו:
ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא.
היינו, החוות יאיר אינו חושב שיש איסור בדבר מצד עצמו, אבל הוא חושש ל'החלשות כח המנהגים של בני ישראל'. אם להשתמש בהגדרות מהמבוא לדיון שלנו, הרי שהחוות יאיר חשש מהבלגן שקיים כיום בציבור הדתי לאומי.
שאלת סמכותו של החוות יאיר להשתמש בהערכת המציאות שלו שונה לחלוטין מזו שבה דנו עד עתה. שכן, גם החוות יאיר עצמו, שחשב שהערכת המציאות שלו נכונה, ידע שמן הדין, אין לה שום קשר לאמירת קדיש. ולמרות זאת, מכח הערכת המציאות שלו, הוא רצה לאסור את אמירת הקדיש על ידי הבת. למעשה, הערכת המציאות של החוות יאיר גרמה לו להמציא איסור חדש - אמירת קדיש על ידי אשה. במונחים של חז"ל היינו אומרים, שהחוות יאיר תיקן תקנה, או גזר גזירה.
את הדיון בשאלת הסמכות של רבנים לתקן תקנות ולגזור גזירות, שהיא חלק נכבד מעיקרו של הוויכוח סביב המושג של 'דעת תורה', נערוך בפוסט הבא.

אין תגובות: