בשנת תקע"ד (1814) מספרת אגדה משיחית אחת כשנודעה בעולם מפלתו של נפוליון ודבר הישלחו לאי אלבה, ראו יהודי פולין, המצפים למשיח, כי תוחלתם נכזבה. כל התקוות המזהירות על גוג ומגוג וביאת המשיח עלו בתוהו, היאוש התחיל לקנן בלבבות. כבר נלאו ישראל נשוא עול הגלות הקשה וכובד הגזירות, ואחרי המאורעות, שזיעזעו את כל מוסדי ארץ, נכספו למנוחה ולחירות. את הזמן ההוא, מספרת האגדה, מצא הרבי מלובלין מוכשר להחיש בו את הקץ. הימים ימי אביב היו, לפני חג הפסח. 'בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידין להגאל'. הוא לקח לעזרתו את "היהודי", את רבי אייזי'ל מקאלוב ואת רבי מרדכי מטשרנוביל, שיכוונו גם הם את הכוונות הדרושות ויעזרו לו בהבאת המשיח. בלילה הראשון של חג הפסח בשעת עריכת הסדר, כשישבו הרבי ותלמידיו ביחודים והמתקת הדינין, אמר פתאום הרבי: 'כל העניין נתקלקל. הרבנית שיינדיל עושה ל"יהודי" מעשים אשר לא יעשו. מפירה את שמחת ומעכבת אותו מעבודת קירוב הגאולה. רבי אייזיק'ל מקאלוב מגיד את ההגדה בשפה המאדיארית. בטשרנוביל אבד האפיקומן וטרודים לחפשו. אם ירצה השם נגמור את העניין בשמחת תורה, ואם יעלה הדבר בידינו יידחה תשעה באב לגמרי.
[מתוך: בין פשיסחא ללובלין, רבינוביץ]
חג כשר ושמח לכל הקוראים ולכל בית ישראל, שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונשיר שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו.
הבלוג יחזור לפעילות בעז"ה לאחר החג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה