יום שבת, 28 בפברואר 2009

כשאתה הרב...

כשאתה הרב...
- כשאתה שואל קבוצת אנשים על מה הם מדברים בהתלהבות כל כך גדולה, במקום לענות "על האח הגדול", עונים: "שלא תדע, יש עכשיו תוכנית בטלויזיה שהם שמים כל מיני קרועים, אתה יודע כל מיני משוגעים כאלה, בתוך בית והם צריכים להשאר שם..."
- אם סתם לא מתחשק לך לאכול באיזה ארוע שאתה משתתף בו, יש לך כנראה בעיה עם הכשרות.
- פתאום אתה מגלה שאתה בעצם גר עם רבנית.
- אתה צריך לחשוש שילדיך לא יידבקו ב"סינדרום בני הרבנים".
- אם תספר בדיחה למישהו יום אחד, אתה יכול לצפות שלמחרת אתה תשמע מישהו אחר אומר "הרב אמר ש...".
- פתאום הבדיחות שלך הם "בדיחות של רבנים".
- מה עושים, למען השם, אם סתם מתחשק לך שבת שקטה בבית בלי שתצטרך להכין שיעור/דבר-תורה וכו'?
- אומרים "למען השם" ולא "לעזאזל".
- אתה אמור לדעת איך עובד כל מכשיר חשמלי שאי פעם המציאו.
- אתה אמור להתייחס בכובד ראש גם כששואלים אותך: "הרב, אשתי בהריון אבל אני לא רוצה שידעו מזה עדיין, יש בעיה שהיא תחזיק את נר ההבדלה?".
- כשאתה מאחר באופן קבוע בחמש דקות לתפילה, אתה מרגיש לא נעים כי זה נראה כאילו שאתה דופק כניסה.
- בדיוק אחרי שלקחת את הביס הראשון מהמנה שהגישו לך, יאמרו לך: "כבוד הרב, תגיד משהו".
- כשאתה מצטט משהו שראית בעיתון, אתה צריך להקדים ולומר איך הגיע אליך העיתון.
- בפחות ופחות זמן פנוי שאתה מגלה שעומד לרשותך, אתה פוגש יותר ויותר אנשים שבטוחים שיש לך עוד ועוד זמן פנוי.
- אנשים מופתעים לשמוע שגם אתה מעדיף שהתפילה לא תהיה ארוכה מדי.
- אם תשכח לשלם עבור פעילות של הקהילה, סביר להניח שאף אחד לא יזכיר לך.
- אתה קולט שזה ממש מוזר לדבר אל מישהו שנמצא פחות ממטר ממך בגוף שלישי.

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון ג'

לעלון הראשון בנושא "הגדרת נזירות" - כאן.
לעלון השני בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים" - כאן.
והנה לפניכם העלון השלישי של שיעורים בעיון במסכת נזיר מאת הרב עמוס ראבילו העוסק בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים - חלק ב'".
אני בטוח שמי שיקדיש את הזמן להתרכז, לקרוא וללמוד - יהנה.


מוסף עיוני-עלון ג

יום חמישי, 26 בפברואר 2009

שביבים (פרשת תרומה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


חתונה שכזאת
בימים אלה מוקרן על המסכים הסרט "התנגדות" של הבמאי אדוארד זוויק. "התנגדות" הוא סרט שעלילתו מתארת את התנהלות מחתרת הפרטיזנים נגד הנאצים, שהקימו האחים בילסקי במלחמת העולם השנייה. זהו סיפור אמיתי של המאבק היומיומי לשרוד, והצלתם של אלפי יהודים בזכות ההתנגדות. לא ראיתי את הסרט למרות שחבריי האיצו בי לראותו, וגם לא קראתי עדיין את הספר, אך את אחד מגיבוריה של המחתרת הזאת הכרתי היטב. הוא משום מה, על פי מה ששמעתי, אינו מוזכר כאחד מחייליו האמיצים של טוביה בילסקי.
כוונתי להרב החסיד ר' זושא וילימובסקי ז"ל, שכל חייו כונה בפי מקורביו "הפרטיזן". הוא היה גם "הפרטיזן" רב העליליה של הרבי מלובביץ' זי"ע, וכל מעשיו, תוקפו ומסירות נפשו, מתוארים בספר "הפרטיזן", שראה אור זמן קצר לאחר פטירתו.
וכל זה כתבתי רק כהקדמה למסר שאני רוצה להעביר על גבו של אותו ר' זושא. בקטע בספר המתאר את נישואיו, מובא, שלקראת החתונה כתב לכלתו מכתב ובו הוא מציע לה מה לחשוב לפני החופה ומתחת לחופה:
"רוצה אני לתת עניין רציני שהוא קבלה מצדיקים , שהחתן והכלה צריכים לפני החופה ובשעת החופה לחשוב אודות שאני מקבל עול מלכות שמים על עצמי ועל הילדים שלי עד סוף כל הדורות. ובאותו זמן הוא עת רצון לקבל את התפילות." ובאשר לחתונה עצמה: "כנהוג באותם ימים הנשים החב"דיות מכפר חב"ד ולוד הגיעו לחתונה וכיבוד בידיהן."
הנה מתקרבים ימים לא קלים מבחינה כלכלית. אצל משפחות רבות זה כבר מורגש. מדוע שלא נחזור לאותם ימים שקרובים וחברים שניתן לסמוך עליהם מבחינת כשרות המאכלים , יביאו את הכיבוד והזוג הצעיר רק ידאג לתזמורת עליזה ולהרבה שמחה? מתי תיפסק כבר ההשתוללות של חתונות הפאר או של החתונות שגוררות את ההורים להתקפי לב ומחלות נפש ? אפשר לצמצם באופן משמעותי בהוצאות חתונה, אלא שדרושים כמה חלוצים, כמה "פרטיזנים" שיסללו את הדרך. וקהילת קריניצי רמת-גן תחילה... כאשר העשירים ינהגו בצניעות, יחקו אותם משפחות המעמד הבינוני ואחריהן בעלי ה"אוברדרפט" הכרוני.

העניים לימין היהודים הנרדפים
ידידו של נשיא איראן, אחמדיניג'אד, המרכסיסט, נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז, קם בוקר אחד והחליט כי יש לציין את העשור לשלטונו לפחות ביום שבתון. אותו יום חל ביום שני בשבוע ועניי הבירה קאראקאס החליטו כי זה מעשה שאין הדעת סובלתו ויש להתקומם נגדו. שכן, פחות יום עבודה משמעותו פחות כסף לקניית לחם. כמה ימים לפני כן, פרצו אנטישמים לבית הכנסת הספרדי בקאראקאס וציירו על קירותיו צלבי קרס והוסיפו סיסמאות אנטישמיות. בעוד אלה עוסקים בכך_ גנבו עמיתיהם את מחשבי הקהילה ועתה חוששים כל אלה הרשומים כחברי הקהילה מהטרדות ואיומים שיבואו בימים הקרובים.
משקראו תושבים בשכונות העוני בעיתונים על האירוע הזה, החליטו כי הוא מתאים להם לבוא חשבון עם הנשיא על יום השבתון. הם התארגנו בשתי קבוצות. האחת נכנסה לבית הכנסת ותוך הפרה בוטה של השבתון, החלה צובעת את הקירות בלבן ומנקה את כתובות הנאצה. הקבוצה השנייה שכללה בריונים, המתינה מחוץ לבית הכנסת כדי לגונן על חבריהם במקרה ואנשי צ'אבז יבואו להפריע להם במלאכתם. ואכן הם לא איחרו לבוא, אך הופתעו ממכות הרצח שחטפו מאגרופיהם של עניי קאראקאס שהנשיא כביכול הוא פטרונם.
עשירי ונצואלה היהודים, כבר חשים את נחת זרועו של הנשיא ולאחד מהם כבר הוחרם אחד הקניונים שבבעלותו. הנשיא אמנם עויין את היהודים ואת ישראל, אך לא ניכרת עדיין שום תזוזה מצדם לקראת עלייה לארץ. במקרה הטוב יעזבו את המדינה ויעברו למיאמי ביץ' עד יעבור זעם.

המסר מחודש טבת
"קול דממה דקה" ממשיך להפיץ את המסרים כביכול, של האוטיסטים בנימין ודניאל, בשיטות ההפחדה המוכרות . "העולם יגיע למצב קשה ביותר ולא נוכל לסמוך על כלום , רק על אבינו שבשמים...על כל פרוסה של אוכל ועל כל טיפה של מים נצטרך להתפלל...מי שיכיר בהקב"ה ינצל. מי שלא יעלם מהמציאות לא עלינו. ומי שכן, ירוויח גם חיי נצח בע"ה."
ומה באשר למצב הבטחוני? "ארץ ישראל תהיה כאילו המקום המסוכן ביותר בעולם. אבל זו לא אמת. המקום המסוכן ביותר בעולם זה אדום. אדום יהרס וימחה מהעולם לגמרי . כל זה לא רעיונות שלי. זה הכל מהנבואות...אני מזהיר אתכם: אלה שגרים בארצות של עשו, אדום, הארצות הנוצריות תיזהרו מאוד. כדאי לעשות דין וחשבון עכשיו ולעשות תשובה. מי שיכול להגיע לארץ ישראל , יותר טוב!"
המביאים לבית הדפוס את דברי האוטיסטים כביכול, מצרפים לנבואות שלהם את המקורות התנ"כיים והאחרים, כדי לתת תוקף לגילויים של האוטיסטים. לא ברור עדיין מדוע עושים שימוש נואל באוטיסטים המסכנים כאשר אפשר פשוט לצטט את המקורות. ברמייה אין מחזירים אנשים בתשובה. סיפור האוטיסטים כבר נחשף לא אחת כחסר שחר.

יום רביעי, 25 בפברואר 2009

מדרש לפרשת תרומה

דיברנו על המדרש הזה בשנה שעברה (קישור):

אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש: (שמות רבה לג)


השנה חשבתי להעיר הערה קצרה בדרך אחרת מהדרך בה הלכנו שנה שעברה (דומני ששמעתי פעם כיוון דומה ממו"ר הרב שבתי רפפורט, אשמח אם אחד מחברי יוכל לאשש).

המלך במדרש מבקש מחתנו המיועד להכין עבורו חדר "בכל מקום שאתה הולך". זאת בגלל שהפרידה מהבת קשה לו. באופן זה הקב"ה מבקש מישראל שיכינו עבורו בית אחד כדי שיוכל לדור בתוכו ולהיות אצל התורה שניתנה לישראל.

אך יש לשים לב למשל זה. המלך איננו מציע לחתן להשאר בביתו. הוא גם לא מודיע לחתן שהוא מצטרף אליו למסע שלו חזרה לארץ מוצאו. הסברה גם נותנת שהמלך איננו יכול כך סתם לעזוב את מקום ממלכתו וללכת לטייל עם חתנו ובתו. המלך מבקש שבכל מקום בו יחיו, יכינו עבורו חדר. החדר הזה איננו הולך להיות ביתו החדש של המלך אלא החדר משמש אפשרות לבוא ולגור אצל הבת.

כך גם במשכן. המשכן איננו ביתו של הקב"ה הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. המשכן נועד לתת אפשרות להקב"ה לבוא ולשכון בקרב ישראל. באופן זה יש להבין את השמחה הגדולה בעת סיום בניית המשכן כשהקב"ה באמת בוחר לבוא ולשכון בתוך ישראל. אך בהגדרה, המשכן איננו מקום שבהכרח הקב"ה צריך להשרות בו את שכינתו, אלא מקום שבו יש להקב"ה האפשרות לבוא ולשכון בו.

משהו לראש חודש אדר

לכבוד ראש חדש אדר, חידה עבורכם הקוראים.


המבנה בתמונה הוא המקוה נשים השכונתי בשכונת קייזר, מודיעין.



השאלה היא: איזה שימוש יעשו במקווה במערכת הכריזה המפוארת שעל גג המבנה?

בין הפותרים יוגרל הספר רב המכר bizbuz zman bamiluim, מאת: חיים ולדומירסקי.

תודה למתיו סולטר

יום שני, 23 בפברואר 2009

מפוזר ומפורד בין העמים

בחוברת מוריה שהזכרתי ברשימה הפסקת חשמל בשבת מופיע הציטוט הבא בשם הרב יצחק יעקב ריינס (לא מופיע מקור) על הפסוק "מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג ח):

אין הם חסים על כבודם... את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה, אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, ואיך להילחם בהם ולנצחם...

חודש טוב ושמח!

הפסקת חשמל בשבת

בליל שבת שעברה (פרשת יתרו) ארעה במודיעין הפסקת חשמל. החשמל כבה בערך לחצי מהשכונה במשך קרוב לשלוש שעות, החל מחצי שעה לאחר זמן הדלקת נרות. כאמור, הפסקת החשמל ארעה לחצי מהשכונה בה אני גר וגם לחצי מהשכונה השכנה. לאחר כשלוש שעות הצליחו בחברת החשמל לתקן את התקלה ולחדש את אספקת החשמל.

נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בחשמל לאחר שתוקן בשבת.

על פניו, לא צריכה להיות הבדל גדול בין מה שקרה באותה שבת לבין מה שקורה בכל שבת. הרי סביר להניח שכמעט בכל שבת יש תקלה מינורית באספקת החשמל שמתקנים אותה במפעלי חברת החשמל לפני שהיא מגיעה למימדים של תקלה. כלומר, אנו נהנים (כנראה) לעיתים קרובות מחשמל שמגיע אלינו הודות לחילולי שבת.

בשו"ע (או"ח ריש סי' שיח) נפסק שאסור ליהודי ליהנות מחילול שבת של יהודי אחר, גם אם זה נעשה בשוגג. יתרה מזאת, אסור ליהודי להנות אפילו ממעשה של גוי שנעשה במיוחד עבורו בשבת. אז כיצד אנחנו משתמשים בכלל בחשמל בשבת?

השאלה הזו חורגת מהדיון ההלכתי הרגיל ועוברת לתחומים מטא-הלכתיים ומדיניות ציבורית. מחד, לא נראה שנמצאה השיטה שתאפשר לנהל מדינה מודרנית עם חברת חשמל ציבורית שאיננה מתפקדת בשבת. חברת חשמל חייבת לפעול על מנת לדאוג שיהיה חשמל לכל מה שנחשב כחיוני במדינה: תחבורה, תקשורת, בטחון, רפואה ועוד. ובלשונו של הרב אליעזר מלמד (קישור):
ברור לכל שיש הכרח לספק חשמל לכל רחבי מדינת ישראל בכל ימות השבוע כולל שבת, וכל פגיעה באספקת החשמל כרוכה בסיכון נפשות, שכן בבתי החולים מכשירים רפואיים רבים תלויים באספקת החשמל, ואף בבתים רבים ישנם חולים הנזקקים למכשירים רפואיים לשמירת והצלת חיים. וכן כוחות הבטחון נעזרים במכשירים חשמליים, שאם לא יעמדו לרשותם לא יוכלו להגיב כראוי במצבי חירום. ובימים קרים בבתים רבים חימום הבית נעשה בעזרת מכשירים חשמליים, ואם תיפסק אספקת החשמל עלולים תינוקות וחולים להסתכן. ואף בימים חמים מאוד יתכן וקיימת סכנה מסוימת לגבי חולים הזקוקים למיזוג אויר. בנוסף לכך, הואיל וכיום רגילים לאחסן אוכל למשך ימים רבים במקררים ומקפיאים, אם ייפסק החשמל המאכלים עלולים להתקלקל ומתוך קבוצה גדולה של אנשים יהיו כאלה שיחלו עקב הרעלת קיבה ויסכנו את נפשם.

לפיכך ברור שחברת החשמל חייבת לדאוג להמשך אספקת ביום השבת, וכן אם ארעה הפסקת חשמל במקום מסוים יש לבצע את כל הנצרך כדי לחדש את אספקת החשמל, משום החשש שיש באותו איזור צרכים הכרוכים בפיקוח נפש.

מאידך, יש הרבה בטענה הנגדית האומרת כי יש בזה חילול השם שהציבור הדתי בעצם מצהיר שללא חילול שבת של יהודים אחרים הוא לא מסוגל לשמור שבת.

כל זה נכון בין אם אין תקלה גלויה במערכות החשמל ובין אם יש תקלה גלויה בחשמל. על פי הגישה המקובלת שיש הצדקה הלכתית שחברת החשמל יעבדו (לפחות חלקית) ויתקנו תקלות בשבת, אין בעיה להמשיך להשתמש בחשמל זה. דין זה נקרא בשפה ההלכתית "נר לאחד, נר למאה" - כלומר, התיקון שיעשה כדי שיהיה חשמל לאחד הוא אותו תיקון שיעשה כדי שיהיה חשמל לכולם ומכיוון שהתיקון נצרך למיעוט האנשים גם לשאר האוכלוסיה מותר להנות ממנה. [להבדיל ממצב שיש חשב של "ריבוי בשיעורים" עבור החולה, ששם יש חשש שיעשו יותר חילול שבת כדי לספק את צרכיהם של אלו שאסור לחלל שבת עבורם, ואז אסור למי שבריא ואינו חולה להנות מהמלאכה גם אם בפועל לא הוסיפו חילול שבת עבורם.]

אם יש מקרה של תקלה שתוקנה בשבת במקום שברור שאין שם חולים שיש בהם סכנה וחילול השבת לא היה כדין, יש בזה שלוש גישות:
א. יש גישה האומרת שאסור להנות כלל ממה שתוקן בשבת. כמדומני שכך סובר הג"ר מרדכי אליהו. ראו מה שכותב כאן:
אם היתה הפסקת חשמל בשבת, וחזר החשמל, וישנה הסקה בבית אסור להתחמם כנגדה, אבלחולה שאין בו סכנה רשאי.

ב. מנגד, יש גישה האומרת שהאדם איננו מחויב לשנות מהרגליו בגלל שמישהו חילל שבת עבורו. האדם שעתה יש לו מאכלים חמים ומבושלים בגלל שמישהו אחר חילל שבת בתיקון החשמל לא שינה שום דבר ממנהגיו בכל שבת, הוא הניח את התבשילים על הפלטה/אש בהיתר בערב שבת, והוריד אותם מתי שהתכוון מראש (גישה זו מוזכרת במספר ספרי קיצורים בשם הג"ר בנימין זילבר, שו"ת אז נדברו ד,כח ויא,יד. לצערי, הספר לא לפני).

ג. גישה שלישית היא של הג"ר שלמה זלמן אוירבך (הופיע במאמר בחוברת מוריה טבת-אדר תשל"ב) המחלק בקרבת ההנאה של האדם מחילול השבת. במאמר מביא ר' שלמה זלמן דוגמאות רבות העלולות להתרחש בעניין מעשה שבת. לדוג': אדם עבר איסור תורה ובנה תרמוס בשבת, לאחר גמר הכנת הכלי הוא אחסן בתוכו מים רותחים, כעבור שעתיים הוא הכין מהמים כוס תה בשבת. האם המים יאסרו בגלל שלולי התרמוס שנעשה בחילול שבת הם לא היו חמים עתה? אדם הרתיח מים באיסור בשבת, לאחר גמר ההרתחה הוא חימם בתוך המים הרתוחים מאכל אחר, האם המאכל האחר יאסר?

הגרש"ז סובר שרק תוצאה הקשורה באופן ישיר לחילול השבת יאסר מדין מעשה שבת. כלומר, במקרה של התקלה בחשמל אם תיקון החשמל גרם לכך שהאוכל שלי יתבשל אז יש קשר ישיר בין חילול השבת של תיקון החשמל לבין התוצאה שנעשה דבר שהוא אסור בשבת - לבשל אוכל. אך אם תיקון החשמל רק הועיל לכך שהאוכל התחמם, אין לאדם האוכל את האוכל קשר ישיר לחילול השבת והאוכל מותר.

יום ראשון, 22 בפברואר 2009

הרהורים על הלכה וערכים - חלק א

רשימה שניה בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.

בפוסט הקודם נסיתי לתת מספר דוגמאות למצבים שבהם קיים מתח בין עולמו הערכי של האדם בן זמננו, ובין העולם הערכי המשתקף בהלכה. הפעם נבחן גישה אחת ליישוב מתח זה - השתנות הנסיבות. דהיינו הטענה שבהשתנות המבנה החברתי, ישנם תחומים בהלכה שאמורים להשתנות. (לעניות דעתי, ישנם מצבים שבהם הנחה זו מתבקשת. ראו מאמרי כאן).
האם ההלכה משקפת ערכים כמו שהם צריכים להיות, או שהיא משקפת מציאות נתונה? ננסה לעמוד על שאלה זו דרך שתי דוגמאות:
א. הברייתא במגילה (כג.) אומרת: 'תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור'.
מהו כבוד הציבור שבגללו 'לא תקרא אשה בתורה'? האם הכוונה היא שאשה אינה מכובדת מספיק, כטענה עקרונית ומהותית, או שמא בנסיבות של אותה התקופה לא היתה האשה מכובדת מספיק, וכיום הנשים מכובדות וממילא יכולות לעלות לתורה? שאלה זו נדונה בתקופתנו (ראו: אליאב שוחטמן, עליית נשים לתורה, ‫ סיני קלה-קלו (תשסה) רעא-שמט; דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, ירושלים, תשס"ז, עמ' 50-17; חנה ושמואל ספראי, "הכל עולין למניין שבעה", תרביץ סו, ג (תשנ"ז) עמ' 401-395; דוד גולינקין, "הכל עולין למניין שבעה (הארות ותגובות)", תרביץ סח, ג (תשנ"ט) עמ' 433-429) שאלה זו מקבילה, במידה מסויימת, לשאלה אם נשים מסיבות בליל הסדר.
ב. האם חזרת הש"ץ נתקנה עבור מי שאינו יודע להתפלל, שישמע את שליח הציבור ויצא ידי חובתו, או שמא חזרת הש"ץ היא התפילה הציבורית, ואולי התפילה המהותית יותר. כאן הערך איננו ערך חברתי, אלא תפיסה מהותית לגבי מהותה של תפילה (ועיין בעין איה ברכות פרק רביעי אות א, אם התפילה כנגד אבות או כנגד תמידים).
הנפק"מ משאלה זו היא כמובן, האם בימינו יש טעם בחזרת הש"ץ, או שזה רק שריד מימים עברו.
שאלה דומה יש לשאול על עניינה של קריאת התורה, כאשר הציבור כולו מחזיק חומש ביד, ויכול לתקן את הקורא.

כיצד אנו יכולים להכריע בשאלות מעין אלו? אני רוצה להציע כמה קריטריונים, שחלקם מוכרחים וחלקם הם רק 'מראי כיוון':
1. האם המציאות אכן השתנתה - נניח שגם בימינו היו רבים שאינם יודעים קרוא וכתוב. במקרה כזה אמנם היה מקום לדיון מעניין על מהותה של התפילה, אבל ברור לחלוטין שכך או אחרת, עדיין יש מקום לתקנת חזרת הש"ץ. באותו אופן יש לומר, שכל פעם שאנו באים לומר שההלכה איננה מתאימה היום, כיוון שהמציאות השתנתה, צריך לוודא שאכן מדובר במציאות שונה. מציאות שונה יכולה להיות השינוי במעמד האישה, השיפור בחינוך הציבורי וכן הלאה.
האם כיום שייך הכלל 'טב למיתב טן דו מלמיטב ארמלו' שהוא היסוד לעקרון שהאשה מעוניינת להיות נשואה בכל מחיר? האם החזקה ש'כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו' (רמ"א, חושן משפט סימן רסד סעיף ד) נכונה גם היום?
קשה מאוד לתת מסמרות בשאלות אלו. אנו איננו דנים בשאלה אם יכול להיות מקרה שונה, דהיינו שאדם יעשה לחברו טובה בחינם, או שאשה תעדיף להיות רווקה ולא נשואה, אלא האם ברירת המחדל היא ההנחה שאכן כך המצב. פעמים רבות נתקלתי במסגרת דיני תורה במצב שבו דיין אחד אומר 'היום המצב אחרת' ואילו חברו משיב 'מה פתאום? הנסיון שלי מראה שהמצב בדיוק אותו הדבר'.
האם נכון לחלוטין שאשה כיום שווה לגבר ולכן אין כאן בעיה של 'כבוד הציבור'? האם הדבר נכון בכל גווני החברה בישראל? אני מניח שקיימות עדות מסויימות או קבוצות אוכלוסיה שונות, שרעיון שוויון המינים עוד לא תפס מקום מרכזי - האם בבתי הכנסת שלהם תהיה הלכה שונה? כמה מתוך הציבור צריכים להיות 'שוויוניים' כדי שהאשה תוכל לעלות לתורה?

2. דין דאורייתא או דין דרבנן - אנחנו מאמינים כי התורה היא תורת נצח. בתור שכזו, התורה אינה מתייחסת רק לדור מסויים, אלא לדורות השונים. לכן, כאשר אנו מדברים על ערך הנלמד מן התורה שבכתב ומדיני דאורייתא, נטיית ליבי היא להניח שמדובר בערך נצחי, שאינו תלוי זמן ומקום. לעומת זאת, דיני דרבנן, יתכן שהם נובעים מהמציאות הקיימת בימי חז"ל, ובמציאות שונה הם עתידים להשתנות.
אם נחזור לנושא של מעמד האישה (שככל הנראה יככב בסדרת הפוסטים הזו) נוכל להביא דוגמא לטיעון זה. מפורסמת טענתו של הרב סולובייצ'יק, שההנחה ש'טב למיתב טן דו מלמיטב ארמלו' אינה נובעת מתפיסתם של חז"ל את המציאות בזמנם, אלא מקללת האישה לאחר חטא עץ הדעת 'והוא ימשול בך'.

לעניות דעתי הכיוון של הרב סולובייצ'יק נכון באופן עקרוני, אם כי ראשונים רבים כותבים, שחלקים של קללת אדם הראשון התבטלו כבר, ואם כן, יתכן שגם חלקים מקללת האישה התבטלו, וממילא הקללה של האישה איננה בהכרח רלוונטית למציאות בדורות מאוחרים יותר.

בניגוד לקריטריון הראשון שהוא לדעתי 'מוכרח', הרי שהקריטריון השני הוא רק כמראה כיוון. שכן, לעיתים גם עניינים מפורשים בתורה הם תלויי זמן ומקום, מה גם ששאלת הפרשנות איננה חדה וברורה (האם התורה חושבת שמשטר מלוכני הוא צורת המשטר העדיפה? ראו דברי הנצי"ב בהעמק דבר דברים יז, יד; האם התורה רוצה גאולת דם או שמא זהו מצב דיעבדי? ראו עיון של נחמה ליבוביץ' בפרשת שופטים).

3. מדרשי חז"ל אגדיים - ישנה מחלוקת בין חוקרי המדרש בשאלה האם המדרשים נאמרו ב'בית הכנסת' או ב'בבית המדרש'. דהיינו, האם חז"ל ראו את עצמם כמלבישים רעיונות שלהם בפסוקים, בלי להניח שהפסוק בעצמו מתכוון לרעיון הזה, או שמא חז"ל חשבו שהמדרשים שלהם הם כוונת הפסוק (גם אם לא ברמת הפשט).
מחלוקת זו איננה רק בין חוקרי המדרש, אלא גם בין הראשונים והאחרונים. חלק מהגאונים דגלו בגישה שלדרשות האגדיות אין מעמד של פירוש ממשי בתורה, אבל רבים מפרשני האגדה נטו להניח שחז"ל ראו את המדרשים האגדיים כטמונים בפסוקים בעצמם. סביר להניח, שיש מדרשים משני הסוגים, והשאלה היא מהי ההנחה הסתמית ביחס למדרש.
אם מניחים שחז"ל לא יוצרים רעיונות משלהם, אלא שואבים בצורה כזו או אחרת את המדרש מתוך הפסוקים, הרי שגם רעיונות המובעים במדרש הינם רעיונות 'נצחיים'. לכן, אם ישנה התאמה בין עמדה הלכתית מסויימת ובין מדרש אגדה, יש מקום לומר שהעמדה ההלכתית שאובה מאותו המקור של מדרש האגדה, ואם אכן מדובר ברעיון 'נצחי' הוא אינו תלוי מקום וזמן.

אם נסכם, סקרנו כאן את האפשרות להניח, שהלכה מסויימת צריכה להשתנות, משום שהמציאות החברתית באותו תחום מסויים השתנתה. הנחה זו בנויה על שני יסודות: ראשית, על ההנחה שההלכה נבעה ממציאות חברתית שאיננה קיימת כיום. ושנית, על ההנחה שההלכה נבעה ממציאות חברתית קיימת, ולא כעמדה חברתית עקרונית.

בפעם הבאה ננתח דוגמא אחת או שתים לאור מה שנכתב כאן.

על קצינים, מרצים ורבנים

יאיר לפיד (לאלו שקוראים בדר"כ רק "בשבע": בנו של יו"ר שינוי. כן, זה מהמשפט של חננאל דיין.) פרסם בטורו הקבוע בידיעות אחרונות ביום שישי האחרון קטע, שלהלן עיקרו (תודה למי שהמציא לידי את הקטע הזה):
בתחילת השבוע נסעתי לבה"ד 1, סמוך למצפה רמון, כדי לדבר בפני צוערי חי"ר שנמצאים רגע לפני סיום קורס קצינים... סגן המפקד, סא"ל אבי, קיבל את פניי בחנייה והוביל אותי לחדרו של אל"מ אהרון חליוה, מפקד הבה"ד... ושלושתנו ישבנו ושוחחנו, מעבירים את הזמן עד לתחילת ההרצאה.
...קצת מתוך סקרנות וקצת כדי להעביר את הזמן שאלתי כמה הרצאות-אורח היו כבר בקורס. "שבע או שמונה", אמר סא"ל אבי. שאלתי, מי היו המרצים? המפקד וסגנו החליפו מבט של אי-נוחות. "כולם היו רבנים", אמר אבי.
אני מודה שפי נפער בתדהמה. דעתם של רבני הציונות הדתית ראויה כמובן להישמע, אבל הם מייצגים פלג מוגדר מאד, וצר מאד, מתוך קשת הדעות הישראלית. לא כך מעצבים את תודעתם של המח"טים והמג"דים של העתיד.
"אל תטעה", אמר לי אל"מ חליוה, "זה לא מה שרצינו, אבל עם הרבנים זה הכי פשוט. הם תמיד שמחים לבוא לכאן. אתה מצלצל, והם רק שואלים מתי נוח לנו ומיד מגיעים."
איך זה קשור לנוחות? אמרתי, מה עם א.ב.יהושע? עם דנקנר? עם קובי עוז ושלמה ארצי וירון לונדון ורוני סומק? מה עם כל אנשי התקשורת, האמנים, הסופרים, המשוררים, למה אתם לא מזמינים אותם?
"אנחנו מזמינים אותם כל הזמן", הם ענו, כמעט בעלבון, "אין שבוע שאנחנו לא מצלצלים ומבקשים שהם יגיעו".
נו? אמרתי, אז איפה הבעיה?
"אין לי מושג", אמר סא"ל אבי, "אתה הראשון שהסכים לבוא".
נאלמתי דום. אל"מ חליוה, שראה שאני מזועזע, טפח על שכמי בעידוד. "טוב", אמר, "אין מה לעשות, מצפה רמון זה לא כמו 'צוותא', זה רחוק להם קצת".

משום מה, הטור מסתיים בלי שיאיר לפיד מזכיר כמה חובשי כיפות היו בהרצאה שלו.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

פורים, תורה שבעל פה וקדושת הארץ

חזרתי לפני כמה דקות משיעור שמסר הג"ר צבי (הרשל) שכטר, השוהה כעת בארץ. השיעור נסב סביב עניינים הקשורים בפורים. הוא דיבר באריכות על "קיימו וקבלו" ועל קבלת התורה שבעל פה שנעשתה בפורים ולכן פורים נחשב כ"אתחלתא דגאולה" - חג שהביא את בניית בית המקדש השני ושיביא לבניית השלישי לעתיד לבוא ע"י כך שקיבלו מתוך רצון את התורה שבעל פה. גם את זה שבפורים יש עניין של חיוב סעודה, מה שלא מצינו בחנוכה ובאף חג אחר מהימים המוזכרים לימים טובים במגילת תענית, הסביר על דרך זה, שכשם שמצינו שבשבועות לכולי עלמא בעינן לכם, ויש להתענג בהנאות גשמיות לכבוד יום מתן תורה, כך גם בפורים יש להתענג בסעודה לכבוד קבלת תורה שבעל פה.
אני חייב לומר שתמיד היה לי בעיה עם כל התורות הקשורות ל"קיימו וקבלו" בפורים. מתוך המגילה וגם מדברי חז"ל העניין של "קיימו וקבלו" הוא כל כך שולי וכמעט זניח, שקשה לתפוס איך זה פתאום נהיה לדבר הכי מהותי של החג. חוץ מזה שאני עדיין לא מצליח להבין איך פורים, סיפור המגילה וכל מה שהחג מסמל חוץ מה"קיימו וקבלו" מתקשרים לקבלת תורה שבעל פה.

בין היתר, היה דבר נחמד מאד שהרב שכטר אמר בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל בעניין קדושת הארץ:
כתוב בנפש החיים של ר' חיים מוולוזין שכל קדושה יכולה לחול רק מהתורה, וככל שיש יותר "תורה" במשהו הוא יהיה יותר קדוש. לדוגמא תפילין קדושים בגלל שיש בהם פרשיות, תפילין של ראש קדושים יותר מתפילין של יד מפני שיש בו שי"ן יתירה (על הבית). תפילין קדושים ממזוזה, מכיוון שיש בהם שתי פרשיות שאין במזוזה וכך הלאה. בית המקדש קדוש מפני שהיה בו ארון עם לוחות הברית. גם בית המקדש השני קיבל את קדושתו מפני שבהר הבית היו קבורים הלוחות.
מהיכן שואב ארץ ישראל את קדושתו? אז הגמ' אומרת שקדושה ראשונה נעשתה ע"י כיבוש וקדושה שנייה ע"י חזקה, והדעה המקובלת היא שקדושה ראשונה בטלה כשנחרב בית ראשון ואילו קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מכיוון שכל קדושה צריכה לנבוע מהתורה, הקדושה הראשונה חלה באמצעות הכיבוש, אין הכוונה שהצבא החיל עליה קדושה, אלא כיוון שהכיבוש נעשה יחד עם הארון אז הקדושה חלה. בקדושה שניה הכיבוש חל מתוקף תורה שבעל פה. ולכן קדושה ראשונה בטלה, כי הקדושה היא של תורה שבכתב ותורה שבכתב זה חפץ שניתן ח"ו להעלים אותו. ואילו תורה שבעל פה זה לא חפץ, ולכן גם לא ניתן להחריב אותו.

[אגב, מומלץ לעיין בגאון הרוגוצ'ובי המסביר שקדושה ע"י חזקה זה רק חצי כיבוש, בניגוד לקדושה ע"י כיבוש שזה הדבר האמיתי. ולכן כיוון שחזקה זה רק דבר חלקי גם לא ניתן להסיר אותו. כדרכו, הוא מפנה למקומות אחרים בהם רואים את העקרון שדבר שאינו שלם לא ניתן להפריך.]

יום חמישי, 19 בפברואר 2009

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון ב'

לעלון הראשון בנושא "הגדרת נזירות" - כאן

והנה לפניכם העלון השני העוסק בנושא "תנאי בנזירות ובנדרים", נכתב ע"י הרב עמוס ראבילו. גישמק - כבר אמרנו?


מוסף עיוני-עלון ב


שביבים (פרשת משפטים) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


בחזית המלחמה בהתבוללות

"בנימין פרל, תושב שכונת הנדון שבלונדון, זכה בשבוע שעבר לאות הוקרה מיוחד (מטעם ראש עיריית בארנט) על תרומתו הייחודית בתחום החינוך.

"מר פרל עומד מזה 38 שנים ב"חזית הקדמית" בכל מה שקשור להקמת בתי ספר יהודיים בבריטניה. במחוז בארנט לבדו הקים 6 - 7 בתי ספר יסודיים, ושישה בתי ספר קיימים הפכו הודות להשתדלותו מבתי ספר פרטיים לבתי ספר של המדינה. מר פרל רואה את עיקר הצלחתו בהעלאת המודעות של ההורים להעדפת החינוך היהודי על החינוך הממלכתי. לדבריו, החינוך היהודי הוא חוד החנית במאבק בהתבוללות המשתוללת. תכניותיו כוללות הקמת 10 בתי ספר נוספים, מחציתם במחוז בארנט, שבו מרוכזות קהילות יהודיות רבות." עד כאן ציטוט קטע מתוך ידיעה ארוכה שפורסמה בשבוע שעבר בעתונות המקומית בלונדון, על מתן אות ההוקרה למר פרל.
לא יאומן אבל מר פרל היה מעורב עד כה בהקמתם של 20 בתי ספר יהודים בלונדון ועלה בידו לגייס סכומים נכבדים מממשלת בריטניה עבור בתי הספר הללו.
חבריו מתל-אביב החרדית שבה נולד, מכירים אותו כ-לייזר פרל [שמו השני אליעזר] ואינם שוכחים את הימים שבהם אירחו הוריו ע"ה את משפחת מלבסקי הנודעת וחזנים ידועי שם אחרים.
מאז הגיעו לבריטניה מארה"ב, לשם היגרו הוריו בעודו נער , עשה חיל בעסקיו ואת קשריו המסועפים תיעל בעיקר לקידום החינוך היהודי. קשריו עם ראשי ממשלת בריטניה ושריה לא הזיקו להיקף המענקים שניתנו להקמת בתי ספר יהודיים, שהמבנה הפיסי של חלקם היה מעורר את קנאתה של כל רשות מקומית בישראל, כולל הערים הגדולות. חברי כנסת ושרים בישראל מכירים היטב את כתובתו הפרטית בהנדון, וידידות קרובה נרקמה בינו לבין שר החינוך והתרבות, זבולון המר ז"ל.
ראו עד היכן יכולה להגיע התמדה ועקשנות חיובית של אדם אחד.

הדף היומי הגיע עד ל"עליון" בארה"ב
בימים אלה נועדו בניו-יורק למעלה מ-300 עורכי-דין ושופטים, לדיון על הנושא: הזכות לפרטיות וחירויות הפרט. הסמינריון הזה מומן על-ידי המכון להפצת החוקים האמריקני והעברי, והנחלת המוסר התלמודי להמונים. בין הדוברים בכנס, היה שופט בית המשפט העליון בארה"ב, אנטונין סקליה, שמונה לכהונתו על-ידי הנשיא רונלד רייגן. וכך פתח את דבריו: "אני מניח שהוזמנתי לכאן כדי לדבר על החוק הפדרלי, מכיוון שאני חייב להודות, שהנוכחות שלי בשיעורי הדף היומי לא הייתה מספקת..." כל הנוכחים פרצו בצחוק אדיר ואיתם השופט עצמו, שכל קשר בינו לבין דת ישראל אינו יכול להיות אפילו מקרי.
אבל ייאמר מיד, כי הדף היומי אינו זר לבית המשפט העליון בארה"ב. באחד המעמדים של סיום הש"ס בפעם האחרונה, השתתפו שני השופטים היהודים המכהנים בבית המשפט העליון [אחת מהשניים אישה] ועוד שלושה שופטים פדראליים הגאים ביהדותם.

ברכת החמה ברוב עם
כידוע, רק אחת ל-28 שנים זוכים לקיים את מצוות ברכת החמה.בלא מעט מקומות פורסם , כי רק שלוש פעמים בלבד מאז היות בני ישראל לעם, חל התאריך של ברכת החמה בערב פסח, [באותה שנה שיצאו ממצרים, בשנה של נס פורים ההיסטורי והשנה] ואין זה נכון. על פי האסטרונומים ולוחות שנה עדכניים גם בשנת 1925 חלה בירכת החמה בערב פסח.
האירוע המאוד ייחודי הפעם, עורר אצל אילן קליגר [עורך עלון "חודש טוב" ברעננה] את הרצון לקיים את המעמד הזה במקום מגוריו ברוב עם. וכך חברו יחדיו ביוזמתו כל הקהילות בהדר גנים פתח-תקוה עם בני-עקיבא, "לקיים מצווה של פעם במאות שנים – ברכת החמה בערב פסח". הילדים עם הוריהם, רבנים ואישי ציבור, יתכנסו בערב פסח בבוקר, ישמעו מעניינה של המצווה ויברכו בקהל רב את ברכת החמה. לא הייתי כותב על כך אלמלא חשבתי שמן הראוי לחקות את הרעיון ולהעתיקו לקהילות אחרות, במיוחד כדי לעורר חוויה מרגשת אצל הילדים ובני הנוער הנמצאים ביום זה ועוד קודם לכן בחופשה מלימודים.


"מטה אנטי- בחירות" של העדה החרדית
אט אט לומדת העדה החרדית להשתמש בכלי התקשורת המגוונים ובשיטות הסברה מעוררות עניין, כדי לקדם את מטרותיה האידאולוגיות. מטה הסברה מיוחד, שנוהל על-ידי אברכים יצירתיים מבין חסידי סאטמר, הציף את הרחוב החרדי בסטיקרים, עלונים ועתונים, שקראו להחרים את הבחירות. כסף גדול גוייס למטרה זו, ומעניין לדעת אם המטה הזה אכן הצליח לשכנע רבים, שיימנעו מהצבעה. אין ספק כלל שאלפים בציבור החרדי שהצביעו בעבר בעד יהדות התורה, נתנו הפעם קולם לש"ס. החל מאברכים בישיבת סלבודקה וכלה בחסידים שביקשו לבוא חשבון עם ח"כ הרב יעקב ליצמן, על שפעל נגד ח"כ הרב מאיר פרוש, אך לא מעטים גם נמנעו מהצבעה. ברם, אין זה עדיין ברור אם ההסברה הסאטמרית היא הסיבה לכך.
גם צעירים חרד"ליים במספרים מכובדים הצביעו ש"ס, והדברים נכתבים על סמך הצהרתם של תלמידים בעטרת כהנים, שבי-חברון, הר המור והישיבות המושפעות ממנה. הרה"ג שלמה אבינר עצמו,כידוע, הצביע ב'.
עוד לא שמענו הסבר מניח את הדעת מפיו או מעטו של חבר פעיל בוועדה המסדרת של "הבית היהודי", ד"ר אשר כהן, מרצה בכיר למדעי המדינה ונחשב עד לבחירות הנוכחיות למומחה להלכי הרוח הפוליטיים בציבור הדתי-לאומי מדוע כשלה הרשימה של "הבית היהודי" למרות שבראשה עמדה אישיות שאין חולק על מעלותיה. לא פחות מסקרן לשמוע , מדוע מסע ההסברה של ברוך הכשרונות, אורי אורבך, לא כבש את המוני הכיפות הסרוגות ובמיוחד את הדור הצעיר. אם השניים הללו לא הצליחו להביא את ההמונים להצביע בעד הבית היהודי, אולי הגיעה שעתה של המפד"ל להתחסל ולהשתלב בלכוד או בש"ס, או שמא הגיעה השעה להכיר במספרים הגדלים והולכים של הציבור החרד"לי ולהניע את מושכות המרכבה בהתאם. הבחירות הללו הוכיחו כי למודרן אורתודוכס ולדתי-לייט אין שום מחוייבות למסגרת פוליטית דתית-לאומית. גם לא לעתונות המזוהה עם הכיפות הסרוגות.

יום רביעי, 18 בפברואר 2009

מדרש לפרשת משפטים

מה כתיב למעלה מן הענין: "ולא תעלה במעלות על מזבחי". וכתיב: "ואלה המשפטים" וכי מה ענין זה אצל זה? וכי ערותן של כהנים היתה מגולה, והרי כתיב (שם כח): "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"?! אלא, אמר רבי אבינא: כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים, שלא יהו פוסעין פסיעות גסות על גבי המזבח, אלא יהו מהלכין עקב בצד גודל, כך הזהיר הקב"ה את הדיינין, שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין:
[אולי מישהו יכול להסביר לי. יש גרסאות של מדרש רבה שבפרשת משפטים המדרש מתחיל רק מ"אם כסף" ולא מתחילת הפרשה. ראו כאן לדוג'. מישהו יודע מדוע זה?]
המדרש פותח כמו הרבה מדרשים אחרים בשאלת סמיכות הפרשיות: מפני מה נסמכה פרשת משפטים לסוף פרשת יתרו, ובייחוד לציווי "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" המסיימת את פרשת יתרו? תשובת המדרש היא שכשם שאסור לפסוע פסיעה גסה בעלייה למזבח, אך אסור "לפסוע פסיעות גסות בדין".
אך במדרש יש עוד משהו. יש שאלה: "וכי ערותן של כהנים היתה מגולה"?! הם הרי לבשו מכנסיים - אז מה פשר המשפט "אשר לא תגלה ערותך עליו"? במבט ראשון, לא ברור מה תשובת המדרש לשאלה זו.
נתחיל מההתחלה. בסוף פרשת יתרו נצטוו בנ"י "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". מה פשר הציווי הזה? פשט הכתוב הוא שכאשר אתה מתכוין לבנות מזבח (זה הרי מה שמדובר בפסוקים הקודמים לפסוק זה), את הגישה למזבח אין לבנות בצורת מעלות-מדרגות אלא בצורת כבש וזאת כדי שהעולה למזבח לא יגלה את ערותו בשעה שהוא עולה. פסוק זה על פניו איננו מדבר על המזבח בבית המקדש, אלא על כל מזבח שיבנו אי פעם, החל מהמזבח תחת הר סיני, וכלה בבמה הגדולה שבנה שלמה. סביר להניח שחלק מהמשתמשים במזבחות אלו לא לבשו מכנסיים, והציווי "אשר לא תגלה ערותך עליו" בהחלט היה רלוונטי.
אך משנבנה בית המקדש והעבודה עברה להיות נחלת הכהנים לבדם, הציווי הזה איבד את משמעות. המזבח כבר היה בנוי, והכהנים גם ככה לבשו מכנסיים, אז במציאות כזו מה הפסוק הזה בא ללמד אותנו?
במצב זה הפסוק קיבל פנים חדשות. כחלק מהאיסור לעלות במעלות למזבח, יש להוסיף גם את האיסור לעלות למזבח בפסיעה גסה. כך מובא במכילתא (מדרש הלכה) על פסוק זה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא):
ולא תעלה במעלות על מזבחי. מכאן אמרו, עשה כבש למזבח; אין לי אלא עלייה, ירידה מניין, ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו, הא לא עלייה ולא ירידה גרמה אלא כסוי גורם. ר' ישמעאל אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו', ומה ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו, שלא יפסע בו פסיעה גסה, אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל.
כשזה ההבנה המחודשת של הציווי, יש להבין דבר נוסף. האיסור לעלות בפסיעה גסה למזבח איננו איסור טכני בלבד, אלא איסור עקרוני. אדם המעוניין לעלות למזבח ה', אל לו לעשות זאת בפסיעה גסה - מזבח ה' איננו סובל גסות בקרבתו. הדיינים, שמקומם גם כן אצל המזבח גם כן צריכים לדעת עיקרון זה - באם הם מעוניינים להיות במעמד זה אל להם לפסוע פסיעות גסות בדין.

יום שלישי, 17 בפברואר 2009

הפרשה הדרשה והציבור

אני שמח להציג בפניכם כותב חדש בבלוג. כפי שכתבתי בפוסט במלאת שנה לבלוג, אני מקדם בברכה כל יוזמה שיעשיר את הבלוג. שמעון ביקש להתכנות מעל דפי הבלוג בכינוי סגן-צעיר, וכך יהיה מעתה ואילך.


שמי שמעון ואני דוקטורנט לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלם. גדלתי וחונכתי בעולם הדתי ציוני (שבט המבשר למי שרוצה לחשב את הגיל) ומזדהה עם השקפת העולם של תורה ומדע כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורתו של הרב סולוביציק. קורא באדיקות את ה"הרהורים בלוג" ושותף לחזון להשכיל להוציא מהאינטרנט את מירב הפוטנציאל להרבות קדושה בעולם.

במידה ויתגלגלו הדברים לכדי פינה קבועה (ויש להניח שתהיה משקל גם למשוב שלכם) אני מתכנן לעסוק בכמה נושאים שנמצאים על קו התפר בין תורה ומדע. אני יודע שזה נושא קצת רגיש (אם אינני טועה זה אחד מהנושאים שתרם לנסיקתו של ה"הרהורים בלוג" בזמנו) אולם ככלל אני סבור [כמו גם חיל ההנדסה] שכשמגלים מטען חבלה עדיף לפוצץ אותו פיצוץ מבוקר מאשר להשאירו לנפשו, ועוד נדון על זה בע"ה בהמשך. בינתיים בטור הראשון עדיין לא נקפוץ למים ואני רק אכתוב סקירה קצרה על ערב מעניין שהיה רק לפני כמה ימים בירושלים.

ביום שני שעבר עלינו לטובה (ברגע האחרון של השקט לפני הסערה) התקיים ערב עיון לכבוד צאת הספר "תורת אמך" של הרב ד"ר יהודה ברנדס בבית המדרש בבית הספר התיכוני תורני ע"ש הימלפרב. (לינק להזמנה, למי שלא מצליח לראות)


תוכנית הערב כלל דברים שנשאו הרב סבתו והרב שרלו, קטע וידאו וקטע נגינה ולבסוף דברי סיכום של הרב ברנדס. טרם הספקתי לקרוא את הספר, אפילו לא הספקתי לקנות, כל העותקים שהיו למכירה במקום נחטפו כמו לחמניות טריות לאחר דברי התשבחות של הרב סבתו והרב שרלו. שניהם ציינו שהם קראו את הספר מתחילתו ועד סופו, דבר שהוא לא מובן מאליו בספר דרשות על פרשיות השבוע ללא מבנה עלילתי. בקורת מאוד מחמיאה ניתן למצוא כאן.

את תחילת דבריו של הרב סבתו קצת פספסתי. ממה שהצלחתי להבין הוא דיבר לגבי התוכן והמסרים שהדרשן צריך לחפש. בהמשך דבריו הוא ציין שתי נקודות חשובות שראוי לכל דרשן לשים אליהם לב. הראשון פריסה רחבה של מקורות. מכיוון שלעולם לא תדע מה יצליח לחדור לנבכי נשמתו של שומע הדרשה חשוב לנסות לגעת בקשת רחבה של מקורות וסגנונות כדי שכל אחד יוכל למצוא משהוא שמדבר אליו.
השני לגבי יחסי הגומלין והאינטראקציה עם הקהל. הוא סיפר שסבו לא היה מדקלם מראש את דרשתו בכדי להתכונן וכשאלו מדוע, ענה שהוא איננו יודע מי יהיו הקהל. התאמת אופי הדרשה לסוג הקהל, גודלו, מצב רוחו ועוד כל מיני פרמטרים הייתה חשובה לו גם אם על פניו נראה שהם משתתפים רק באופן פאסיבי.
מבין הדברים עלה גם המסר שלא לזלזל בחשיבות הדרשה. הכנה והשקעה והגשה נכונה יכולה לפעמים להשאיר רושם ארוך טווח בנפשו של השומע.

הרב שרלו לעומתו הדגיש דווקא את החשיבות של השיעור התורני לעומת הדרשה. הוא דיבר על החשיבות שתהיה שיעור פרשת שבוע, שעוסקת ב: פרשת השבוע! הוא גם מנה כמה דגשים חיוניים בשיעור כזה- מאתגר אינטלקטואלית, וקצר במידה כזו שמשאיר את השומע עם טעם של עוד, וציין שדרשותיו של הרב ברנדס דווקא עונים על כל הקריטריונים הנ"ל.

קטע הוידאו כלל קטעים קצרים מדרשות של שבעה או שמונה דרשנים מסגנונות שונים ומגוונים (ביניהם לפי סדר אקראי: הרב עובדיה יוסף, הרב בני לאו, הרב ברוך מרדכי אזרחי, הרב אמנון יצחק, הרב מרדכי אלון ועוד שנים או שלושה שאני לא זיהיתי). העורכים נתנו (בצדק!) לדברים לדבר בעד עצמם. הוא נתן הרבה חומר למחשבה מבלי שהיה צורך להוסיף אפילו מילה.

דברי הסכום של הרב ברנדס כשמם כן היו. הוא התייחס לשני הפנים של הדרשן – הצד שלו שפונה כלפי הקהל שאליו התייחס הרב סבטו ושראוי לכינוי "דרשן" לעומת הצד שצריך להיות נאמן לטקסט שאליו התייחס הרב שרלו ושראוי יותר לכינוי העתיק "מגיד". הוא הסביר שתפקידו העיקרי של הדרשן/מגיד הוא להיות צינור. עבודה זו דורשת התבטלות מסוימת של ה"אני" והקשבה מצב אחד לתכנים שיוצקים לתוכו רבותיו ומצד שני לדרישה ששואבים ממנו הציבור מצד שני.

שתי תובנות לסיום
ראשית: אמנם אינני זוכה לדרוש תדיר לפני הציבור אבל בכל זאת אני חושב שיש לכל אחד מה ללמוד מהערב הזה. כולנו דרשנים גם אם ה"ציבור" שלנו מורכב מילדינו ומשפחותינו. הרבה אפשר להרוויח אם נשים לב לנקודות הקטנות והמעניינות שהועלו כאן.

ושנית: בין המכובדים שישבו בקהל הייתה גם דמות אחת חשובה מאוד מראשי ישיבות ההסדר שלהערכתי לא מספיק מוכרת לכלל הציבור. כוונתי לרב ישעיהו הדרי. שמו עלה פעמיים במשך הערב. הפעם השנייה הייתה בדברי הסיכום של הרב ברנדס. הרב ברנדס ציין שלמרות שלא מופיע בפתח הספר אזכור מפרוש של הכרת הטוב לרב הדרי צריך להיות ברור שחותמו טבוע על 80% מתוך התוכן. קודם לכן, שמו הוזכר בדבריו של הרב סבטו על הרוחב האינטלקטואלי. הרב סבטו ציין שבזכות הרב הדרי, שטיבל את דרשותיו במקורות שבזמנו לא היו מוכרים, זכה דור שלם להכיר ולהתוודות לשפת אמת ולר' צדוק. אני בעצמי זכיתי לפני שנים להתארח כמה פעמים בישיבת הכותל ועל אף שאינני זוכר את פרטי דרשתו של הרב במעלי דשבתא (לאחר התפילה והריקודים ליד הכותל) אני יכול בהחלט להעיד על אווירה מיוחדת סביב הדרשה והרגשה של הפלגה לעולמות קסומים.
אני אישית מקווה שעוד נזכה לראות איזה ספר ביוגראפי דוגמת "באמונתו". אם היה הדבר תלוי בי הייתי משגר מייד את אלישיב רייכנר למשימה.

יום שני, 16 בפברואר 2009

הערה על תוצאות הבחירות במגזר הציוני-דתי

אז התוצאות הסופיות הן שהאיחוד הלאומי זכה בארבעה מנדטים והבית היהודי זכה בשלושה. כבר הספקתי לראות שבעיתון בשבע חגגו על נצחון המחנה שלהם ב"פריימריז של הציבור הדתי-לאומי". אני חושב שקוראי הבלוג הזה מספיק אינטלגנטים כדי להבין עד כמה דבריהם מופרכים, כך שלא אכנס לפינה הזו.

מבחינתי, תוצאות הבחירות מעידות על כך שאנחנו - הציבור הדתי-לאומי פשוט לא רלוונטי. זה לא סוד שמפלגת האיחוד הלאומי הלכה על קו דומה מאד לקו שהוביל אביגדור ליברמן מישראל ביתנו, בכל מה שקשור למאבק היהודי-ערבי, מה שעל פי רוב הפרשנים נתן לליברמן את ההישג הגדול. וראו זה פלא, הקו שהוביל קרוב לעשרה מנדטים (אני לא מכליל כאן את הציבור הרוסי, שישראל ביתנו הוא ביתו הטבעי) להצביע עבור ליברמן לא הוביל אפילו מנדט אחד להצביע עבור האיחוד הלאומי. ההסבר לתופעה הזו היא, בפעם השניה או השלישית, הציבור הדתי-לאומי איננו רלוונטי עבור כל מי שלא מדבר בשפה שלנו, קורא את העיתונים/עלונים שלנו וכו'.

עבור אנשי הבית היהודי, לא ברור מה היה עדיף, האם היה עדיף שהבית היהודי יגדל עוד קצת על חשבון הליכוד ובכך להגדיל את הסיכויים של ליבני לזכות בהרכבת הממשלה? אינני יודע אם מישהו בציבור הדתי-ימני היה מוכן לקחת מראש סיכון מחושב כזה.

אז הבית היהודי, בסופו של דבר הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהכנס לכנסת. אבל מה עושים עכשיו ובעתיד? מה הסיכויים שמפלגה בת שלושה מנדטים תצליח לשרוד, גם אם לא משנים את שיטת הממשל? ההיסטוריה לימדה אותנו שמפלגות בסדר גודל כזה פשוט נעלמים (תוך כדי שהם מורידים עשרות אלפי קולות לפח). מאידך, קשה להאמין שיש איזה שהוא אופן שבו שתי המפלגות הדתיות יוכלו להתאחד. המהלך שנעשה הפעם היה לדעתי המהלך הכי כנה שנעשה בעשרים שנה האחרונות, ואם הוא לא צלח אינני יודע מה כן יכול להצליח. גם מבחינת חלק מהציבור שהצביע הפעם לבית היהודי, אינני יודע אם יחזרו להצביע אם בין השורות יהיה איזה כצל'ה או מישהו דומה. האפשרות היחידה שאני רואה, זה כישלון חרוץ של הליכוד בקדנציה הנוכחית ובריחה מסיבית של מנדטים ממנה חזרה למפלגות הדתיות. אינני יודע עד כמה אני שואף לסיטואציה כזו.



העירו לי שאני לא התייחסתי אף פעם למפלגה הירוקה-מימד, אז הנה משפט אחד עליהם. אינני יודע מה עבר בראשו של הרב מלכיאור כשהוא חשב שהוא יצליח למצוא שניים וחצי מנדטים של מצביעי מימד (תסלחו לי שאני מתעלם מעשרות אלפי הבוחרים הירוקים). למימד אף פעם לא היה ציבור בסדר גודל כזה, וכנראה שאף פעם לא יהיה לו. מבחינתי זה היה רק עוד הוכחה שהאיש שהרב עמיטל לא הצליח להסתדר איתו ושנשאר בממשלת ברק כשדיברו על מסירת הר הבית לערבים (דבר שמימד הצהירו מעל במות שונות שמבחינתם זו קו אדום), איננו ראוי לשום מעמד ציבורי וודאי לא לזה שהוא זכה לו מן ההפקר בשנים האחרונות.

עד כמה שידוע לי, מימד פרשו מהמפד"ל כשהמפד"ל שברה ימינה ותמכה בגוש אמונים ובזה שמה קץ לברית ההיסטורית עם מפלגת העבודה. מפלגת הבית היהודי זה הדבר הכי קרוב שיכול להיות כיום לדמות המפד"ל של פעם. זה שבמימד לא קפצו על ההזדמנות להצטרף, ואולי בעתיד להשפיע על דרכה של הבית היהודי ובכך לשקם את אותה ברית היסטורית שבמימד כה נכספים לה, גם הוא מראה על אופיו ושיקול דעתו הבעייתיים של הנ"ל.

אני מקווה, אך לא מבטיח, שזה יהיה הטור הפוליטי האחרון לחדשים הקרובים.

יום ראשון, 15 בפברואר 2009

הרהורים על הלכה וערכים - מבוא

פוסט ראשון בסדרה, מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.

הדיון סביב שאלת סוגיית מורדת (כאן וכאן וראו גם התגובות שם) שהתקיים בבלוג זה עורר אותי למחשבות על היחס בין הערכים שלנו ובין ההלכה. ברצוני לשתף את ציבור הקוראים בהרהורים אלו.
היות שהדיון התעורר סביב סוגיית מורדת וטענת 'מאיס עלי', אבקש לפתוח בדילמה העולה מסוגיא זו, ומהלכות כתובות באופן כללי, כדוגמא לדיון הכללי שאותו ברצוני לערוך.
אין כמעט שום ספק, שהלכות כתובות מבטאות יחס מסויים לאשה. הלכות רבות מדגישות את היותה של האשה חלשה וזקוקה להגנה - זו הסיבה שהבעל מתחייב במזונותיה, למרות שהם יקרים יותר מאשר מעשה ידיה, זו הסיבה שחכמים הטילו על הבעל חובת פדיון האשה וכן הלאה.
מאידך, חכמים מיעטו את זכויותיה של האשה ברכוש - הבעל יורש את האשה והאשה אינה יורשת את הבעל, הבעל שולט למעשה בכל נכסי המשפחה.
כמו כן, כבר בדיני דאורייתא ברור, שלבעל ישנן 'זכויות' בענייני הנישואין, שאין לאשה - הבעל רשאי לשאת שתי נשים, הבעל רשאי לגרש כרצונו, והאשה (גם לשיטות המקלות ביותר) אינה יכולה להתגרש כרצונה, האיש מקדש ואין האשה מקדשת וכן הלאה.
לדעתי, אין שום ספק, שהעמדה הערכית הפשוטה להבנת חז"ל היא עמדה שוביניסטית, כפי שהיה מקובל באותם הימים.
אדם שוביניסטי החי היום, אין לו בעיה עם קיום ההלכה. הוא אינו מבין על מה הרעש. אולם, אדם שוויוני או פמיניסטי (ולצורך הדיון אין זה משנה אם מדובר באיש או באשה) אינו חי על פי מערכת הערכים המגולמת בחז"ל.
ואמנם, נכון הדבר שבדרך כלל מערכת החיובים שבין הבעל לאשה אינה משנה. שכן, בדרך כלל בני הזוג חיים בשלום, ואינם זקוקים למערכת כללים להסדרת היחסים ביניהם. אולם, כאשר מגיעים רגעי משבר, אז מתגלה הפער בין מערכת הערכים המשתקפת מההלכה, ובין מערכת הערכים של שני בני הזוג.
הדיון סביב טענת 'מאיס עלי' היה רק דוגמא לסתירה בין מערכת הערכים המודרנית, שאינה מסוגלת להכיל מצב שבו אדם כבול לנישואין שאין הוא חפץ בהם, ובין מערכת הערכים ההלכתית, שבאופן פשוט, זוהי עמדתה (כאמור לעיל, גם דעתו של הרמב"ם אינה מאפשרת 'חופש פעולה מלא' לאשה).
אל לנו לחשוב, שסתירה כזו קיימת רק בעניינים שבין האיש לאשתו. יש בהלכה דוגמאות רבות אין ספור לסתירה בין מערכת הערכים ההלכתית, ובין מערכת הערכים המקובלת כיום.
נתחיל מדוגמא קרובה - מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם.
הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ח): "אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות."
דהיינו, לאם אין חובות כלפי ילדיה. גם השארת הילדים אצל האם עד הגמילה, היא רק כאשר הילדים כבר התרגלו לינוק ממנה, ומפני הסכנה שלא יוכלו לינוק מאחרת. אבל מראש, אישה רשאית לומר שאין היא רוצה להניק את בנה, ובעלה חייב למצוא מינקת.
האם ההלכה בעצם אומרת שאין היא דורשת שום מחוייבות של האם כלפי ילדיה?
גם חובותיו של האב כלפי ילדיו מוגבלות. בשולחן ערוך (שם סימן עג סעיף ו) נפסק: "בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד".
הוי אומר, שאף שאת אשתו אדם חייב לזון, להלביש ולתת מדור לפי עושרו, הרי שאת הילדים הוא אינו חייב אלא כפי צרכן. גם אם הוא עשיר ביותר, אין הוא חייב לתת להם את אותו היחס שהוא צריך להעניק לאשתו.
חובות אלו מסתיימות, אגב, בגיל שש. אחרי גיל שש חייב האב לזון את בנו רק בתורת צדקה, ולא חיוב גמור מן הדין. אם יש לילד ממון שירש מקרובים אחרים, האב אינו חייב לזונו כלל.
כמובן שלא הזכרנו את זכותו של האב לקדש את בתו או למכור אותה לאמה כשהיא קטנה (מישהו מהקוראים היה מדמיין את עצמו מוכר את בתו בת השש לאמה?).

נתתי דוגמאות מדיני משפחה, אבל ניתן להתייחס למצוות נוספות - מחיית עמלק, הכרתת שבעת עממים, עבד עברי ועבד כנעני וכן הלאה.

הבעיה מתעוררת במיוחד כאשר אנו דנים בנושאים ההלכתיים. שכן, גם אם אדם חולק על איזו שהיא אמירה בעניינים מחשבתיים 'טהורים' של חז"ל, ניחא. אולם, כאשר אדם נדרש לחיות לפי מערכת ערכים אחת (זו של ההלכה) כאשר הוא בעצם חי ממערכת ערכים אחרת, הסתירה מציקה הרבה יותר.
מישהו שאני מכיר אמר פעם, שהוא שונה מאביו ומבתו - אביו ובתו האמינו שצריך להתכוון בתפילה למה שהם אומרים, ולכן אחד מהם השמיט מהתפילה את עבודת הקרבנות, והשני מאמין שצריך לרצות את הקרבנות. ואילו אותו אדם סבור שאין צורך להתכוון בתפילה למה שאומרים...

בפוסטים הבאים אני מבקש לבחון גישות שונות לפתרון הדילמה בין הערכים וההלכה, וכמובן להציג פתרון משלי.

"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

"למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ" - שאלה זו נשאל רבי אברהם אבן-עזרא על ידי ידידו רבי יהודה הלוי.
וכך השיב לו ראב"ע (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק א):
דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבוא אפיקורס לערער, כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם

כלומר, ישנם דרגות שונות. האמונה בה' שהוציא את ישראל ממצרים זו אמונה בדרגה פחותה. האמונה היותר נעלה זו האמונה בה' שברא את השמים והארץ, ולאמונה זו מגיעים ע"י התבוננות בטבע והבנת התהליכים המתרחשים בעולם. ההמון איננו מסוגל לקלוט את האמונה הנעלה ולכן לו יש לספר סיפורים כמו יציאת מצרים שזה דבר שהוא יכול להתחבר אליו. כך השיב ראב"ע לשאלתו של ריה"ל.

אנו מוצאים שרבי יהודה הלוי התמודד עם אותה השאלה בתחילת חיבורו "הכוזרי". כאשר החבר נשאל ממלך הכוזרים במה הוא מאמין הוא משיב (ספר הכוזרי מאמר א אות יא):
אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

ולאחר שהמלך מקשה עליו מדוע אין הוא אומר שהוא מאמין בה' שברא את השמים והארץ, משיב החבר במשל מלך הודו:
אילו היו אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותם הטובות, ושמשאם ומתנם באמונה, ההיית חיב בזה?
ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות, אינך מסתפק שאינם נמצאים אלא בארץ הודו בארמנות המלכים, בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך, ושומרות עליך בריאותך, וסמי המות לשונאיך והנלחמים בך, שאתה יוצא להם בהם וממית אותם מבלי כלי מלחמה, ההיית חייב להיות סר אל משמעתו ואל עבודתו?
ואם ישאלך השואל עליו במה תתאר אותו?

ולאחר שהמלך משיב שהוא היה מתאר אותו בדברים "בתארים אשר התבררו אצלי", מוכיח לו החבר:
על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:

כלומר, שהאמונה שלנו מוכחת מפני שאנו (עם ישראל) ראינו את גדלו של הקב"ה ביציאת מצרים.

ועתה יש לשאול, האם ריה"ל מסכים עם דבריו של ראב"ע או שהוא שמע את דבריו של האבן-עזרא והלך וכתב טעם אחר בספרו?
מפי מרצה ותיק באקדמיה בתחום מחשבת ישראל שמעתי שבאקדמיה מקובל לומר שיש כאן מחלוקת חזיתית: ריה"ל סובר שהאמונה המבוססת היא זו שמגיעה במסורה מפי אלו שראו בעיניהם, ואילו ראב"ע סבור שהאמונה המבוססת ביותר היא זו שהאדם מגיע אליה באמצעות מחקר.
בזמנו כששמעתי את זה, טענתי שזה בכלל לא מוכרח. שכן, גם האבן-עזרא מודה שהדרגה הנמוכה של האמונה זה האמונה המתבססת על יציאת מצרים, וזו האמונה שיש לדבר עליה עם המון העם. לכאורה, יש מקום לומר שריה"ל מגשים את דבריו של ראב"ע בכך שהוא מדבר עם מלך כוזר, השייך להמון בענייני אמונה, דווקא ביציאת מצרים.
כיום אני יותר נוטה למה שאמר לי אותו מרצה. איננו רואים בספר הכוזרי איזה שהוא ניסיון מצד החבר להביא את המלך לאיזה שהוא אמונה מבוססת יותר מתוך מחקר מדעי הטבע. כמו כן, אני חושב שניתן להביא ראיה גם מהלך המחשבה המקובל היום (כן, אני יודע שהנקודה הזו מחודשת ומן הסתם נתונה לביקורת). כיום, קשה מאד לומר שמחקר מדעי הטבע והבנת פעולת גוף האדם יוביל אדם לאמונה, לעומת זאת, האמונה המתבססת על מסורת אבות היא אמונה מבוססת. במילים אחרות, האמונה המקובלת היום היא זו של ריה"ל ולא של ראב"ע, כך נדמה לי לפחות.

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

המוסף העיוני של ישיבת "ערשנו רעננה" - עלון א'

הישיבה הגבוהה החסידית "ערשנו רעננה" ברעננה מוציאים לאור, כמו ישיבות עירוניות רבות, עלון המחולק בבתי הכנסת בעיר. לפני מספר שבתות שהיתי ברעננה והרמתי את העלון לראות מה יש בו. העלון כלל מספר פינות בנושאי פרשת-שבוע, מחשבה, חסידות וקבלה. זה פחות או יותר גם מה שצפיתי שעלון של ישיבה המוגדרת "חסידית" יכיל. לכן, התפלאתי כאשר גליתי את המוסף העיוני של העלון. המוסף העיוני נכתב ע"י הרב עמוס ראבילו, ר"מ בישיבה, והוא כולל סיכום לסוגיות עיוניות במסכת נזיר. הדברים נכתבים בעמקות וברוחב דעת ועם זאת בבהירות ובאופן המאפשר קריאה שוטפת והבנה גם למי שלא מצוי בסוגיות. העלון שהגיע לידי היה עלון ב' ומיד פניתי לבכיר בישיבה שישלח לי את עלון א' וביקשתי לפרסם אותם כאן לתועלת הציבור. אני מודה לראשי הישיבה שנאותו לפרסמם כאן.
לפניכם עלון א' העוסק בנושא "הגדרת נזירות" ובשבועות הקרובים נפרסם את העלונים הבאים.
אני בטוח שכל מי שיטרח לקרוא/ללמוד את העלון הזה (ואת הבאים אחריו), יגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה וכפי שלמדתי לנסח זאת מהרב עמוס ראבילו בעצמו: "זה ממש גישמאק"!


מוסף עיוני-עלון א




שביבים (פרשת יתרו) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). לאור פנייתי אליו, הסכים ר' שאול לפרסם אצלנו את הטור "שביבים", שבעז"ה יתפרסם כל שבוע לקראת שבת. יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מי התיר?
"קרן הידידות" של יחיאל אקשטיין מתוכננת, על פי הפרסומים, למלא חללים שמשאיר אחריו בחבר העמים לשעבר, איש החסד הידוע, לב לביוב. מוסדות החינוך היהודיים שהוא היה פטרונן עד למשבר הכלכלי, יהנו מסיוע של "קרן הידידות" השואבת את כספה ממאמינים נוצרים ידידי ישראל המשתייכים לזרם הפרוטסטנטי השמרני האוונגליקני. קדמו ללביוב מוסדות חב"ד שנהנו מהקרן הזאת ביניהם "כולל חב"ד" שהיה בנשיאותם של אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. כאשר הם נשאלים "מי התיר לכם? הם מזכירים את שמו של רבה של בני ברק, הרה"ג משה לנדאו שליט"א, כמי שפסק להם שאין איסור ליהנות מכספי "קרן הידידות". שם נוסף עליו מסתמכים הוא הרב עמנואל שוחט ממונטריאול, קנדה.
באחרונה נועץ בעניין זה מי שהיה יו"ר כפר חב"ד והיום פעיל מרכזי במוסדות חב"ד, מנחם לרר, עם הרב לנדאו ועם הרב שוחט. התשובה שקיבל מהרב לנדאו התייחסה אך ורק לשאלה בדבר קבלת תרומות מגוי. הרב הבהיר, כי אינו מתמצא בסוגיית האוונגליסטים על כל מורכבותה והיפנה את לרר להרב שוחט. תשובת הרב שוחט הייתה חד משמעית: "אין לקחת מהם". הרב שוחט הסביר גם את ההיבט ההלכתי לעמדתו זו. לרר שאל שוב את הרב שוחט: "אז אתה אומר שאין לקחת מאקשטיין כסף?" ותשובתו הייתה: "אכן, אין לקחת ממנו כסף". "ועד רבני חב"ד" שלח מכתב למספר גורמים בחב"ד הדן בסוגיה זו, תוך שהם מצטטים פסקים של אחרים בעניין זה, אך את חוות דעתם ההלכתית שלהם לא הביאו.
ואולי המובאות להלן יעזרו לרבני חב"ד לגבש סוף סוף החלטה: "הנוצרים צריכים להתכונן לשובו של יש"ו לאהוב את ישראל בשמו ולעזור לישראל מבחינה כספית, מוסרית ורוחנית". או: "עם ישראל שהוא עם הברית , העם הנבחר, ישב על אדמתו ויסייע בידי "המשיח" להנהיג את שלטונו על פני כדור הארץ ולהכשיר את האנושות לתקופה האוטופית שתתחיל לאחר סיום אלף השנים". יצויין, כי רובם המכריע של ארגוני המיסיון הינם אוונגליסטים.
קשה להבין, הכיצד מוסדות חב"ד והמזוהים עם חב"ד, מוכנים ליהנות מכספי "קרן הידידות". שכן, הכול יודעים מה הייתה עמדתו של הרבי מלובביץ' זי"ע, בכל הקשור ליחסי נוצרים-יהודים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בהנאה כספית ישירה מהם, ואין ספק כלל שהיה מסלק מדלת אמותיו כל מי שהיה מעז לטמא את "כולל חב"ד" בכספי "קרן הידידות" מוסד שהוקם על-ידי נכד הבעש"ט{ברוחניות}, האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך. [וניתן לעיין בחוברת :"בירורי דברים בענין נוצרים ידידי ישראל" שכל הכתוב שם מעוגן בספרות האוונגליסטית]

תאוצה ב"אלטרנטיבית" ואורחים מהעולם הבא
ביום רביעי בשבוע שעבר, התקיים באולמי "אווניו" המפוארים שליד נמל התעופה ב.ג., הכנס לרפואה פליאטיבית, שבעברית פשוטה פירושה: הקלה על סבל. כשמונה מאות איש ואישה השתתפו בכנס הזה: רופאים, אחיות, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אחת ההרצאות המרתקות הייתה של ד"ר אייל גרינברגר, שדיבר על תופעות פרה-פסיכולוגיות סמוך למוות. ד"ר גרינברגר חסיד חב"ד, הוא הרופא של הוספיס הגליל העליון הנחשב מהטובים ביותר בישראל. ד"ר גרינברגר כרופא [בית ספר לרפואה של הדסה] של הוספיס, שהוא תחנה אחרונה לפני המוות, מתבסס בהרצאותיו גם על שאלונים, עליהם השיבו קרובי משפחה, לאו דווקא שומרי מצוות, של חולים שאושפזו בו, ודבריו נשמעים אמינים ביותר.
לדברי ד"ר גרינברגר ישנם חולים סופניים ששבוע או שבועיים לפני הסתלקותם רואים קרובי משפחה שאינם בחיים. הדבר מוצא את ביטויו, בין היתר, בדיבור שפוי ומסודר אל מישהו הנמצא בחלל החדר, שליחת יד אליו או מבט מעט זגוגי ממוקד בנקודה כלשהי במרחב. כשהם נשאלים לסיבת כל אחד מהנ"ל, הם מספרים על פגישה עם קרוב משפחה מקרבה ראשונה שאיננו עוד בין החיים.
מרצה אחר בכנס , ד"ר אלעד שיף [סגן מנהל המחלקה הפנימית בבי"ח "בני-ציון" חיפה ויועץ רב-מדינתי בארה"ב בתחום האקופוקנטורה=דיקור סיני], הרצה על מקומה של הרפואה הסינית ברפואה הפליאטיבית. שתי ההרצאות הללו לא היו נכללות בשום כנס רפואי רציני לפני חמש-שש שנים וההסתדרות הרפואית הייתה מזהירה את חבריה שלא ליטול חלק בכנס כזה. הרפואה האלטרנטיבית תופסת תאוצה בעולם כולו, ומסתבר שבישראל כמעט לכל ה"אלטרנטיביים" יש פרנסה ובתי הספר לרפואה אלטרנטיבית שוקקים חיים. ישנם רופאים וביניהם גם פרופסור, שאינם מהססים לפתוח ספרי אגרות של הרבי מלובביץ' לקראת גיבוש החלטה בסוגיה רפואית סבוכה.

למה להצביע ג'
ב"מעייני הישועה" שבועון למשפחה הישראלית המופץ בבתי הכנסת ברחבי ישראל, התפרסמה בשבוע שעבר בפינה הירושלמית, כתבה המגלה כי "החייל הראשון שנפל בדרך לירושלים היה מאגודת ישראל."
החייל: אברהם לייב הויזמן הי"ד, למד ב"עץ חיים" ונמנה עם ראשוני החברים ב"פרחי אגודת ישראל." הכותב מפרט את הקרבות שבהם השתתף ואת נסיבות נפילתו. לקראת סוף הרשימה הזאת נכתב המשפט הבא: "אברהם לייב הויזמן החלל הראשון בפעולה התקפית באזור ירושלים, נטמן בהר הזיתים ביום שני ט"ו בשבט התש"ח.יום למחרת היארצייט שלו ייפתחו הקלפיות. ואידך זיל גמור". המשפט האחרון מקומם. מדוע צריך לערב חללי צה"ל, קדושים וטהורים, בפוליטיקה? ואם חייל אחד שנפל בתש"ח הוא סיבה להצביע בעד מפלגה חרדית מסויימת, מדוע הנופלים בתשס"ט, חובשי הכיפות הסרוגות במלחמות האחרונות, אינם סיבה טובה יותר וחזקה יותר להצביע עבור אחת משתי הרשימות הדתיות-ציוניות?
ובעניין אחר באותו נושא: ציבור גדול סקרן לדעת, מדוע ראשי ישיבות הנחשבות ציוניות וממלכתיות, הורו לתלמידיהם להצביע בעד ש"ס?
הפלגנות בציונות הדתית גובלת כבר במגיפה ואנו עלולים לשלם בגינה מחיר כבד ביותר חלילה. לא נופתע עוד אם יוגשו בג"צים, ישיבה נגד זולתה, שתיהן מזוהות עם "הכיפות הסרוגות", בגין העדפות במענקים של משרדי ממשלה בראשות ש"ס. חבל שעולם התורה הנפלא של הציונות הדתית אינו מאוחד. חבל גם שלא קמה חזית דתית מאוחדת, והלוואי שתקום ממשלת אחדות לאומית. רק בכוחה של האחדות ייוושע עם-ישראל.

סכומים אסטרונומיים
שליחים של הבונדס בחו"ל קובלים על הסכומים האסטרונומיים שדורשים מהם ישראלים, אישי ממשל בעברם, בתמורה לסדרת הרצאות למען ישראל. לפחות לגבי שני אישים נטען, כי ביקשו לא פחות מאשר 100 אלף דולר, לא כולל הוצאות טיסה ואש"ל, כמובן. השליחים חוששים לפרנסתם, ומשום כך אינם מדווחים לתקשורת על השערורייה הזאת. עם סיום תפקידם, אם רק ירצו, יוכלו למלא כמה כרכים של רכילות על הנהנתנות הבזויה של נבחרים ישראלים, המנצלים את מעמדם, כדי לכסות את הוצאות הנסיעה של יקיריהם על חשבון העם היהודי.

הנחת אבן פינה לביכ"נ קהילת מיתר

ביום ט"ז בשבט קיימנו טקס הנחת אבן פינה לבית הכנסת של קהילתנו, קהילת מיתר, בשכונת קייזר במודיעין.

בתמונה מימין: ח"כ יריב לוין (ליכוד), הרב דוד לאו (רב העיר), הרב אלחרר (רב העיר), מר חיים ביבס (ראש העיר), הרב צ'יקוטאי (רב העיר), הרב סגל (מנהל גמ"ח עזר מודיעין) , עבדכם הנאמן.

כפי שאתם יכולים לראות, כבר הספיקו לבנות קצת יותר מאשר רק אבן פינה.

יום רביעי, 11 בפברואר 2009

מדרש לפרשת יתרו

באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר: "לקחת מתנות באדם" ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר: (יהושע יד) "האדם הגדול בענקים" הוי "ומשה עלה אל האלהים":
המדרש מתאר לנו מה התרחש בעת שעלה משה למרום לקבל את התורה. המלאכים בקשו לפגוע בו. הקב"ה הגן עליו בזה ששינה את צורת פניו להיות כצורת פניו של אברהם אבינו. בזה הוא אמר למלאכים: הרי זה אברהם, שאכלתם בתוך ביתו, עכשיו אתם רוצים לפגוע בו? המדרש מסיים בזה שהקב"ה אומר למשה שתורה ניתנת לו בזכותו של אברהם "האדם הגדול בענקים".
יש לעיין במדרש זה, מדוע המלאכים בקשו לפגוע במשה? ועוד, מדוע הבושה מפני אברהם צריכה לשנות את דעתם של המלאכים שנכון לפגוע במשה? ועוד, גם אם בזכות אברהם ניצל משה מהמלאכים שבקשו לפגוע בו, האם לומר ש"לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם" זה לא קצת מופרז?
נראה שהסיבה שהמלאכים בקשו לפגוע במשה זה מפני שהם הרגישו שמתערערת החלוקה בין השמיים והארץ - בין העולם הגשמי והעולם הרוחני. כפי שאנו מוצאים במדרשים אחרים שהמלאכים אומרים: "מה לילוד אשה בינינו?".
כשהקב"ה משנה את פניו של משה להיות כפניו של אברהם, אין כאן רק טענה של כפויות טובה של המלאכים כלפי מי שהכניס אותם לביתו, אלא טענה יותר חזקה שאותם מלאכים אכלו בביתו של אברהם. הקב"ה מזכיר לאותם יצורים רוחניים שגם הם פעם עזבו את העולם הרוחני שלהם וירדו לעולם הגשמי ועסקו בפעולות גשמיות. כשם שהמלאכים ירדו לעולם הגשמי, גם משה יכול לעלות מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. בזה נסתתמו טענותיהם של המלאכים.
המדרש מסיים בזה שהתורה נתנה בזכות אברהם. המלאכים שבאו לאכול אצל אברהם עשו זאת לאחר שאברהם מל את עצמו. הם באו לבקר את החולה ולרפא אותו. המלאכים אינם הראשונים שעברו מעולם אחד לשני. כאשר אברהם מל את עצמו הוא הוכיח שניתן בגוף הגשמי לבצע פעולות רוחניות. ירידת המלאכים מהעולם הרוחני לעולם הגשמי היא תגובה ישירה לפעולתו של אברהם. לכן, התורה ניתנת בזכות אברהם - האדם הגדול בענקים שהוכיח שהאדם לא צריך לגדור את עצמו רק בעולמות גשמיים ושיש לו קשר גם לעולם הרוחני.

למה הפסדנו / יהודה גליק

את הדברים הבאים קיבלתי במייל, ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון", הם משקפים לחלוטין את תחושותי מאז הפיצול ולכן אני מפרסם אותם כאן. אינני יודע היכן הם פורסמו מלכתחילה. עדכון: המאמר התפרסם באתר קהילה אמונית - לינק.

דברים אלו נכתבים לפני הבחירות והם נקראים כשהקורא כבר יודע את התוצאות. אף על פי כן אני מרשה לעצמי לומר בבירור בבחירות הללו הפסדנו, הפסדנו בגדול.אנחנו, הציבור הדתי והתורני בישראל הפסדנו. אנחנו, הציבור הלאומי בישראל הפסדנו .אנחנו, אנשי הציונות הדתית הפסדנו.דברים אלו אמורים אף אם התחזיות הורודות ביותר התגשמו ושתי המפלגות הדתיות יחד השיגו 12 מנדטים.

הפסדנו, לא רק אבל גם, משום שלא השכלנו להתאחד ,אכן חבל. המפלגות תקפו אחת את השנייה ומימנו מודעות של מכתבים אישיים פומביים. האיש ברחוב ממש לא מתעניין בשאלה מי אשם בפילוג אורי אריאל, יעקב עמידרור או הפוליטיקה של אורלב אבל המפלגות היו כל כך עסוקות בזה. (אגב גם בזמן ההתנתקות כשכל מעיינינו היו נתונים לגוש קטיף מלאו רחובות העיר ירושלים והעיתונות שלנו במכתבים של האשמות הדדיות בין בני אלון וזבולון אורלב).

הפסדנו, לא רק אבל גם, משום שנתפסנו כבלתי רלוונטיים. בעוד שכל המפלגות הציגו את עצמן כדורשי טובתה של הציונות הדתית ,מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי ממש לא עניינו אף אחד. אף אחד חוץ מעצמן, עצמנו , חוץ מהשטיבל הפרטי שלנו. לא הצלחנו ליצור אג'נדה שתעניין אף אחד חוץ מאותנו.

הפסדנו לא רק אבל גם משום שה"בית היהודי" לא הצליח להוות גורם משיכה לציבור מסורתי ענק שמחפש בית מסורתי ציוני.

הפסדנו, לא רק אבל גם משום שה"איחוד הלאומי" לא הצליח להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה לציבור גדול של אוהבי ארץ ישראל שלא מתפללים בבתי הכנסת בעפרה ובית אל.

הפסדנו, לא רק אבל גם, כי לא הצלחנו לאלץ את הליכוד להעמיד את משה פייגלין ואפי איתם במקום של כבוד בין בכירי מפלגת השלטון.הפסדנו, לא רק אבל גם, כי כלל לא עלה על דעתנו האופציה שאנחנו מועמדים להנהגת העם. מראש הגדרנו את עצמנו כנספחים לאחת המפלגות הגדולות.

דומני שהסיבה העמוקה שבעטיה הפסדנו היא הרבה יותר מהותית. כל מה שמניתי כאן ,אלו סימפטומים של הדבר המרכזי הזה.אם אנו רוצים להנהיג את העם הכישור המשמעותי ביותר שעלינו לרכוש הוא יכולת ההכלה.

יכולת ההכלה זה בראש ובראשונה לצאת מהביצה שלנו. מחד להיות מסוגלים לכלול גם את הסוגיות הכלכליות, האנושיות, החברתיות והסביבתיות ומאידך להיות מסוגלים לקבל מגוון הרבה יותר רחב של דעות בתוכנו.

בשנים האחרונות מצאנו את עצמנו בתוככי הציבור הדתי במספר פולמוסים. התנהלו בבתי הכנסת, מעל דפי העיתונות ובאתרי האינטרנט ויכוחים פנימיים בנושאים לאומיים וציבוריים מגוונים ומשמעותיים ביותר. ויכוחים אלו הם לגיטימיים וחשובים מאוד. אך עומק הבעיה נעוץ בחוסר היכולת שלנו לקבל את דעות שונות.

מחלוקות בסוגיות ציבוריות כמו שנת השמיטה – היתר מכירה או יבול נכרי, הגיור – להחמיר או להקל, חברה מעורבת – יתרון או חיסרון, עלייה להר הבית – מצוה או איסור, סירוב פקודה – חובה או איסור.
בכל המחלוקות הללו נשברו פולמוסים לכאן ולכאן אך בעיית היסוד הייתה ונותרה חוסר היכולת לקבל את הדעות השונות כלגיטימיות. מי שמעז לתמוך בסירוב פקודה הורס את המרקם של עם ישראל. מי שמתנגד לסירוב פקודה מבזה תלמידי חכמים והוא משת"פ של ההתנתקות.

האם אין בתוך כל אחד ואחד מאיתנו את שני הקולות גם יחד? האם מי שתומך בסירוב פקודה אינו שותף לתחושת החשיבות שבחיזוק הצבא? האם מי שמתנגד לסירוב פקודה אינו כואב במלוא העוצמה את גודל כאב העקירה?

טענות כמו שמי שאוכל מהיתר מכירה הוא מזלזל באיסור דאורייתא או לחילופין מי שאוכל מיבול נכרי תומך בחמאס. האם איננו מזדהים באופן מלא עם התסכול שהיינו רוצים ששנת השמיטה תבוא לידי ביטוי מלא בקדושה שאנו מעניקים לארץ ובדאגה הסוציאלית לחלש? האם איננו חשים אי נוחות מכל האופציות הקיימות?
וכך בסוגיות האחרות - לאחרונה שמעתי על ישיבה אחת שבה ראש הישיבה שמע שיש תלמידים בישיבתו שעולים להר הבית. ראש הישיבה שבעצמו מתנגד לעלייה כינס את כל הישיבה והזמין רב אורח שידבר בפאתוס בפני תלמידי הישיבה על האיסור החמור שבעלייה להר הבית. ואני תמה האם ראש הישבה אינו יודע שיש דעות שונות? האם הוא חושב שתלמידיו אינם יודעים זאת? האם לא היה ריווח חינוכי גדול פי כמה אילו הזמין רבנים בעלי דעות שונות ומשמיע בפני התלמידים את הצדדים לכאן ולכאן?
דומני שחוסר היכולת שלנו להכיל דעות שונות ומגוונות ולהעריך את הצדדים השונים שבדילמה הוא הגורם המרכזי לאי יכולת להתאחד ומעבר לכך לחוסר הבשלות שלנו להנהגה.
הנהגה מחייבת יכולת להכיר בכך שיש יותר מצד אחר לכל דילמה.

הכלה פירושו לקבל את העובדה שניתן להעריך ולקבל ואף להזדהות עם צדדים שונים של דילמות. הכלה פירושו להבין שהרב שרלו אינו רפורמי והרב דב ליאור אינו פאשיסט, לקבל את זה שהציונות הדתית רחבה ויכולה לכלול רב גווניות. ברוך מרזל אינו אויבו המר ביותר של הציונות בדיוק כפי שזבולון אורלב אינו המתחנף ליפי הנפש. סימפטומים נוספים נמצאים בכך שהדמוניזציה שנעשתה לפייגלין על ידי החברה, ראשי הליכוד והתקשורת לא זכתה למחאה מפי דוברי הציבור הציוני-דתי שאינם מזוהים כאנשי "מנהיגות יהודית" נתנה תחושה שיש כאן מעין הסכמה שבשתיקה.וכך גם תחושת ההחמצה מהמועצה הציבורית של הבית היהודי המאוחד בגלל העיסוק של כל אחד ואחד מהם במה הוא יכול להשיג לטובת אנשי שלומו במקום בשאלת בניית מנהיגות.

ביום שנדע שכל האנשים הללו פועלים לשם שמים וכל כוונתם נובעת מרצונם לעבוד את ה' ולשרת את עמו ונשקיע מאמצים בבניית מנהיגות עם ראיה רחבה או אז יש לנו גם סיכוי להנהיג.
אם איננו מסוגלים להזדהות עם הדילמות הפנימיות שלנו איך נצליח לחוש את מצוקתו של העני או של האיש הירוק שחש שהסביבה נעלמת לו בין האצבעות? ארגונים כמו "מעגלי צדק" והגרעינים התורניים לא באו לידי ביטוי כלל במערכת הבחירות.הבעיה עמוקה הרבה יותר מאשר בתחום המפלגתי. יש כאן בעיית עומק אשר שורשיה בתחום החינוכי והאמוני.

אנשי הסנהדרין נתבעו לדעת להכשיר את השרץ במאה וחמישים טעמים.
אין שום ספק שזה מה שעמד בבסיס הפילוג בציבור שלנו וזה שורש התיקון שיכול להעלות אותנו על דרך המלך להנהגת העם ולתקן עולם במלכות ש-די.

יום שני, 9 בפברואר 2009

יום הולדת את בלוג "רב צעיר"

ראיתי שגם ערוץ יהדות של YNET חוגג היום יום הולדת. ובכן, עד כמה שזכור לי גם הבלוג הזה יצא לאויר העולם באזור ט"ו בשבט לפני שנה. אני חושב שזה זמן טוב לסיכום ומבט לעתיד.
בשנה האחרונה נכתבו קרוב ל300 רשימות, רובם על ידי, ומיעוטם ע"י אורחים כדוגמת: ברוך אלסטר, חיים ולדומירסקי, הרב יואל קטן, הרב יואב שטרנברג, ר' אליהו לוין, ר' אוריאל פרנק, ר' יצחק רונס, א.מ.ל. וכנראה שהיו עוד שאינני זוכר כרגע (אני מקווה שאף אחד לא יעלב).
בשנה האחרונה זכיתי גם לתגובות מחכימות מכם הקוראים: נתנאל (אתה עדיין מסתובב כאן? לא שומעים ממך לאחרונה), אלחנן, אריה, יואב, הרב סיני, רועי, יוחאי (*2), חגי, שלומי, חמוטל, יניב. (גם כאן תסלחו לי אם שכחתי מישהו).

במהלך השנה האחרונה הבלוג זכה לפרסום (שלא בא מיזמתי, אגב, אך שמחתי בו) בפורומים של כיפה, ב"אישים ושיטות" בלוג (בלוג מאד איכותי שאני ממליץ עליו, אך נמנע מלשים לינק קבוע משום שלפעמים בעל הבלוג מצטט קטעים מהמכונה "ברית חדשה"), אצל "מנחם מנדל" (גם זה בלוג איכותי השייך לדוקטורנט בJTS - בית המדרש לרבנים הקונסרבטיבי), עיתון הצופה ובבא קמא (תודה לאחים הירשנהורן), בכנס האינטרנט של כיפה ובעלון השבת של צהר.
אודה על האמת שכשהתחלתי לכתוב, לא חשבתי על הפרסום ועשיתי זאת מתוך הנחה (שהתגלתה כמוטעת) שחבריי הקרובים ישתפו פעולה, יהיו מעורים, יעכבו, יגיבו ויכתבו - מעין פייסבוק כזה. בפועל זה לא קרה, חלקם עוקבים מדי פעם, חלקם בכלל לא, חלקם מגיבים בקביעות וחלקם כמעט אף פעם לא. עם זאת, לאחר שהבנתי איזה כח יש בבלוג הזה, ואיך יש בכוחה של רשימה אחת (גם כזו שבכלל לא צפיתי) לעשות רושם בבלוגים ובפורומים שונים התחלתי קצת יותר לחשוב מה אני רוצה מהפלטפורמה הזו.
הדוגמא שלקחתי לעצמי היא ה"הרהורים בלוג" בשינוי קל המתאים יותר לרוח הציונית-דתית הישראלית. בהחלט הייתי מעוניין שכל אדם המגדיר עצמו תורני-לאומי (בין אם הוא מצביע איחוד לאומי ובין אם הוא מצביע הבית היהודי) וכל אדם המעוניין קצת לטעום אקטואליה תורנית-לאומית ימצא כאן משהו שיספק את רעבונו.
בשבועות האחרונים נכנסים לבלוג כמה מאות כניסות בשבוע, חלק גדול מהם מגיעים לכאן במקרה או בטעות ואינני יודע אם אי פעם יחזרו. ברור שגם חלק מהקוראים הקבועים הגיעו בדרך זו וחוזרים שוב ושוב. כך שבסיכומו של דבר אין לי מדד מדויק כמה אנשים יש שבאמת עוקבים אחרי הדברים המתפרסמים כאן בקביעות. הסטטיסטיקה המופיעה ברשת מדברת על ממוצע של טוקבק אחד למאה כניסות, כל אחד מכם יכול לספור את מספר התגובות בחודש, ולחשב על פי זה ממוצע של כניסות.

גליתי בשנה האחרונה שאני מצליח למצוא, חוץ מהשיעורים הקבועים, חברותות, עבודה, משפחה, מאות שעות על מנת לכתוב כאן. במלאת שנה, אני חושב שהגיע הזמן לשאול: האם זה היה כדאי?
לצערי, התשובה היא שאינני יודע. אמנם, הבלוג היה תמריץ מאין כמותו להעלאת דברי תורה ושיעורים שהכנתי על הכתב, דבר שמעולם לא הצלחתי לעשות קודם לכן, ואמנם הפידבק שקיבלתי מכם, הקוראים, היה כמעט תמיד חיובי. עם זאת, אני שואל את עצמי אם הקוראים של הבלוג באמת זקוקים לו, האם זה ממלא אצלם תוכן שאחרת לא היה להם. במובן מסויים ברור לי שכן. כמות החיפושים בגוגל המגיעים לבלוג בכל מיני נושאים שכתבתי עליהם ושאינם מופיעים באופן מרוכז במקומות אחרים ברשת מוכיחים זאת. (גם לי קרה פעם או פעמיים שחיפשתי משהו בגוגל ומצאתי את עצמי בבלוג).
לסיכום הנקודה הזאת, אני חייב לומר שאינני יודע אם אהיה כאן בעוד שנה.
אבל אני כן יודע שאם יש מהקוראים שמרגישים שקיום הבלוג הזה חשוב, יש דרכים לחזק את קיומו. זה מתחיל בהפצת הבלוג. כל פעם שאתם קוראים משהו שנהנתם ממנו, תשלחו לינק לחבר. אם אתם כותבים מאמר, מכתב למערכת לעיתון/עלון וכד' על נושא שנדון כאן, תזכירו את הבלוג. אם יש לכם אתרים, שימו לינק לבלוג.
למה חשוב לי שהבלוג יתפרסם?
כאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה. וזה הקריאה אליכם הקוראים הנהנים מהבלוג לקחת יוזמה. אם באמת חשוב לכם המשך הבלוג, תכתבו מדי פעם. אם הייתם בהרצאה מעניינת ויוצאת דופן, בכנס מעניין, ראיתם מאמר מיוחד, קראתם ספר חדש, תקדישו מעט זמן להעלות הגיגים בנושא על הכתב ותשלחו לי. אני מבטיח לפרסם כל דבר שהוא ברוח הבלוג (להזכירכם, אקטואליה תורנית. וגם קטעים של חיים ולדומירסקי, כמובן). וגם אם אינכם מרגישים ברי הכי לכתוב רשימה שלמה, עשו את המאמץ הנדרש על מנת להגיב לרשימות המעניינות אתכם ושיש לכם מה להוסיף בנושאים המדוברים.

יום ראשון, 8 בפברואר 2009

הנחת אבן פינה לבית כנסת

עיקרי הדברים לרשימה זו לקוחים מהמאמר הזה, ונוספו מספר הוספות משלי.

בשנים האחרונות התרחב מנהג לעשות ארוע ציבורי בעת שמתחילים לבנות מבנה ציבורי-קהילתי בכלל ובית כנסת בפרט. מה מקור המנהג הזה?

בבית המקדש הראשון איננו מוצאים ארוע מיוחד לכבוד התחלת הבנייה, עם זאת הנביא כן מזכיר פעמיים את התאריך שבו התחילו בבניה (ויכול מאד להיות שהתאריך הוזכר מפני שציינו את היום באיזה שהוא צורה) (מלכים א פרק ו):
(א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה':
(לז) בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו:
(לח) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים:


לעומת זאת, כאשר יסדו את בית המקדש השני בימי ישוע בן יהוצדק הכתוב מתאר לנו ארוע שנעשה (עזרא פרק ג):
(י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
(יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה':
(יב) וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל:
(יג) וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק:


הרב יואל בן-נון טוען במאמרו יום יסוד היכל ה' שעל סמך הפסוקים הבאים מהנביא חגי (פרק ב):
(יח) שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם:
(יט) הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ:


שיום כד בכסלו מצויין ע"י הנביא כיום שהוא מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה', ומשמע שלמחרת ("מן היום הזה אברך") ביום כה בכסלו (שבעתיד יהיה בו חג החנוכה) כבר התחילו לבנות את היכל ה'. יום זה, כה בכסלו, כנראה נרשם גם הוא בתודעה הציבורית כיום חשוב (בין אם נערך בו טקס רשמי ובין אם לאו) שבו התחילו לבנות את היכל ה'.

בתשובה ה' לאיוב לאחר כל טענותיו נאמר כך (איוב פרק לח):
(א) וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר:
(ב) מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת:
(ג) אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:
(ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה:
(ה) מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו:
(ו) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ:
(ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:


את פסוק ו'-ז' הבינו הן רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר ד', פרק ח') והן המלבי"ם כתיאור לטקס הנחת אבן הפינה לעולם. כך כותב המלבי"ם:
ברן יחד כוכבי בקר: דרך המלכים שבעת שמניחים אבן פינה ליסד בית מקדש מלך, יעמידו שרים ומנגנים לנגן ולהריע תרועה גדולה. על פי זה מצייר שבעת ירה אבן פנת הארץ רננו כל כוכבי בקר וכל בני א-להים הריעו.

המלבי"ם (ור' יוסף אלבו) מזכיר את טקס הנחת אבן הפינה כדבר שהיה מקובל בין המלכים, הוא איננו מזכיר מנהג כזה אצל היהודים.

על כל המקורות הנ"ל יש להוסיף עוד דבר אחד. מזמור ל' בתהלים המוכר כ"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", מעלה מספר תהיות פרשניות. מחד, דוד המלך לא השתתף בחנוכת הבית. שנית, גם אם נאמר שדוד המלך כתב את המזמור כדי שיאמרו אותו לכשיחנכו את הבית, כיצד יש להבין את תוכנו של המזמור "ארוממך ה' כי דלתני... ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני" - מה קשור רפואה והצלה לחנוכת בית המקדש?

הרב ראובן מרגליות כותב (כמדומני בספרו "המקרא והמסורה", הספר לא לפני כעת) שמזמור זה חובר ע"י דוד כשרכש את גורן ארונה היבוסי, הלא הוא הר הבית, ובנה שם מזבח. לסיוע לדבריו הוא מביא את הפסוק מדברי הימים (שאיננו מופיע בסיפור בשמואל) (דברי הימים א פרק כב):
וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:
אם נרצה, זה מעין הנחת אבן הפינה לבית המקדש הראשון, ועליו שר דוד "ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני".


נראה (כך מובא במאמרו הנ"ל של ד"ר אהרן ארנד) שהמנהג לערוך טקס להנחת אבן פינה לבתי כנסת התחיל לראשונה בבתי התפלה של הרפורמים והם כנראה השאילו מנהג זה מהגויים הנוצרים. רק בדור האחרון אנו מוצאים כי הטקס גויר ומקבל משמעות גם בקרב שלומי אמוני ישראל.

עיקר תוכנו של הטקס הוא להודות לה' על העבר שזיכנו להגיע עד הלום לתחילת בנייה של בית מקדש מעט ולשאת תפילה על העתיד, שנזכה במהרה לשבת בבית ה' ולחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.

להשלמת העניין, אציין כי יש מנהג (שמקורו אינו נראה יהודי, לפחות במבט שטחי) לחתום על מגילת יסוד ולהטמין העתק שלו לבית הכנסת. להלן הנוסח שקבענו לקהילתנו, קהילת מיתר, עפ"י נוסח שנתן לי המרא-דאתרא הרב דוד לאו נר"ו עם מעט שינויים שלי:

והאבן הזאת יהיה בית אלוקים

ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
להניח אבן פינה ליסוד בניין חדש
לבית כנסת ומרכז קהילתי, עמותת מיתר

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"
ביום שלישי בשבת, ששה עשר לחדש שבט
שנת חמשת אלפים ושבע מאות וששים ותשע לבריאת העולם
שנת ה-61 למדינת ישראל
ושנת ה-42 לשחרור עיר הקדש והמקדש ירושלים ת"ו
כאן בעיר מודיעין תבנה ותכונן
אנו רבנים, אישי ציבור וחברי הקהילה
התכנסנו בשמחה להודות לה' יתברך על מנת חלקנו
בתפילה – כי חפץ ה' בידינו יצליח.

בעזרת ה', יהא "מקדש מעט" זה
לבית תפילה וכינוס לכל עם ישראל,
בו יבואו באהבה ואחוה להגות בתורה ולהביע תפילה,
להשכיל וללמוד את תורתנו הקדושה
להתחזק וללכת בדרכי ישראל סבא
מתוך דרך ארץ וכבוד לכל גברא
ואנו מתנים כי המקום מוקדש לתורה, לתפלה,
לסעודות מצוה ולמפגשי קהל לתועלת הציבור
עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו
ויהי רצון שתקוים בנו ברכת הכתוב:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

והאבן הזו המונחת היום כנדבך בישוב ארצנו
תהיה לאבן יסוד מוסד לתפילתנו, בשמחה ובטוב לבב.

חוג בית וירטואלי - הבית היהודי

אמנם מעט באיחור, אך נציג מפלגת הבית היהודי נענה לאתגר והשיב לשאלות שהעלתי. טרם קיבלתי תגובה מאנשי מפלגת האיחוד הלאומי, ואם בכל זאת יחליטו שהם מעוניינים לשלוח לי ביממה הקרובה אפרסם.

1. שני משפטים על המפלגה.
א. הציבור הדתי זקוק לשמירה על האינטרסים המסורתיים שלו. ב. המדינה זקוקה להשפעה יהודית בכל תחומי העשיה. לשני אלה אנחנו שואפים. בשביל זה קמה המפלגה שלנו.
2. שני משפטים על יו"ר המפלגה.
הרב דניאל הרשקוביץ הוא איש תורה ומדע במלוא מובן המילה. בעל הישגים בינלאומיים וצנוע כאחד האדם. פניה היפות של הציונות הדתית.
3. מהו הערך החשוב ביותר שאותו אתם מבקשים לקדם בכנסת הבאה?
קשה להפריד ערכים, בייחוד כשהמלכודת היא התחרות בין החינוך לשמירה על הארץ. אנחנו חושבים שהעלאת הדגש על ערכים ציוניים-יהודיים, בכל התחומים - מתרבות ההמונים ועד להחלטות המדיניות-פוליטיות היא המטרה שלנו.
4. מנה שתי דרכים בהם אתם מתכוונים לקדם את הערך שבחרתם כחשוב ביותר.
המטרה היא 1. לקבל תפקיד ביצועי בממשלה, 2. להיות שותפים בכל תחומי העשייה כבעלי השפעה על עשיית הממשלה. אנחנו מאמינים שבהשפעה מבפנים ניתן לשנות הרבה. יותר ממה שנדמה לעתים לציבור הרחב.
5. מהו ההישג הגדול ביותר של ח"כ זבולון אורלב בכנסת היוצאת?
זבולון אורלב היה אחד מהשרים החברתיים המשפיעים והחרוצים בכנסת. טביעות ידיו ניכרו בכל החקיקה החינוכית והחברתית בישראל. נבחר לחבר כנסת מצטיין מבחינה חברתית.
6. מהו ההישג הגדול ביותר של ח"כ ניסן סלומיאנסקי בכנסת היוצאת?
ניסן סלומיאנסקי היה הנציג המובהק של הציונות הדתית על כל גווניה בכל הקשור לחינוך, מינוי דיינים ציוניים, העברת תקציבים לצורך שמירה על הישיבות והאולפנות ועוד ועוד. בלעדיו יכולים היו מפעלים ציוניים דתיים רבים לקרוס.
7. במידה ובנימין נתניהו יהיה זה שירכיב את הממשלה, מה הסיכויים, לדעתך, שאתם תהיו חלק מהממשלה?
גבוהים ביותר. אם כי לא נמכור עצמנו בכל מחיר. נציב תנאים הגיוניים וברורים לכניסה לממשלה.
8. במידה וציפי לבני תהיה זו שתרכיב את הממשלה, מה הסיכויים, לדעתך, שאתם תהיו חלק מהממשלה?
נמליץ על נתניהו ונפעל לבחירתו. אם תיבחר לבני נשקול הצטרפות לממשלה על בסיס הלימת קווי היסוד של הממשלה למצע מפלגת הבית היהודי.
9. איזה תיק הייתם מבקשים, במידה ותצורפו לממשלה?
נרצה תיק ביצועי ממשי שבו נוכל להשפיע. נרצה מאוד לקבל את תיק החינוך, אולם ניתן להשפיע מכל תיק ביצועי.
10. איך הייתם מגדירים את היחס בין המפלגה שלכם (על כל חלקיה) לבין רבנים?
ברשימתנו כמות מכובדת של רבנים מוסמכים. אנו מכבדים רבנים ונועצים בהם. איננו סבורים שיש לשאול רבנים על כל החלטה פוליטית טכנית. מאות רבנים שהביעו תמיכתם הפומבית ברשימה מדברים בעד עצמם והביעו אמונם בשיקול דעתה של נבחרת הבית היהודי. מסיבה זו בין השאר מונה ליו"ר המפלגה רב ציוני דתי חשוב.
11. מה אתם הייתם רוצים לשאול את הקוראים עכשיו?
כיצד הם מעוניינים שיראו פני היהדות במדינת ישראל?
(אם התשובה היא שהם מעוניינים ביהדות ציונית, ערכית וגאה, אך גם פתוחה ומסבירת פנים - מקומם איתנו).
12. מה אתם מייעצים/מאחלים למי שבכל זאת לא השתכנע להצביע עבורכם?
במציאות הקיימת היום במדינת ישראל אין מנוס מהצבעה למפלגה ציונית דתית. אנו קוראים לכל בוחר ציוני דתי שלא להתפתות ולא לתת את קולו למפלגה שאינה דתית. הדבר בנפשנו.
שם המשיב מטעם המפלגה: רמי ליבר, עוזר ליו"ר הבית היהודי (לצערי, מר ליבר לא חזר אלי דרך המייל אלא השאיר הודעה כאן בבלוג, כך שאין לי דרך לאמת את פרטיו, אך אין לי סיבה להניח שמישהו אחר מתחזה להיות ע. יו"ר הבית היהודי)

יום שבת, 7 בפברואר 2009

עוד על "מסורבת גט או פושעת ערמומית?"

הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה, שלח לי את התגובה הבאה לדברים שכתבתי ברשימה "מסורבת גט או פושעת ערמומית?".
כאשר אני קראתי את המאמר בצהר, גם אני התרגזתי בזמנו. אולם, כחלוף הזמן, למדתי את הסוגיא של אשה מורדת או טוענת מאיס עלי, ועמדתי השתנתה.
אני מבקש לחלוק את מה שלמדתי איתכם.
לדעת הרמב"ם (אישות יד, ח) אשה שאומרת שבעלה מאוס בעיניה, יכולה לכוף את בעלה לגרשה. נימוקו של הרמב"ם הוא 'שאין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'.
אולם, רובא דרובא של הראשונים חושבים שכאשר אשה טוענת שהבעל 'מאוס בעיניה', אין זו עילה לגירושין. אפילו אם היא נאמנת וברור לחלוטין שהבעל מאוס בעיניה. והשאלה היא למה.
באופן עקרוני, רבים מהראשונים ציינו שלעיתים קיים החשש שמא הבעל אינו מאוס בעיני האשה אלא רק 'נתנה עיניה באחר'. חשש זה נלמד מהמשנה בנדרים (צ:)
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה..."
יש לציין, שהבעל רשאי לתת עיניו באחרת, שהרי בעל רשאי לשאת כמה נשים. אשה אינה רשאית לתת עיניה באחרים, כיוון שאין דרך שהיא תהיה מותרת להם.

אבל לדעת הרשב"א (בחידושים לכתובות סג: - סד.) הסיבה שלא מאפשרים לאשה להשתמש בטענת 'מאיס עלי', איננה בגלל חשש שמא היא משקרת ונתנה עיניה באחר, אלא בטענה עקרונית, מאיסות אינה עילה לגירושין. לדעת הרשב"א זוהי כוונת התורה ש'האיש אינו מגרש אלא לרצונו' - כאשר אשה יוזמת עזיבת הבית, זה בעצם פריצות, והתורה נתנה ביד הבעל את הכלי (סירוב לתת גט) כדי לדאוג שלא תהיה פריצות.
הפריצות יכולה להתדרדר לכך שהאשה תיתן עיניה באחרים ותזנה, אבל גם בלי קשר לכך, התורה גורסת שהאשה צריכה להתאים את עצמה לרצונותיו של הבעל. ולכן, מאיסות אינה עילה לגירושין.
ברשב"א הדברים מפורשים, שאפילו אם בית הדין מאמינים לאשה שאסור לה באיסור תורה לחיות עם בעלה (כגון כשאומרת 'טמאה אני לך' במשנה) העדיפו חכמים להתיר את האיסור (דרך 'בית דין מתנים לעקור דבר מהתורה בקום עשה' כאשר הדבר למיגדר מילתא) מאשר להחליט לגרש את האשה - חשיבות ההגנה על חיי המשפחה היהודיים גדולה מהחיים של זוג כזה או אחר. ולכן, אפילו אם האשה שלפנינו אכן נאמנת בטענת 'מאיס עלי', בוודאי שיש מקום לומר שאין מרחמים עליה, כדי שלא ילמדו ממנה אחרות.

אמנם, אני מודה שיש מקום להרהר בשאלה, אם במציאות שבה למרות שהבעלים אינם נותנים גיטין, והנשים פרוצות, ונותנות עיניהן (ולא רק עיניהן) באחרים, וכמובן שאינן מכופפות את עצמן לרצון הבעל באופן מוחלט, אולי אין טעם להשמש בכלי של מניעת הגט, ואולי אפילו ראוי לכפות גט. וכן היא דעת הרב קאפח (בפירושו לרמב"ם בהל' אישות). עם זאת, בעולם מתוקן יותר, בוודאי שכוונת התורה (לדעת הרשב"א) היא שלא לאפשר לנשים פריצות על ידי מניעת האפשרות להתגרש.

בכיוון אחר, הרא"ש כותב (שו"ת כלל מג סימן ח): "ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל, שכתב, שאם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה... וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה? חלילה וחס לשום דיין לדון כן".
ואמנם, נכון שאם הבעל אינו מעוניין בעצמו בנישואין, לא שייכים דברי הרא"ש. אבל מה קורה כאשר הבעל מעוניין בנישואין בשביל ילדיו או מסיבות מעין אלו? האם דברי הרא"ש נאמרו רק כשהבעל אוהב את אשתו? לא ברור.

יתר על כן, הגאונים תיקנו שבין בטענת מורדת ובין בטענת 'מאיס עלי' כופים את הבעל לגרש. הנימוק (רא"ש בכתובות פרק ה סימן לה):
לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה…
דהיינו, הנשים היו עוזבות את בית הבעל, ועוברות לחיות אצל גויים. כדי למנוע זאת, תקנו הגאונים שיכפו את הבעלים לגרש. אבל הרא"ש עצמו דוחה את תקנת הגאונים, וכותב שאין מחייבים את הבעל לגרש נשים כאלו, אף שברור שהאשה אינה נמצאת בבית בעלה, ואינה רוצה לחזור לשם.
אפילו לדעת הרמב"ם, יתכן בהחלט שאם האשה גורמת לעצמה שהבעל יהיה מאוס בעיניה, אין זה עילה לגירושין, אם כי לא זכור לי מישהו שכותב כך במפורש. האם ברור לבית הדין שהבעל מאוס בעיניה, או שמא היא אומרת כן רק כדי להינשא לאחר? מדברי הראשונים כולם ברור שאין זהות בין המושגים - יתכן שאשה תעדיף גבר אחר, אבל בעלה אינו מאוס בעיניה. וכי לא מצינו נשים שמקיימות יחסי מין גם אם מי שאינו בחיר ליבן, כדי להתקדם בעבודה? טענת 'מאוס בעיני' היא טענה שפשוט אי אפשר בלי הבעל.
בנוסף, כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם הבינו שהאשה צריכה להוכיח שהבעל מאוס בעיניה. נכון שאנחנו לא שופטים, אבל כדי לכפות גט חובת ההוכחה מוטלת על הבעל ולא על האשה, ומהטעמים שהסברתי לעיל.

מי שסובר שאשה שאינה רוצה לחיות אצל בעלה, מן הראוי שהבעל יגרשה, איננו טועה בדבר משנה. הוא סובר כשיטת הרמב"ם וההולכים בדרכו. עם זאת, לדידי פשוט, שכאשר אשה חוזרת בשאלה, והרי היא רשעה (ואין זה משנה כמה בעלה הציק לה עם חומרות, חזרה בשאלה היא כפירה! איך אפשר לחוש סימפטיה לאשה כזו?), ובנוסף היא בוגדת בבעלה עם גבר אחר, אין שום צורך לרחם עליה ולנסות לעזור לה, אפילו לשיטת הרמב"ם.

קל וחומר מאחר שרובא דרובא של הראשונים והאחרונים חלקו על הרמב"ם, שאין שום טעם לכפות על הבעל גירושין בנדון דידן, וכיוון שהיא עושה שלא כהוגן, גם אין שום סיבה לומר לבעל שראוי שיגרש אותה.

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

שירת הארץ

משהו קצר לרגל שבת שירה וט"ו בשבט
הלוח העברי מזמן לנו מדי שנה תופעה שפעמים איננו מייחדים לה את תשומת הלב הראויה. ניתן להכליל ולומר שכולנו מקבלים זאת כדבר פשוט שט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, חל בסמיכות לשבת פרשת בשלח, הלא היא שבת שירה. אך כמה פעמים עצרנו לחשוב מה הקשר בין שני האירועים הללו? מה הקשר בין שירת הים שהושרה ע"י משה ובני ישראל בראותם את מצרים טובעים בים לבין יום בשנה המשפיע בעיקר על קיום מצוות התלויות בארץ – ערלה, רבעי, תרו"מ ושביעית?
האמת היא שגם בשפה העברית אנו מוצאים תופעה דומה. הפועל זמר משמש בשתי משמעויות שלכאורה אין בינן קשר. מצד אחד פעולת הזימרה – השיר, ומאידך פעולת הזמירה – הורדת הענפים הישנים המאפשר לעץ להצמיח ענפים חדשים. יתרה מזאת, אנו מוצאים שיעקב אבינו מכנה את תבואת הארץ בשם "זמרת הארץ" (בראשית מג יא) – שוב הקשר בין עבודת הקרקע והצמחת הפירות לבין השירה.
כדי להבין את התופעה הזו ראוי שנשאל את עצמנו: מה המיוחד בשירה? מדוע נפש האדם מתרשמת יותר משירה מאשר דברים הכתובים בפשטות? האינטואיציה מורה לנו שיש בשירה משהו פנימי. כאילו שהמשורר הצליח להכניס לתוך המילים חלק מהנשמה שלו והחייה אותם. האדם הקורא את השיר ומתחבר לתוכנה, בעצם מתחבר ונכנס לתוככי נפשו של המשורר, כי חלק מהמשורר נמצא בשיר (באופן זה יש גם להבין מדוע התורה נקראת שירה, שהרי קוב"ה ואורייתא חד הם, ואכמ"ל).
באופן זה יש להתייחס לביטוי "זמרת הארץ". הארץ, ארץ ישראל, שרה ומכניסה מפנימיותה ונשמתה לתוך תוצרתה – פירות הארץ. גם הזמירה והזימרה מבטאים את אותה העניין. הזמירה, הורדת הענפים היבשים, מאפשרים לעץ ולארץ להמשיך לזמר ולגדר ענפים חדשים עליהם יצמחו פירות חדשים.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות וחילוף השנה החקלאית של פירות האילן, תמיד נופלת בלוח השנה בסמיכות לשבת שירה להזכיר לנו שהפירות שאנו כה מתענגים עליהם מכילים חלק מנשמתה של הארץ וע"י אכילה מפירות הארץ אנו מתחברים לארץ ישראל.

יום רביעי, 4 בפברואר 2009

מדרש לפרשת בשלח

דבר אחר "אז ישיר משה" הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל" הוי "פיה פתחה בחכמה" אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה.
המדרש מתאר שהעולם היה חסר שירה מיום שהקב"ה ברא את אדם הראשון עד לאחר קריעת ים-סוף. בכל ההיסטוריה המתוארת בתורה, לא נאמרה שירה להקב"ה עד שבאו ישראל ונקרע להם הים ואז הם אמרו שירה. הקב"ה, מסיים המדרש, היה מצפה לתרחיש הזה, שיבוא האדם ויאמר שירה.
מה עניין אמירת השירה? מדוע הקב"ה כה מצפה לאמירת שירה? ועוד, איך ניתן להסביר שאבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב לא אמרו שירה? מדוע רק ישראל הגיעו לדרגה של אמירת שירה?
הבה נתבונן מדוע ישראל כן אמרו שירה, ומתוך זה ננסה להסיק מדוע האחרים לא אמרו שירה. עם ישראל יוצאים ממצרים ומרגישים סוף סוף כיצד הם מתחילים להיות חופשים מאדוניהם המצרים. כל זאת, רק לגלות לאחר מספר ימים שהמצרים רודפים אחריהם והם נצורים בין הים למצרים. מצב רוחם של עם ישראל יורד פלאים, כפי שמתואר בפסוקים "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?". עם ישראל נמצא בהרגשת חוסר אונים, ואז מתרחשת הנס של קריעת ים סוף. התוצאה של נס זה והראייה של המצרים טובעים בים הוא כל כך מנוגד למצב בו היו רק זמן קצר קודם לכן שמהמתח הנפשי הזה נוצרת השירה - הנשמה פורצת החוצה ומוצאת את ביטויה בצורת שירה.
אכן אין לנו תיאור קודם בתורה למצב כה קיצוני של הרגשת מות בטוח המתחלפת בפתאומיות בהרגשת הצלה מוחלטת. האבות, אברהם, יצחק ויעקב מעולם לא היו במצב שהרגישו חוסר אונים, באופן פרדוכסלי, מפאת קרבתם להקב"ה. המתח הנוצר מהרגשת ריחוק מהקב"ה וחילופו בהרגשת קירבה הוא היוצר את השירה. אצל אדם הראשון ואצל האבות מעולם לא נוצרה מתח כזה.
הקב"ה מצפה לשירה, הוא מחכה שכל אותם האנשים המרגישים ריחוק יפתחו את עיניהם לגלות שיש הרבה קריעות ים סוף בעולם בכלל ובעולמם הפרטי בפרט. כאשר זה יקרה גם הם יפצחו בשירה.

יום שלישי, 3 בפברואר 2009

"מסורבת גט או פושעת ערמומית?"

לא כתבתי על עניין זה כשיצא לאור גליון לד של כתב העת צהר, כי הנחתי שהגליון הבא (גליון לה) יכיל תגובות ברוח דברי (האמת שקיויתי שהוא יכיל הבהרה מעת המחבר). אך עתה, שיצא לאור גליון לה בלי שום התייחסות למאמר תמוה מאד שהתפרסם בגליון הקודם אני מרגיש שאני חייב להוציא את מה שיש לי בבטן (ואני נסמך על אילנות גדולים, שכן הרב יואל קטן פרסם ביקורת דומה בגליון האחרון של המעיין - לינק).

ובכן, בגליון לד של צהר התפרסם מאמר מאת הרב יצחק שטיינברג, רב הכולל לרבני קהילות מטעם ארץ חמדה ברעננה. המאמר נקרא "מסורבת גט או פושעת ערמומית?" והוא עוסק בנושא מסורבות גט וכפיית גט. המחבר דן במקרה הבא (אינני יודע אם זה מבוסס על מקרה אמיתי או מפרי דמיונו של הרב שטיינברג):
מדובר בזוג דתי לאומי שנישא לפני יותר מעשור שנים כדת משה וישראל. במשך ארבע שנות הנישואין הראשונות נולדו לזוג מספר ילדים. לאחר לידת הילד האחרון החלה הידרדרות ביחסים בין האיש לאשה... בד בבד החלה הידרדרות רוחנית אצל האשה וקיום התורה והמצות שלה נעשה יותר ויותר רופף. המצב החמיר עד כדי כך שיום אחד החליטה האשה לצאת מן הבית... ההידרדרות הרוחנית של האשה המשיכה ביתר שאת, עד כדי עזיבת הדת לגמרי. כמו כן, כל אותן שנים מאז הפרדה לא נמנעה האשה מקירוב הדעת עם גבר זר והתרועעות עמו לעתים קרובות... כעת תובעת האשה מבית הדין שיחייב את בעלה לגרשה כיוון שהוא מאוס עליה והיא איננה רוצה לחיות עמו עוד.
המחבר דן אם אפשר לכוף את הבעל לתת גט ומסיק:
נראה פשוט וברור שבמקרה דנן, לא זו בלבד שאין שום מקום לכוף את הבעל ליתן גט, אלא שאף אין לחייבו בכך, וגם אין להטיל עליו חיוב מזונות כלל.

לפני שנתחיל לדון בדברי המחבר, אני רואה צורך להדגיש שידיעותי באבן-העזר מוגבלות ביותר, ואעפ"כ אני חושב שהדברים שפורסמו שערוריתיים.
נתחיל בסוף. עפ"י מסקנת המאמר הדיינים יסגרו את התיק וילכו לביתם כאשר הם השאירו אדם שלא חי עם אשתו, ואשת איש שחיה עם גבר שהוא לא בעלה על אף שהיא מעוניינת להתגרש מבעלה. צריך להיות ברור, שמצב זה איננו דין אמת לאמתה. כל בר דעת רואה שזה הכי עיוות דין שיכול להיות. בית דין הדן דין אמת לאמתו לא יכול להשאיר בפסק דינם את המצב בצורה כזו.
מבחינתי מספיקה ההערה דלעיל כדי להפריך את כל המאמר, אך בכל זאת נעיר גם על חלק מפרטי המאמר. המאמר יוצא מנקודת הנחה שהאשה אשמה בכל מה שהתרחש בין בני הזוג, על אף שאין שום ראיות לכך. המחבר מבקש לומר שזה שהאשה יצאה לתרבות רעה זה בבחינת "עיניה נתנה באחר" שכן לדבריו "'באחר' כאן הכוונה לדרך יים אחרת, שהיא פסולה במהותה, ואיננה קשורה כלל וכלל להתנהגות הבעל או לאשה כלשהי מצדו". לדעתי, הטיעון הזה הוא מופרך מעיקרו. אם "עיניה נתנה באחר" יכול להיות מוגדר כצעד של האשה שלבעל אין שום קשר אליה, האם נאמר זאת גם במקרה הפוך - שהאשה חזרה בתשובה והבעל איננו שומר תו"מ? מדוע עזיבת דרך התורה של האשה היא עילה להחשיב אותה כ"עיניה נתנה באחר"? אני לא מצליח להבין.
יתרה מזאת, מכיוון שהמחבר החליט שבמקרה זה האשה היא אשמה, אין הוא מרגיש שום צורך להביא בכלל את טענת הבעל. לאורך כל המאמר אין כל התייחסות לעמדת הבעל. מדוע הבעל איננו רוצה לתת גט? מה הוא טוען? האם הוא חושב שהוא יוכל לחזור ולחיות עם האשה הזאת (ועוד כשידוע שהיא כבר חיה באיסור עם גבר אחר)? אם הוא לא מתכוין לחזור לחיות איתה (והוא כנראה לא חולם על דבר כזה) אז מדוע הוא איננו נותן גט? האם בית הדין צריך לתת סעד לאדם הנמנע מלתת גט רק (!) משיקולים ממוניים? וגם אם השיקול העיקרי של הבעל הוא חינוכם של ילדיו לתורה ומצוות, האם זה טעם מספיק כדי למנוע מתן גט?
עוד יש להוסיף שככלל הטענה כאילו שניתן במקרה זה או במקרה דומה להחליט שהאשה (או האיש) נושאים בכל האשמה היא גישה קצת ילדותית. האם אנו בוחני כליות ולב ויכולים להחליט מדוע האשה החליטה לעזוב את הדת? אולי הבעל היה אדם כל כך חסר נימוס וסימפטיה שיחסו הקר כלפיה או חומרות שנהג וכפה עליה היוו גורם מכריע בעזיבתה את הדת. צריך שניים לטנגו, אומר הפתגם, וגישה המטילה את כל (או אפילו מרבית) האשמה ואחריות למצב רק על צד אחד היא גישה תמוהה.

לסיכום, אני רואה במאמר זה שגגה שיצאה מלפני השליט. אינני מבין איך תלמיד חכם יכל לכתוב אותו ואיך העורך וחברי המערכת הסכימו לפרסם אותו. אני יכול רק לקוות שלדיינים היושבים על מדין יש הבנה יותר רחבה לפסוק דין אמת לאמתה.