אחד הקטעים שממש עוררו אותי למחשבה מתוך הספר "ההר הטוב הזה" על הרב שלמה מן-ההר זצ"ל הוא קטע המדבר על התקופה שבה היה בשבי הירדני בזמן מלחמת השחרור. השבויים יצאו מירושלים בשבת, וכמובן שאסור לטלטל מחוץ לרשות היחיד בשבת, ולכן הרב מן-ההר לא לקח איתו תפילין.
הנה הקטע, מתוך "ההר הטוב הזה" עמ' 208:
בין השבויים מן העיר-העתיקה היו כאלה שהגיעו לשבי עם תפילין וסידור, למרות שנשבו בשבת. כאשר פנה אבא (=הרב מן-ההר) לאחד מהם, חסיד ברסלב, בשאלה - כיצד טלטלת בשבת? ענה הלה - אני, בלי סידור ובלי תפילין, אינני יכול לחיות! בשבילי זה פיקוח נפש...
באחת השיחות שאבא נתן במשך השנים, הביא מעשה זה כדוגמה לכך, שפעמים רבות אנשים פועלים מתוך דחף רגשי ואינם מביאים בחשבון את השיקולים ההלכתיים. באותה שיחה סיפר אבא, שזמן רב חלף, עד אשר נשלחו מן הארץ מספר זוגות תפילין למחנה. אחד השומעים הפתיע אותו בשאלה: - מה הייתם עושים אם-כך, אלמלא הביא אותו יהודי את התפילין שלו לשבי? - אילו לא הביא אותו יהודי את התפילין שלו מן העיר העתיקה, הרי שלא היו לנו תפילין בימים הראשונים. במקרה זה - ענה אבא - היינו נגאלים מיד!
אני די בטוח שגם הרב מן-ההר לא האמין בכל ליבו שאם לא היו להם תפילין הם היו נגאלים מיד, אך אני בטוח שהוא היה משוכנע שהדבר הנכון היה לא לקחת את התפילין.
האם יש דרכים נוספות להכריע את ההתלבטות הזאת? האם באמת רגשותיו הדתיים (!) של אותו חסיד ברסלב הם באמת היפך האמת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה