יום רביעי, 29 באוקטובר 2008

מדרש לפרשת נח

"וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה" (תהלים קמב):
"הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי". "הוציאה ממסגר נפשי", זה נח, שהיה סגור בתיבה שנים עשר חדש. "להודות את שמך", לתת הודיה לשמך. "בי יכתירו צדיקים", יתכללון בי צדיקיא. "כי תגמול עלי", שגמלת עלי ואמרת לי: "צא מן התיבה"!
המדרש נראה פשוט מאד: המדרש דורש את הפסוק מתהלים "הוציאה ממסגר נפשי" כתפילתו של נוח לצאת מן התיבה, הוא מבקש זאת על מנת שיוכל לתת הודיה להקב"ה וכדי שהוא ישמש כדוגמא לצדיקים שבאים להתפלל (כך הסבירו חלק ממפרשי המדרש את המשפט "יתכללון בי צדיקיא" - ישתמשו בי בתפילתם כפי שאנו אומרים במוסף של ראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת") על זה שהוא נענע והוצא מן התיבה.
יש מספר נקודות שהמדרש הזה מאיר על כל פרשת נח והמבול. התורה לא אומרת "ויזכר אלדים את נח ויכנס את נוח אל התיבה", אלא "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.". זה לכאורה דבר פלא. גם המדרש איננו מספר לנו שנח התפלל שהקב"ה יציל אותו ממי המבול או שהתיבה תחזיק מעמד, אלא הוא התפלל "הוציאה ממסגר נפשי" כדי לצאת מן התיבה.
גם מה שאנו מתפללים בראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים." איננו על זה שהקב"ה הציל אותו והוא חי לאחר המבול, אלא על זה שהוא יצא מן התיבה. הפקידה של נוח איננו הכניסה לתיבה, אלא היציאה ממנו. זה נראה הפוך מההגיון הפשוט שלנו.
ניתן להסתכל על זה מכמה צדדים שונים. מצד אחד ניתן לומר שכיוון שנח היה צדיק תמים, ברור שהוא לא צריך להספות בעוון הדור במבול וברור שהוא צריך להנצל. אך על פי הדין הקב"ה יכל להסתפק בזה שהוא הכניס אותו לתיבה. ההוצאה מן התיבה ונתינת הזכות בידיו של נוח להתחיל את האנושות מההתחלה זו מידת הרחמים, ועל זה התפלל ונענע נוח. ואל אותה מידה של לפנים משורת הדין אנו פונים בתפילותנו. זהו אולי על צד "דורשים אותו לשבח".
מצד אחר, ניתן לראות כאן ביקורת של חז"ל, מעין "דורשים אותו לגנאי". במקום להודות להקב"ה על זה שהוא ניצל, נוח היה טרוד כל הזמן בבכייה על מר גורלו שהוא תקוע בתיבה עם הרבה חיות. [כמובן, שצד זה איננו מסתדר עם הפסוק "ויזכר אלדים את נח ואת כל החיה וכו'" שמשמע שזו הצלה אמתית ולא קטנונית.]
ומצד אחר, ניתן לראות כאן את התובנה שגם מי שכלוא בכלוב של ברזל הוא עדיין כלוא. אדם שאיננו חופשי לבחור את מעשיו והוא טרוד כל הזמן בטיפול בכל ענייני העולם ללא רגע של מנוחה, איננו נמצא במצב של הצלה. גם אם כלפי חוץ נראה שנח נמצא במצב הרבה יותר טוב משאר העולם, לא בהכרח שמי שנמצא באותו מצב באמת חש כך. גדולתו של הקב"ה הוא ידע לזכור את נח לפי התחושות והרגשות שהיו לנח על המצב. על זה אנו מתפללים בר"ה "וגם את נח" - כפי ש"זכר כל היצור לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם" - כל אחד לפי המצב שהוא נמצא בו והתחושות שיש לו באותו מצב, "וגם את נוח באהבה זכרת".

יום שלישי, 28 באוקטובר 2008

סיכום שמיטה - חלק ד'

אוצר הארץ


אמנם החידושים שהוכנסו ע"י ועדת השמיטה שע"י הרה"ר לשנת השמיטה שזה עתה הסתיימה היו גדולים ומרחיקי לכת, והיו צריכים לתפוס את הכותרת של החידוש של השמיטה הנוכחית, אך בגלל פרסום לקוי מאד החידושים הללו לא הגיעו לידיעת הציבור (הדתי) הרחב. לא היה כמעט שום פרסום מראש מה התכנונים של ועדת השמיטה, על אלו דברים יש היתר מכירה ועל אלו לא וכד'. עבור רוב הציבור, הרבנות סיפקה תוצרת היתר מכירה רגיל כמו בכל שמיטה. חבל.


לאור זאת, מי שבהחלט רכבו על גל הפרסום ונתפסו, אולי קצת לא בצדק, כ"החידוש של השמיטה" בה"א הידיעה, זה "אוצר הארץ". אוצר הארץ פנו לציבור והציעו לצרוך בשנת השמיטה מגידולים שאינם יבול נוכרי וגם ברובם לא היתר מכירה. אנשי מכון התורה והארץ שגורשו מכפר דרום ת"ו הגו את הרעיון והוציאו אותו אל הפועל, וקיבלו גיבוי ותמיכה כמעט מקיר לקיר של רבני הציונות הדתית כשבראשם נשיא המכון הרב יעקב אריאל. [סתם שאלה למחשבה: נניח והרב אריאל היה השנה הרב הראשי, האם בכל זאת היה נוסד אוצר הארץ שפעל למעשה כמתחרה לרבנות הראשית?]


בגדול ניתן לקבוע שהמפעל הצליח ורבים מהציבור הדתי נרשם מראש והקפיד לצרוך תוצרת מאוצר הארץ. היו גם בעיות לוגיסטיות בתחילת השנה, ולפחות כאן במודיעין גם בסופה כשהחנות המרכזית שסיפקה את התוצרת החליט שנמאס לו, אך קשה להאמין שבעיות אלו יפגעו באפשרות לחדש את הפעילות בקרב הציבור לקראת השמיטה הבאה.


בכל זאת היו מספר בעיות בקונספט שטרם באו על פתרונם:

א. קולם של הקיבוצים הדתיים - מספר רבנים וחקלאים מהקיבוצים הדתיים זעקו על כך שהם עושים מאמצים כבירים לבצע היתר מכירה רק על המינימום הנצרך על מנת להתקיים ואת שאר המשק הם משתדלים להשבית, ולאחר כל המאמצים שלהם הם מגלים שאחיהם בני הציונות הדתית מקפידים שלא לצרוך את תוצרתם. את הטענה הזו העלה הרב מאיר נהוראי, רבה של קיבוץ משואות יצחק במאמר בגליון צהר (לינק) ואף שמעתי אותה ממספר חקלאים. הרב יואל פרידמן השיב לו כאן.

ב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוציא לאור בתחילת השמיטה את ספרו "היתר מכירה או אוצר בית דין" שבעצם בא לקעקע את הרעיון עליו הושטט אוצר הארץ. בספר טוען הרב בן-מאיר שפתרון אוצר בית דין עדיף על פני היתר מכירה רק אם הוא בא כתוספת להיתר המכירה ולא במקומו. הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ הגיב על הספר די בחריפות (לינק), והרב בן-מאיר השיב לו (לינק). להלן מספר שורות מתשובת הרב בן מאיר:
הרב פרידמן כותב: ''כאמור הגר''י בן-מאיר מונה חסרונותיו של אוצר בית דין. אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים, וכולם מסכימים שאוצר בית-דין אינו הפתרון האידיאלי מן הבחינה ההלכתית, ויש צורך להיכנס לפינות דחוקות שונות כדי לממשו הן במישור החקלאי והן במישור השיווקי והצרכני''.
''אך – חלק'' [פסחים ה, א וש''נ]. ‘אך האמת היא‘ – בדיוק כמו שכתבתי, אז למה אך?
האם הצרכן שקונה אוצר ב''ד [לעיתים במחירים גבוהים בהרבה ממחיר תוצרת של היתר מכירה], יודע שהוא נכנס ‘לפינות דחוקות שונות‘, או חושב שהוא קונה תוצרת ''למהדרין'' ללא שום חשש? אם ''אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים'' – האם חסרונות אלו הובהרו לצרכן? שמא מסע ה''הסברה'' להימנות על אוצר ב''ד יש בו חלילה ‘הטעייה‘ של הצרכן? האם במודעות הענק המתפרסמות עד עצם היום הזה בעיתונות ובדפי פרשת השבוע מוסבר לצרכן ש‘אוצר ב''ד אינו הפתרון האידאלי מן הבחינה ההלכתית‘? ישפוט הקורא והצרכן הנבון.

ג. יחסי אוצר הארץ והרבנויות המקומויות - נוצר מצב שבחלק מהרבנויות המקומיות, תוצרת אוצר הארץ לא היה מקובל כדי לתת תעודת כשרות מהדרין. דבר זה יצר מצב שכאשר אדם רצה לערוך שמחה או להתארח בבית מלון הוא נצרך לצרוך יבול נוכרי. אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזו, שכן שוב אנחנו נכנסים למלחמה מול גורמים חרדיים שיעשו כל שביכולתם לקעקע כל מהלך שיוצא מבית מדרש ציוני, אך בכל זאת ייתכן ולפחות בחלק מהרבנויות יהיה ניתן להשפיע בעתיד.

על אף שתמכתי בשיטתו של הרב בן-מאיר כנגד אוצר בית הדין שביצע הרבנות הראשית, ועל אף ההגיון הרב שבדבריו, בעניין אוצר הארץ דעתי הקטנה נוטה ללכת בעקבות הזרם הפופולארי יותר ולומר שהגיע הזמן שנעשה השתדלות להציע פתרונות שימעיטו את הצורך להסתמך על היתר המכירה.

כנראה שבעקבות התעמולה החרדית, להרבה בציבור שלנו נמאס לשמוע את צירוף המילים "שמיטה למהדרין" על תוצרת שאין בינה לשמיטה כלום, ויש חשיבות להציע גם אלטרנטיבות למה שתמיד היה נהוג בציבור שלנו - הסתמכות על היתר המכירה.
במוצאי השמיטה תשס"א הודעתי בביתי, שלקראת השמיטה הבאה נצטרך למצוא איזה דרך שגם בביתנו נרגיש שהשנה זו שנת שמיטה, דבר שלא קורה אם צורכים רק היתר מכירה. אוצר הארץ נתן את ההזדמנות הזאת ואני אישית שמח על כך.

אני בטוח שכבר עכשיו אנשי מכון התורה והארץ כבר חושבים כיצד לייעל את המפעל הזה לקראת השמיטה הבאה, ואני מקווה שהוא באמת יקבל מקום של כבוד בציבור שלנו. אך עם זאת אסור להתייחס לפתרון הזה כאילו שהוא הטוב ביותר ובזאת באנו אל המנוחה ואל הנחלה. לפתרון הזה יש מגרעות לא קטנות, שרצוי להתייחס אליהם ברצינות ולא להשתיק אותם.

יום שני, 27 באוקטובר 2008

נישואי "כהן" עם יהודיה בת-גוי

להלן סיפור ששמעתי מבעל המעשה עצמו:

עולה ותיק מברה"מ לשעבר ביקש להתחתן עם ב"ג, לשם כך הוא פנה למשרדי הרבנות שבאזור מגוריו. ברבנות ביקשו ממנו להביא הוכחה ליהדותו, והוא אכן הביא הוכחה. לאחר מכן הוא נתבקש להוכיח את יהדותה של הכלה המיועדת, לצורך כך הזוג המציא הוכחה ליהדותה של אם אמה של הכלה - מה שמוכיח בהכרח על יהדותה שלה. לאחר הבאת ההוכחה בדבר יהדותה של אמה של הכלה הזוג נשאל לגבי יהדותו של אביה של הכלה, והזוג אמרו שאכן אביה איננו יהודי. בשלב זה הזוג חשב שהם סיימו את מלאכתם ברבנות והם פנו ללכת. אך אז רשם הנישואין שאל את החתן את השאלה הבאה:
שם משפחתך הוא קגן, שפירושו כהן, ואם אתה כהן כלה זו אסורה עליך. האם הנך כהן?

כאן נעשה פסק זמן קצר ונסביר. על אף שיש דעות בתנאים שאשה הנבעלת על ידי גוי ילדיה ממזרים, להלכה לא נפסק כך אלא שילדיה יהודים וכשרים לבוא בקהל. אך לעניין נישואין עם כהן הפגם ביוחסין נחשב. הטעם המובא לזה בפוסקים הוא (בית שמואל אבן העזר סימן ו ס"ק כ):
לפי שבאה מן הגויים השטופין בזמה
מפרשי הרמב"ם אף הבינו שלדעתו אותה יהודיה בת-גוי נחשבת בגדר "זונה" האמורה בתורה והכהן אף ילקה עליה (עי' בבית שמואל שם לגבי מחלוקת רמב"ם וראב"ד בנושא זה).

נחזור לסיפור: החתן ענה לרשם הנישואין כי איננו כהן וכי הוא מתכוין להתחתן עם כלה זו, והזוג פנה לדרכו.
לאחר מספר ימים (בסיפור המקורי היו עוד כמה פרטים מזעזעים על טיפול הרבנות במקרה זה, אך כוונתנו כאן היא הלימוד מהמקרה ולא הביקורת על הרבנות המדוברת) הרבנות התקשרו שוב לחתן ושאלו אותו שוב אם הוא במקרה כהן, החתן ענה שלא, אך זה לא הספיק לנציג הרבנות והחתן נתבקש להביא זוג עדים שיעידו ברבנות שהוא איננו כהן. החתן פנה לשכניו לבניין המגורים והסביר להם שהוא עומד להתחתן בעוד זמן קצר וביקש שהם יבואו איתו לרבנות להעיד שהוא איננו כהן, השכנים נענו לבקשתו ניגשו לרבנות והעידו כפי שנתבקשו והזוג נישא תוך זמן קצר ע"י אחד מראשי הישיבות התיכוניות הגדולות והחשובות בארץ.

עכשיו ננתח מעט את מה שקרה ומה שאולי היה צריך לקרות.
אינני בקי בדיני עדות, אך לענ"ד אינני מבין איך ניתן להעיד שמישהו איננו כהן, זה כמעט כמו להעיד שלפלוני אין אחות. הדברים אמורים באופן כללי וק"ו על אדם שהגיע מחוץ לארץ שאפילו עדות שהוא לא נשא כפיים אינה עדות משום שנושאים כפיים רק לעיתים רחוקות וכד', וק"ו בן בנו של ק"ו על אדם שמשפחתו לא שמרו תורה ומצוות מספר דורות כמו רוב יהודי ברה"מ (שלא לדבר על כך שהעדים לא היו עדים בכלל...).
אז אם רעיון העדות איננו רעיון טוב, מה כן היה על הרבנות לעשות?
אפשרות אחת היא לומר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'" והזוג לא יכול להתחתן כדמו"י. האם זה הפתרון הנכון? נראה שאם בתהליך הוכחת היהודית הובאו צילומי מצבות עם סימני כהונה עליהם, באמת שאין מנוס, אך במידה ולא אולי ניתן להקל על פי הדברים הבאים (עפ"י מאמרו של הרב נח לנדסברג בתחומין יט):
א. כל הכהנים היום הינם כהנים מצד החזקה ולא כהני ודאי. כפי שכותב הרמב"ם (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ):
הלכה א: כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
הלכה יג: מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו
ב. במקרה זה אין שום חזקה שהאדם הנדון הוא כהן, ולמעשה הוא איננו אומר כלום (כמובן שהוא איננו נאמן במה שהוא אומר שהוא איננו כהן, שהרי הוא נוגע בדבר ממש). כפי שכותב המבי"ט (שו"ת מבי"ט חלק א סימן ריט):
נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע
ג. אמנם יש מקום לבוא ולדון מדין רוב: רוב הנקראים בשם משפחתם כהן הינם כהנים. אך יש מה לדון גם בזה - האם רוב זה נכון גם לגבי השם קגן? אם באמת סביר להניח שהשם נשאר דורות רבים במשפחה, ולא מדובר על החלפת זהות וכד', האם לא אין סיכוי מסויים שבאחד הדורות התחתנו עם גרושה וכד' שהופכת את צאצאיה לחללים (במיוחד כשאנו יודעים שהמשפחה חיה במקום שלא שמרו כלל על תורה ומצוות)?

כמובן, שלא באתי להכריע בנושא זה כיצד היה על הרבנות לנהוג, אלא רק ביקשתי לדון מעט באפשרויות הקיימות.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2008

יצא לאור: צהר, גליון לד

גליון תשרי של כתב העת צהר יצא לאור (כתב העת צהר מתפרסם כאן בדחייה של כחצי שנה). הגליון הפעם מוקדשים מספר מאמרים לנושא "לאומנות יהודית".
בגליון תוכלו למצוא את המאמרים הבאים (עם קצת הערות שלי על חלק מהמאמרים):
צהר לתלמוד והלכה
- על הפסיקה בענייני בתי הדין לגיור - הרב יהודה הרצל הנקין. הרחבה של המאמר הזה שהתפרסם כחדשיים לאחר פירסום פסק הדין של הרב שרמן בענייני גיורי הרב דרוקמן.
- האם המברך צריך לשתות מכוס ברכת האירוסין? - הרב דרור פיקסלר. המסקנה היא שהמברך אינו צריך לשתות וברכת הגפן נידונה כברכת המצוות ולא כברכת הנהנין.
- הלכה ואומרים כן (בנייה בשבת על ידי נכרים בשעת הדחק בארץ ישראל) - הרב אברהם הלוי גיסר. הרב גיסר, רבה של עפרה, מגן על ההוראה שנתן לבנות בתים ביישוב על ידי גויים על מנת להשיג הכרעה משפטית.
- בתים בשבת על ידי גוי, האמנם מותר?! (תגובה לרב גיסר) - הרב מאיר נהוראי. הרב נהוראי סבור שאין מקום להתיר אמירה לעכו"ם לצורך יישוב הארץ וק"ו שלא לצורך הישג משפטי, כמו כן הוא חושש מפני הרחבה של ההיתר וחילול השם.
- דרכי הגויים כבסיס לשיקול הלכתי - יצחק הנשקה
- גברים ונשים במעמד 'הקהל' - הרב יהודה זולדן
צהר לאומנות יהודית
- יצירה אומנותית ועבודת ה' - הרב דוב ברקוביץ'
- על אומנות של אמונה ואמונה של אומנות - אבי רט
- האומנות - בין יצרים ליצירות - איתי אליצור
- הניגון - בין תרבות להנאה ובין שמחה למספד - הרב בניהו ברונר
- מעבר לצלילים (על מוסיקה בעבודת ה') - הרב מוטי הרשקופ
צהר למשפחה
- סרבנות גט: מאפיינים, מניעים ודרכי התמודדות - שולמית וולפיש. המחברת, טוענת רבנית, עשתה עבודת מחקר מרשימה בניסיון לעמוד על המניעים של סרבני הגט. אחת המסקנות העולות מעבודתה זה שיש מקום לבית הדין להפנות סרבני גט לטיפולים פסיכולוגיים ובכך להקל על כל הצדדים את מתן וקבלת הגט. משפט אחד מתוך המאמר שכדאי לזכור:
המחסום הראשון היה הקושי באיתור המועמדים לראיון. קושי זה נבע מאי הענותם של ארגונים שונים, שלהם מידע לגבי הליכי גירושין שנמשכו זמן רב, להסכים לספק נתונים על האוכלוסייה המבוקשת. מדובר הן בארגוני נשים, הן בארגונים הפועלים לשמירת זכויותיהם של גברים בהליכי גירושין והן בגורמים אחרים. הגורם היחידי ששיתף פעולה... היה הרב אליהו בן דאהן, מנהל בתי הדין הרבניים.
- מסורבת גט או פושעת ערמומית? (טענת "מאיס עלי" באשה שיצאה לתרבות רעה) - הרב יצחק שטיינברג
צהר למלחמתה של תורה
- כיצד קובעים מהי משנה? (תגובה למאמרו של הרב שרלו מהגליון הקודם) - הרב אריה כ"ץ
- משנה לא זזה ממקומה (תשובה לרב אריה כ"ץ) - הרב יובל שרלו. התכוונתי בזמנו להתייחס למאמרו של הרב שרלו מהגליון הקודם אך זה פרח מזכרוני. בעז"ה באחד הימים הקרובים אמצא לזה את הזמן.
- הורדת קבצים מהאינטרנט - מהגמרא למעשה (בעקבות מאמרו של הרב שמואל אריאל) - הרב יצחק נריה.
צהר לביקורת ספרים
"ואהבת - לרעך כמוך" (על ספרו של הרב אברהם וסרמן) - הרב מיכאל רוטנברג. אם בפעמים הקודמות ביקרתי את המדור הזה, הפעם נסתתמו טענותי במאמר יפה ורציני שכתב הרב רוטנברג.

יום שבת, 25 באוקטובר 2008

תוכנית בת מצווה

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):
מועד היות הנערה היהודית בת 12, בת מצווה, מציין את מעברה מילדות לבגרות. זמן זה הוא המתאים לבירור ולחיזוק זהותה היהודית כאישה וכחלק מהקהילה. לשם כך פיתחה אושרה קורן, בוגרת מת"ן, את תוכנית בת המצווה של מת"ן לבנות ולאמהות: "האשה היהודיה לדורותיה".
...
במסגרת התוכנית לומדות בנות המצווה ואמהותיהן על נשים יהודיות בהיסטוריה, מנתחות את קווי האופי של נשים אלו ואת הערכים על פיהן חיו ופעלו. הסקירה מתחילה בנשים המתוארות בתנ"ך כרבקה, מרים ואסתר, וממשיכה עד לתקופה המודרנית, בהתבוננות בדמויות משמעותיות בתולדות הציונות, כחנה סנש וגולדה מאיר ובדמויות מעוררות השראה כנחמה ליבוביץ'.
מתוך "ההר הטוב הזה", הרבנית פועה שטיינר, עמ' 249-250:
בבית רצה אבא (=הרב שלמה מן-ההר) להעניק משקל רב יותר לעובדה שנעשינו בנות מצוה. בשלב זה של החיים הוא רצה שנחוש הבדל משמעותי בין "המצווה ועושה" ל"שאינו מצווה ועושה". תמיד חינך אותנו לקראת התפקיד העיקרי של הבת: להיות בבוא העת עקרת הבית - זו שכל ענייני הבית מופקדים בידיה. אחד התפקידים החשובים בבית הוא שמירה על השולחן הטהור. כאשר כל אחת מאתנו הגיעה לגיל בת-מצווה, דאג שהיא תקיים את המצוות הקשורות לכשרות המאכלים.
...
כאשר אמא רצתה לבשל אורז, היה מושיב דווקא את בת-המצווה על יד השלחן ומטיל עליה לברור את האורז... הוא היה מבהיר לבת, שכובד האחריות, שכולנו נאכל אוכל כשר ונקי מרמשים, מוטל עליה. היה עליה לברור את האורז שליש פעמים, רק אז הקטניות נחשבו בחזקת נקיות וכשרות לבישול.
...
הדבר שהיה כרך בלימוד תיאורטי רב ובהתנסות חוזרת ונשנית, היה הכשרת העוף... אבא טרח מאד ללמדנו את הכללים ואת המקרים בהם יש לשאול "שאלה". בהגיעה למצוות נדרשה כל אחת מאתנו לבצע בעצמה את כל התהליך של הכשרת העוף מתחילתו ועד סופו. בהדרכתו של אבא ותחת השגחתו, עשינו את כל זה פעמים אחדות עד שהיה בטוח, שנעשה זאת כהלכה.

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):
תגובת בת שהשתתפה בתוכנית ברעננה: "למדתי שהדת היהודית היא יותר מאשר לצום ביום כיפור."
מתוך "ההר הטוב הזה", עמ' 249:
באותם ימים, כאשר אנו הגענו לגיל "בת מצווה", לא הקדישו בבית הספר תשומת לב כה רבה לנושא... השינוי המשמעותי בחייה של בת המצווה התבטא בזה שידעה, שמעתה החיוב לצום ביום כיפור חל עליה מדאורייתא.

יום רביעי, 22 באוקטובר 2008

יצא לאור: המעיין, תשרי תשס"ט


תגובות והערות:
 
טרם קראתי את כל המאמרים אך אני בהחלט יכול בשלב ראשון להמליץ לקרוא את דברי הרב גדעון פרל על הג"ר אברהם שפירא זצ"ל ואת סיכום הפגישה עם הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל על ההכנות לשמיטה תשמ"ז עם קביעתו "שאולי היה עדיף לומר 'פוקו וזרעו', יותר מאשר להתבסס על היתר כזה של מכירה, אך ברור שלמעשה איש לא יתיר כדבר הזה". אני מניח שרבים מהקוראים ימצאו עניין רב גם במכתבו של הרב גדליה אייזמן לרב צבי יהודה הכהן קוק בנוגע לספר אורות התשובה.
למי שלא מכיר את גליונות "המעיין", יש לדעת שאחד הפנינים הגדולים של גליונות אלו זה הטור הקבוע של הרב יואל קטן "נתקבלו במערכת". בטורים אלו הרב קטן סוקר בקצרה אך ביסודיות ספרים רבים שהגיעו למערכת כתב העת. חבל שלפעמים חלק מהספרים כבר נחשבים לישנים עד שהם מקבלים התייחסות (לדוגמא: בגליון זה יש סקירה של מספר ספרים על השמיטה שראו אור בתחילת השמיטה ועתה ספק אם יעניינו מישהו עד ערב השמיטה הבאה), אך בכל זאת הסקירות יפות ומועילות מאד.

מדרש לפרשת בראשית

"בראשית ברא אלהים" רבי תנחומא פתח: (תהלים פו) "כי גדול אתה ועושה נפלאות" א"ר תנחום: הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".
 
המדרש משווה בין גוף האדם לבין נוד (עפ"י הגדרת ויקיפדיה: כלי לאיחסון נוזלים העשוי מעור). באם יהיה חור, אפילו יהיה החור קטן מאד, כל תוכנו של הנוד יצא ממנו. לעומת זאת, גוף האדם מלא בנקבים ואעפ"כ אין רוחו יוצא ממנו. ועפי"ז מסקנת המדרש שפלא זה יכול רק האלקים לעשות.
אך המדרש קשה ביותר. המקומות בגוף האדם בהם יש אויר אינם מלאים בנקבים. אדם שיהיה לו נקב באחד מראותיו או בליבו יהיה בגדר טריפה. הסתכלות ישרה על גוף האדם יוליד למסקנה שהפתחים שבגוף אינם שונים מהפתח של אותו הנוד, שגם אם יהיה פתוח לא יקרה שום דבר לתחולת הנוד. מה אם כן המדרש מנסה לומר לנו?
נראה לי שכוונת המדרש אינה לרוח במובן של אויר או חמצן שיש בגוף האדם - בזה באמת אין הגוף שונה מהנוד. אך כשם שהנוד נוצר לאחסן בו חומר מסויים, כך הגוף נוצר לאחסן בו רוח, לא אויר, חמצן או גז אחר אלא רוח אלוקים. נוד שיהיו בו חורים אכן לא יהיה שווה שום דבר כי הוא לא ימלא את ייעודו, אך גוף האדם מצליח להחזיק בתוכו את החלק הרוחני של האדם הגם שהגוף מלא בחורים. על פניו הרציונאל הפשוט אינו מאפשר מצב שגוף גשמי יחזיק בתוכו משהו רוחני (עיין בעניין זה באריכות עצומה בספרו של הרב מיכאל אברהם "אנוש כחציר"), אך בפועל הגוף על כל מגרעותיו מצליח לשמש לבית עבור הנפש האלוקית של האדם.
אכן נכונים דברי רבי תנחומא: מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".
 
בימי שעון חורף, את רשימות ה"מדרש לפרשת שבוע" אני אומר בפני הציבור עם מעט הרחבה בלילי שבת קודש בקהילת מיתר. אני משתדל מאד, שגם כאשר אינני מתכוין לדבר בפני הציבור, להעלות לכאן דברי תורה מתוך המדרש לפרשת השבוע. ברור הדבר שכאשר הדברים צריכים להמסר בפני ציבור הדברים מסודרים יותר ושלמים יותר. כאשר אין עלי את הלחץ של הכנת שיחה לציבור אני מרשה לעצמי להתמקד בחידושים קטנים (ואפילו פעוטים) העולים מדברי המדרש, ולא בהכרח ביצירת דבר תורה שלם. אנא קבלו זאת בהבנה.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2008

שמחת תורה - המניין המוקדם

זה מכבר התפשט בקרב קהילות אשכנזיות רבות תופעת המניין המוקדם בשמחת תורה. מתחילים מוקדם, עושים הקפות של כדקה או פחות להקפה, בחלק מהמניינים מעלים את כל הקהל לתורה ובחלק לא, מסיימים את התפילה ללא הקידוש המפורסם של שמחת תורה ושלום על ישראל. מי משתתף במניינים אלו? בדרך כלל, מי שאין לו ילדים בגיל בית ספר יסודי, מי שאין לו כח להקפות ארוכות, מי שרוצה לאכול ארוחת צהריים לפני השעה שתיים ועוד כהנה וכהנה. רבים מהמשתתפים במניין המוקדם יחזרו לזמן קצר למניין המרכזי על מנת להשתתף בהקפות המרכזיות, בקידוש או לעלות לתורה (במידה ולא העלו את כל המתפללים במניין המוקדם).

בדרך לתפילת שחרית עברתי ליד מניין מוקדם שהתקיים בשכונה שלי, ועל פי מראית העין יתכן והיו שם יותר מתפללים מאשר במניין במרכזי באותו בית כנסת - בית הכנסת הגדול והמרכזי בשכונה.

לדעתי תופעת המניין המוקדם מורה על שתי תופעות מדאיגות (שבמקום למצוא את פתרונם, מחביאים אותם מתחת לשטיח ה"מניין המוקדם"):
א. חוסר האפשרות והרצון להגיע לעמק השווה בתוך הקהילה - במהלך כל השנה הקהילה מתפללת כמקשה אחת. אמנם יש חיכוכים שונים ודעות שונות איך לנהל את התפילה אך מצליחים להגיע לאיזה שהוא עמק השווה באופן כזה שרובם הגדול של המתפללים מרוצים מבית הכנסת אותו הם פוקדים תדיר. משום מה כשמגיע שמחת תורה נעלם העקרון הזה. אלו שחפצים בהקפות קצרות לא מוצאים שיח משותף עם אלו שרואים בהקפות צורך אחר. קהילות שונות לא מצליחות להתאים את התפילה למציאות המשתנה. אדם אחד סיפר לי שלפני עשרים שנה, כשבקהילה שלו היו ילדים ונוער לרוב, קבעו שהקידוש המסורתי יהיה בשעה 10:30 אחרי ההקפה הששית. מאז הילדים בגרו וכיום בית הכנסת מורכב מגיל ממוצע של חמישים פלוס, אך הגבאי עומד על כך שבלו"ז עדיין יהיה כתוב שהקידוש יהיה ב10:30 אחרי ההקפה הששית, בשעה שחלק גדול מהציבור מוכן לסיים את ההקפות כבר לפני עשר. בקהילה אחרת ימשיכו לראות כיצד ההקפה החמישית והלאה דלות משתתפים ביותר, אך לא יחשבו לקצר את זמן ההקפות.
המנהג הרווח שמעלים את כל הקהל בשמחת התורה הוא מנהג יפה. בבית הכנסת שלי היו אנשים שהגיעו רק בגלל שהשכן שלהם אמר להם שאם הם יגיעו אז הם יקבלו עליה. עם זאת, לפעמים שאין הגיון להמשיך במנהג. באחד הקהילות שהייתי מתפלל בהן כילד, היו למעלה ממאתיים מתפללים. להעלות את כל המתפללים בשלוש או ארבע מוקדים שונים היה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים. בזמן הזה רוב הגברים (שלא לדבר על הנשים) היו מבלים את זמנם בשיחה בטלה, שתיית אלכהול וכהאי גוונא. עם זאת, אף אחד לא חשב שאולי כדאי לותר על המנהג.
המניינים המוקדמים מצביעים על כך שהגיע הזמן לקיים בתוך כל קהילה דיון נרחב על איך צריך להראות תפילת שמחת תורה. אם אפשר לקיים מניין משותף לכל קצוות הקהילה בכל ימות השנה, אין סיבה שדווקא סביב שמחת התורה לא ניתן לעשות זאת.

ב. חוסר האפשרות לגשר על השמחה הרצוייה לבין המציאות הקהילתית - אינני בטוח שהנקודה הזו היא נכונה בכל המניינים המוקדמים, אך חלק ניכר מאלו שאני ראיתי בשנים האחרונות היא מאד נכונה (והיא נכונה גם בלי קשר למניינים המוקדמים). לא פעם רוב המשתתפים במניין המוקדם יהיו דווקא אלו שהם היותר "תורניים" בקהילתם. אנשים אלו, כאשר הם היו בישיבות לפני לא הרבה זמן, הם היו מובילי הריקודים וכד', אך כאשר הם נמצאים בקהילה "רגילה" ולא ישיבתית הם לא מצליחים לשמוח יחד עם מי שנמצא. הרי אנשים "לא תורניים" אלו לא מכירים את הריקודים המדוייקים שהוא מכיר או את השירים המתאימים לכל הקפה כפי שהיו שרים אצלו בישיבה, ואיך אפשר בכלל לרקוד לכל מיני שירי סוכנות?! אני כותב מעט בסרקאזם, אך זו באמת בעיה קשה. לא פעם רואים אנשים פשוטים שהחיבור היחיד בינם לבין התורה זה בשמיעת פרשת השבוע בבית הכנסת שמחים שמחה גדולה בשמחת תורה, כשל"בן-תורה" קשה הרבה יותר לתת דרור לתחושות השמחה שבקרבו.
אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזאת, פתרון שכמובן צריך להיות במישור הפרטי ולא הציבורי/קהילתי, אך אני בטוח שהדרך לפתרון עובר דרך קיום הקפות משותפות לכולם ולא בהסתגרות במניינים מוקדמים.

יום רביעי, 15 באוקטובר 2008

העושה סוכתו בראש הספינה

משנה מסכת סוכה פרק ב משנה ג
העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה כשרה, ועולין לה ביום טוב

גמרא מסכת סוכה דף כג ע"א
העושה סוכתו בראש הספינה: רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחרת נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?

תמונה שצולמה היום במרינה בהרצליה:

קצת יותר מקרוב:


חג שמח! וכפי שנוהג ידי"נ ר' אוריאל פרנק נר"ו לכתוב: נקווה שבמהרה נזכה "לחגוג" במשמע המקורי של המילה.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

סוכה עם פרגולה

אני חושב שמאז שהגעתי למודיעין הנושא שאני הכי נשאל עליו זה איך עושים סוכה כשיש פרגולה על גבי המקום המיועד לסוכה. [כאן אני צריך להכיר טובה לאנשי טירת יהודה שהשכימו קום בימי שישי על מנת לשמוע שיעור במסכת סוכה מאברך צעיר, שהיום הוא רב צעיר. השיעורים הללו נתנו לי את הרקע להתמודד עם שאלות רבות בענייני סוכה]. בכל מקרה, כרגיל, אין להסתמך על הכתוב כאן להלכה למעשה ויש להתייעץ עם רב בכל מקרה לגופו.

המציאות מתחלקת לשני חלקים:
1. פרגולות העשויות מחמרים הפסולים לסיכוך - פלסטיק, מתכת וכד'.
דין פרגולה כזו נידונה בשולחן ערוך או"ח סי' תרכו - "העושה סוכה תחת האילן או תחת הגג". במילים פשוטות ניתן לתת את הכלל הבא: אם רוב שטח הפרגולה ממולא בחומר (פלסטיק/מתכת) ומיעוטו אויר - הפרגולה הזו נידונה כגג לכל דבר ולא ניתן לשים מתחתיה או מעליה סכך בשום צורה. הדרך היחידה שבה ניתן לעשות סוכה במקום שיש פרגולה כזו היא בפירוק הפרגולה. אם רוב השטח הוא אויר ומיעוט השטח הוא חומר (לדוג': בפרגולה בצורת רשת, שתי וערב, שריבועי החלל בין החומר הוא 7.2*7.2 לעומת רוחב הפס המקיף שהוא 2.8, יצא שמתוך כל 100 סמ"ר - יותר מ50 סמ"ר זה אויר), אם האדם ימלא את כל החלל בסכך כשר אזי יהיה יותר סכך כשר מאשר סכך פסול (הפרגולה) ולכן מיעוט הסכך הפסול יהיה בטל ברוב הסכך הכשר והסוכה תהיה כשרה. באופן שהפרגולה היא "כשרה לסוכה" (שהרוב אויר) ניתן לשים את הסכך מתחת לפרגולה, מעל לפרגולה או על גבי הפרגולה (לכאורה זו האפשרות העדיפה). על מנת למנוע בעיית "מעמיד בדבר המקבל טומאה" רצוי לשים קודם קרשים על גבי הפרגולה ורק עליהם לשים את הסכך.
2. פרגולה העשויה מחומר הכשר לסכך - עץ.
אם הפרגולה בנויה באופן שאין רוב של צל אז ודאי שצריך לשים סכך כדי שיהיה צילתה מרובה מחמתה, וראוי לשים יותר סכך מאשר יש בפרגולה עצמה.
אם הפרגולה בנויה באופן שיש רוב של צל (צלתה מרובה מחמתה), אזי יש שלוש בעיות אפשריות:
א. סוכה ישנה - סוכה שנבנתה לשם צל אך לא לשם חג הסוכות.
ב. תעשה ולא מן העשוי - אם המחיצות לא היו קיימות בשעת בניית הפרגולה.
ג. כשרות קרשי הפרגולה לסוכה - גזרת תיקרה.

לגבי הבעיה הראשונה, בעית סוכה ישנה, השו"ע כותב שמספיק שיחדש בה דבר ואפילו סכך בגודל טפח על גבי טפח.
לגבי הבעיה השניה, תעשה ולא מן העשוי, לא ראיתי מי שדן בזה אך לכאורה ניתן בצירוף סעיפים נוספים להסתמך על שיטות ראשונים המקלים בזה ומחלקים בין המקרה הזה לבין המקרה המובא בגמרא שאדם חפר סוכה בתוך גדיש. כך שקשה לי להאמין שיהיה מי שיפסול את הסוכה מטעם זה (אם מישהו מכיר דיון בנושא זה אשמח להפניה).
לגבי הבעיה השלישית, האם ניתן בכלל להכיל שם דירת עראי על פרגולה, נחלקו בזה גדולי זמנינו. אני עצמי שמעתי מהג"ר מרדכי אליהו שיש לדון בקרשים אלו כסכך פסול לכל דבר משום שאין להם דין דירת עראי ויש לגזור בהם גזרת תיקרה, או ליתר דיוק לא גזרה אטו תקרה אלא "תקרה ממש" (כמודמני ששמעתי דברים דומים ממו"ר הרב שבתי רפפורט). לעומת זאת יש מי שכתב שאין מקום לפסול קרשים אלו לסוכה וגזרת תקרה זה דווקא בקרשים רחבים. באופן זה כתב הרב יעקב אריאל כאן במסקנה:
למעשה נראה איפוא להורות שלכתחילה יש לבנות פרגולות שחמתן מרובה מצילתן. אך פרגולה הקיימת ועומדת ואין מקום אחר לעשות סוכה מותר להשתמש בה לשם סוכה.
גם הרב ישראל מאיר לאו פרסם מאמר בתחומין כא, ובו הוא כותב שאין כלל מקום לחשוש לאסור מדין תקרה והבעיה היחידה שיש לפתור זה את בעית הסוכה הישנה. הרב לאו מגדיל לעשות וכותב שלאחר שיתקן משהו בסוכה, כדי לפתור את בעית הסוכה הישנה אזי הסוכה תהיה כשרה למהדרין (!).


הבלוג יוצא לחופשה עד אחרי סוכות - חג שמח לכולם!

יום שבת, 11 באוקטובר 2008

סיכום שמיטה - חלק ג'

אוצר בית דין ממלכתי

החידוש שכל אחד מאזרחי המדינה היה אמור להרגיש בו בשמיטה זו, לעומת השמיטות הקודמות, היא הצמצום הגדול שנעשה בשימוש בהיתר המכירה. עפ"י המלצת יו"ר ועדת השמיטה שע"י הרה"ר הרב זאב ויטמן והחלטת מועצת הרבנות הראשית, לא נעשה היתר מכירה על רוב פירות הקיץ (ועד כמה שידוע לי, גם על חלק ניכר מפירות ההדר של החורף הקרוב). עפ"י התכנון של הרבנות הראשית, החקלאים ימעטו בעבודות מסויימות בעצים במהלך השמיטה, וכל השיווק יעשה ע"י אותם חברות המשווקות כל שנה אך השנה יהיו הם שליחי בית הדין.

מו"ר הרב יהושע בן-מאיר פרסם בתחילת השמיטה ספר בשם "היתר מכירה או אוצר בית דין" (חלקים מהספר ניתן לראות כאן), שבו הוא טוען בתוקף כנגד עשיית אוצר בית דין ללא היתר מכירה. לדבריו, ניתן להסתמך על אוצר בית דין רק כתוספת להיתר המכירה ולא במקומה. התנגדות נוספת לגישת הרב ויטמן הגיעה מכיוון קצת פחות צפוי - ממפעילי "אוצר הארץ". כך כתב הרב יואל פרידמן במאמר בגליון צהר (תגובתו של הרב ויטמן מופיעה בסופה של המאמר):
לדעתנו הצעתו תגרום שני נזקים חמורים:
1. הצפה של השוק בפירות שביעית ובדמי שביעית.
2. פגיעה אנושה ביחס הציבור לאוצר בית דין. אנשים יאמרו: אם כך נראה אוצר בית דין אל יהי חלקי עמו, שכן הוא הופך את השמיטה... למין בדיחה עלובה, ואין בינו ובין דאגה לחלוקת פירות שביעית לצרכן ולא כלום.

לאחר מעשה, אין ספק כי צדקו הרב בן-מאיר והרב פרידמן. רוב הצרכנים הדתיים (!) כלל לא יודעים שפירות הקיץ שהם צרכו היו פירות הקדושים בקדושת שביעית. לדעתי, אם יכול להיות מצב שיגיע לאדם פרי הקדוש בקדושת שביעית מבלי שהקונה, המוכר, ולפעמים אפילו הרב המשגיח, יודעים על כך זהו סימן לכשלון הקונספציה.

בשבועות האחרונים אני פוגש הרבה אנשים האומרים לי: אתה יודע שקניתי מיץ ענבים תירוש של כרמל מזרחי בסופר והוא מאוצר בית דין? אני עונה להם: אתם יודע שכל האפרסקים והשזיפים שקנית באותו סופר גם היו אוצר בית דין? לאחר מכן אני רואה בפרצופם את התדהמה. עד כמה שידוע לי, זו השמיטה הראשונה שמיץ ענבים מאוצר בית דין נמכר בסופרים הרגילים ולא בחלוקה מיוחדת, אני מתקשה להאמין שיהיה ניתן בעתיד להחזיר את הגלגל אחורה גם אם יהיה החלטה של הרבנות לא לחזור על המהלך שנעשה בשמיטה הזו ולהציף את השוק באוצר בית דין.

בסופו של דבר צריך לשאול, מה הרווחנו מהצעד הזה של ועדת השמיטה? סביר להניח שרוב החקלאים לא שינו מהרגלם בכל שאר השנים, השיווק לא היה שונה בשום צורה, הסחורה לא סומנה כקדושה בקדושת שביעית, והמחירים לא העידו על כך שלא סוחרים בפירות אלו - אז מה כן היה?? היה צמצום של היתר המכירה! זה הרווח הגדול. האם זה שווה את זה? אני אשאיר את השאלה הזו לקוראים.

כמעט באותו עניין. רכשתי לפני יומיים אתרוג מאוצר בית דין. האתרוג היה מסומן כ"מהודר א'" (מבין ארבעה דרגות מחירים, היה אחד מעליו ושניים מתחתיו). האתרוג עלה בדיוק אותו מחיר ששילמתי עליו לפני שנה. אמנם הוא לא היה יפה כמו זה של שנה שעברה, אך אני נוטה להאשים בזה את מזג האויר ופחות את השמיטה (והלוואי שאני טועה). האתרוגים בדרגת המחיר היותר גבוהה לא היו יותר יפים, לפחות לא משמעותית, אך פער המחיר היה יותר מחמישים שקלים! המוכר הציג בפני דף מבית הדין שתחתיו נעשה אוצר בית דין, המציג את המחירים שמותר לקחת עבור כל סוג. הפער בין האתרוג הכי יפה לאתרוג בדרגה השניה היה של 90 שקלים! אני חושב שברור לכל שמבחינת הצרכן אין שום הבדל בין אוצר בית דין לקנייה בכל שנה אחרת (חוץ מזה שהשנה היו יותר קופסאות סגורות שהמוכר טרח להסביר לי שבגלל השמיטה לא ניתן לבחור אתרוג כמו בכל שנה - ?!?!?!). האם יש הבדל בעבודת החקלאי? הלוואי, אבל אני מתקשה להאמין (הרי במקום ב"מחמירים" באוצר בית דין מקילים בהגדרת לאוקמי ועוד).
אז האם יש איזה שהוא עדיפות לעשיית אוצר בית דין על פני היתר מכירה לאתרוגים? אולי לקראת השמיטה הבאה מישהו ירים את הכפפה...

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

יום כיפור בקהילת מיתר

כמה מילים על ההערכות של הקהילה שלי, קהילת מיתר שבשכונת קייזר במודיעין, ליום הכיפורים והתוצאות. כפי שכתבתי כאן בעבר, אנחנו מתפללים בשבתות בתוך מבנה של גן ילדים. בשבת רגילה בגן יש כ85 כסאות (גברים ונשים) שכמעט תמיד כולם טפוסים. לקראת יום כיפור, פנינו מהגן הרגיל שלנו את כל הרהיטים של הגן, ומלאנו את הגן בכסאות. כמו כן, פתחנו מניין נוסף בגן הצמוד לגן הקבוע שלנו. סך הכל בשני הגנים היו כ270 כסאות לגברים ונשים. את המקומות בגן הקבוע מכרו מבעוד מועד כדי לקבל תמונת מצב של מספר האנשים שמתכננים להיות ביום כיפור. בגן הזה היו כ150 כסאות שכולם נמכרו מראש והיו עליהם מדבקות עם שמות. הגן השני (כ120 כסאות) יועד לכל מי שלא קנה כסא מראש. באופן כללי החלוקה נשמרה, ובגן אחד היו כל מי שקנה כסא ובגן השני היה מי שבחר לא לקנות כסא, או שסתם הזדמן לבוא. אך כמובן, שהיו גם בגן עם הכסאות המכורים אנשים שהוסיפו כסאות תוך כדי, או שנכנסו בעמידה וכד'.
במהלך היום בשני הגנים רוב גדול של הכסאות היו מלאים, בגן הקבוע היו מעל מאה איש במהלך כל היום ובגן השני כ80 איש במהלך היום. בתפילת כל נדרי כל הכסאות היו מלאים והרבה אנשים עמדו בכל מקום אפשרי. בתפילת נעילה, התפילה התחילה כשכל הכסאות היו מלאים בשני המניינים ואנשים רבים עמדו. ככל שהתקדמה תפילת נעילה, עוד ועוד אנשים (ונשים) הגיעו ואנשים רבים עמדו בחוץ ליד החלונות, בחצר ולפני הכניסה. ההשערה של ראשי הקהילה היא שהיו במקום באמצע תפילת נעילה מעל 400 (ואולי אפילו כ500) איש ואשה, כשמעל שלוש מאות היו בתוך המבנים של הגנים. [היו מספר אנשים שהחנו את האופניים שלהם בכניסה למתחם הגנים ונכנסו לנעילה.]
השנה בנוסף לשני המניינים הללו, ראשי הקהילה (לי לא מגיע קרדיט על המהלכים הללו, לפחות לא יותר ממי שנותן מוטיבציה - הרעיונות לא היו שלי, ובטח שהביצועים לא היו שלי) העלו רעיון להקים מניין ליום כיפור בלובי של גוש בניינים גבוהים (בנייני דמרי, למי שמכיר) הנמצא במרחק הליכה מהשכונה שלנו. על אף שלא היה לנו מושג מי יהיה חזן במניין הזה ממש עד לצהרי ערב יום הכיפורים, השקיעו מאמצים כדי להרים גם את הפרוייקט הזה. במניין הזה, היו ב"כל נדרי" כארבעים איש, במהלך היום היו כ20-30 ובנעילה היו כ80 איש.
אני דיברתי לפני "כל נדרי" ונעילה בשני המניינים שהתקיימו בגנים, ובחור מישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין התנדב לדבר במניין השלישי לפני נעילה.

מילה אחת על המוטיבציה של כל העסק הזה. ראשי קהילת מיתר רואים בארגון המניינים הללו אמצעי כלכלי על מנת לגייס כספים לבניית בית הכנסת שלנו. לאחר שקיבלנו את כל האישורים הבנייה אמורה להתחיל מיד אחרי סוכות ועד ראש השנה הבא אנחנו אמורים להיות במבנה קבע. מה יהיה עם כל המניינים הללו בשנה הבאה? היכן יתפללו כל האנשים הללו אז? אלו שאלות מצויינות שאני לא חושב שמישהו נתן עדיין את דעתו אלהם. אני כמובן רואה בזה אתגר רוחני, ולא רק כלכלי, בקיום המניינים הללו. אך אני ער לעובדה שמה שמריץ את האנשים להרים פרוייקט בסדר גודל כזה, הוא בראש ובראשונה הכסף. האם נצליח להריץ את זה גם כשנהיה קצת פחות לחוצים על הכסף? אני מאד מקווה שכן, אבל ימים יגידו.

עדכון: אחד מראשי הקהילה הודיע לי, שללא ספק, אם זה היה רק בשביל הכסף אז העבודה וההשקעה הרבה בפרוייקט הזה לא שווים, וברור שהמוטיבציה היא לא רק כלכלית. הוא גם הוסיף ואמר שיש לו כבר כמה רעיונות מה לעשות גם אחרי שבית הכנסת יהיה בנוי.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

אינטרנט רימון

לקראת ראש השנה החלטתי לקבל על עצמי קבלה טובה בתחום שתופס חלק ניכר מחיי, הלא זה האינטרנט, ולהתחבר לאינטרנט רימון. מספר ימים לפני ראש השנה התנתקתי מהספק אינטרנט שהיה לי - תהליך שלקח כמה ימים, התקשרתי לרימון וביקשתי להתחבר. החיבור לרימון עלה לי הרבה פחות מהחיבור לספק הקודם, דבר שהוסיף למוטיבציה שלי להחליף ספק. אלא מאי, שברגע שהתחלתי להשתמש בחיבור לרימון לא הצלחתי לגלוש כמעט לאף אתר. ברגע שניסיתי להכנס לתיבת הדוא"ל שלי או לכל מיני אתרים אחרים (שאין בהם שום טכנים שאמורים להיות חסומים) החיבור שלי לאינטרנט פשוט התנתק. כמובן שלא זו היתה כוונתי כשרציתי להגביל את אפשרויות הגלישה שלי.

פניתי לשירות הלקוחות ולתמיכה הטכנית של רימון, אך משום מה לא קיבלתי שום תשובה ברורה וגם כשהבטיחו לי לחזור אלי בדרך כלל זה לא קרה. סוף סוף הגעתי לתומך טכני בכיר שהסביר לי בבטחון רב שיש לי במחשב כנראה וירוס שמעיף אותי מהאינטרנט. זה לא היה הגיוני בכלל, כי בדיוק זמן קצר לפני כן המחשב עבר ניקוי יסודי ולא היו לי כל בעיות כאשר הייתי מחובר לספק הקודם. בסופו של דבר התייעצנו עם מומחה לעניין שהוריד עבורינו עדכון לכרטיס הרשת של המחשב ומאז אני גולש בחופשיות מוחלטת דרך החיבור לאינטרנט רימון.

לסיכומו של העניין: לולי שבאמת היה לי עניין להתחבר, כבר ביום השני להתחברות הייתי מבקש להתנתק. כך שאני מקווה שחברת רימון ישפרו את השירות שלהם (לפחות לטובתם). אך היום שהחיבור עובד כמו שצריך, אינני מרגיש כל שינוי בגלישה ממה שהיה לי קודם לכן, וכל זה גם בפחות כסף. [אגב, מכיוון שחברת רימון לא משלמת לי על החשיפה הזו, ראוי לציין שיש עוד דרכים לבצע חסימה: מורשת וכד'.]

להלן דברים שכתב הג"ר יעקב אריאל בעיתון הצופה לאחרונה בעניין החיבור לאינטרנט (לינק):
המחשב והאינטרנט שונים מהטלוויזיה. הם כלים שימושיים נחוצים ביותר הן למסחר הן למדע ומעל לכל - לתורה (לא בכדי זכה פרויקט השו"ת לפרס ישראל). הם שינו את כל מערכות חיינו. יש להתייחס אליהם כאל מהפכת הדפוס בזמנו.
עם זאת אילו היה מדובר במכשיר טמא בעצם והברירה היא בין השימוש במכשיר טמא, אף כי יעיל לחיים, לבין המשך החיים בלעדיו היינו אומרים ייהרג ואל יעבור (ואין זו מליצה אלא מציאות עובדתית, במקום שיש חשש חמור לגילוי עריות אין שום הצדקה לטהר את השרץ). מצווה הבאה בעברה פסולה.
אולם המכשיר אינו טמא בעצם. לכן יש מוצא מהסבך. יש אפשרות לחסום את האינטרנט בחסימה טובה המונעת כל חדירה של דברים פסולים. בדרך זו השימוש במכשיר מותר ורצוי, אולם רק בתנאי שיש בו חסימה טובה. מכשיר ללא חסימה הוא כמכונית בלי בלמים, או כמכשיר חשמלי ללא בידוד. "לא תתן דמים בביתך".
ואל יאמר אדם שאין צורך בחסימה טכנית, אלא יש להתמודד עם הבעיות בהתמודדות חינוכית. ההתמודדות החינוכית היא בעצם הכנסת החסימה למכשיר. מי שאינו עושה כן אינו מתמודד אלא עלול להתמוטט. היהדות היא ריאליסטית ועל כך אנו מברכים כל יום "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". גם בשליטה מלאה עלול להופיע על המסך דבר שאינו ראוי. לחיצה מוטעית ומקרית עלולה לדרדר את הצופה לבאר שחת. האם מותר להחזיק בור פעור בבית ורק לכתוב עליו כיתוב של אזהרה? האם די לחנך את בני הבית להתמודד עם הסכנה ע"י אזהרה בלבד לא להתקרב לשפת הבור?! התורה, ובעקבותיה כל חברה נאורה אסרה ללכת בדרך חתחתים זו, אלא דרשה הקמת מעקה בטוח שימנע כל חשש נפילה...
בואו ונאחל זה לזה: גמר חסימה טובה (לא! אין כאן טעות, או שפת אידיש, החתימה הטובה תלויה בחסימה הטובה).
גמר חסימה טובה!

לא פרסמתי כאן ברכה לשנה טובה לכלל הקוראים, בגלל הבלאגן שנוצר לי אחרי ההתחברות לרימון שלא הצלחתי לגלוש באינטרנט. אך עכשיו, אחרי שהעניין הסתדר, אני יכול לאחל לכולם בלשונו של הרב אריאל גמר חסימה טובה וגם
גמר חתימה טובה וכמקובל במקומנו תזכו לשנים רבות.

התרת קללות

בקרב קהילות ספרדיות רבות בארץ נהוג שבערב יום הכיפורים עורכים "התרת קללות", בחלק מהקהילות אף עורכים התרה זו בערב ראש השנה. בין היתר אומרים את המשפטים הבאים (לינק):
וְעוד אֲנַחְנוּ מוסְרִים מודָעָא לִפְנֵיכֶם רַבּותֵינוּ. שֶׁכָּל מַחֲשָׁבָה רָעָה וְהִרְהוּר רַע וּרְעוּתָא דְלִבָּא. אִם יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ וּמחֵנוּ וּבִפְרָט בְּעֵת הַתְּפִלָּה. וְתַלְמוּד תּורָה. בְּאֵיזֶה צַד וְאפֶן שֶׁאֵינו לִכְבוד וּרְצון הַבּורֵא יִתְבָּרַךְ. מֵעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מְבַטְּלִים אותָן מַחֲשָׁבות וְהִרְהוּרִים רָעִים וּרְעוּתָא דְלִבָּא שֶׁהֵם נֶגֶד רְצון קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. בִּטּוּל גָּמוּר כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם נְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר רַע וְאָסוּר, מֵעַכְשָׁו יִהְיוּ הַכּל בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְבָאֲרִים וּמְפָרְשִׁים בָּאֵר הֵיטֵב. וַאֲנַחְנוּ מְגַלִּים דַּעְתֵּנוּ וּרְצונֵנוּ בְּכָל לִבֵּנוּ כִּי רְצונֵנוּ וּמַאֲוָיֵנוּ וְכַוָּנָתֵנוּ לַעֲבד אֶת בּורְאֵנוּ.
בכל שנה אני מתקשה להבין כיצד ניתן בכלל לומר נוסח כזה. האם באמת החיד"א סבר שאדם יכול לבטל להבא כל מחשבה רעה ודיבור רע ואסור?

אם למישהו יש תובנה היכולה לקרב את הדבר לליבי, אשמח לשמוע.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

ביקורת ספרים: "והשב את העבודה" מאת הרב משה אודס

בדרך כלל אני כותב על ספרים רק לאחר שסיימתי לקרוא אותם מכריכה לכריכה. הפעם החלטתי לכתוב על הספר על אף שנשארו לי עוד כעשרים עמודים על מנת לסיימו, מפני שאינני יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות השבוע לכתוב רשימה ארוכה.

הספר "והשב את העבודה" עוסק בניתוח רעיוני של סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש. מלבד פרק הפתיחה ופרק הסיכום הספר מחולק לשלושה חלקים, כשבכל חלק המחבר מנתח את אחד משלושת עיקרי סדר העבודה:
א. פר ושעיר הנעשים בפנים.
ב. עבודת הקטורת בקודש הקדשים.
ג. שילוח השעיר לעזאזל.

כל חלק הוא כ40 עמודים, וסה"כ הספר מכיל כ160 עמודים. את הספר קיבלתי במתנה, אך מי שקנה לי אותו אמר לי שמחירו של הספר, גם יחסית לספר קטן כמות כמו זה, הוא נמוך מאד.
מחבר הספר, הרב משה אודס, משמש זה למעלה מחמש שנים כרב היישוב צופים ובעבר חיבר ספרים נוספים בענייני עבודת המקדש. הספר ראה אור בשנת ה'תשס"ז וניתן להשיגו בטלפון 050-6472233.
נקודות חיוביות שמצאתי בספר. עצם זה שהספר הוא קצר זהו המעלה הגדולה ביותר שלו לדעתי. אני התחלתי לקרוא את הספר בראש השנה ועד יום כיפור בעז"ה אסיים אותו, ללא השקעת זמן מרובה מדי. זאת אומרת שיש בכוחו של הספר "להכניס לעניינים" אדם המעוניין להכין את עצמו לקראת סדר העבודה של יום הכיפורים. במהלך הספר עולות כל השאלות הנפוצות בנושא העבודה, ומי שאינו מתמצה יכול בקלות יחסית להכיר בהעמקה מספקת את השיטות השונות להסבר כל אחד מחלקי העבודה העיקריים. בספר איננו ממצה את כל פרטי סדר העבודה - יהיו מן הסתם כאלה שיראו בכך מגרעת, אך אני דווקא רואה בזה צד חיובי שניתן להקיף את עיקרי סדר העבודה מבלי להיכנס לפרטי נוסח הוידוי של הכהן הגדול, מספר הטבילות ומיקומן, המחלוקת בדבר מספר האילים וכד'.
דוגמא קטנה מתוך הספר. בעניין שילוח השעיר לעזאזל המחבר מביא מספר שיטות להסביר את פשר המעשה המשונה של שילוח השעיר. שיטת ספר החינוך הרואה בזה דוגמא לסופו של מי שמתרחק מה', שיטת הרמב"ן שיש כאן מעין שוחד לכוחות הרשע בעולם ושיטת המהר"ל שמחזירים את המעשים הרעים למקורם. המחבר מצביע על הבעיתיות בכל אחד מהפירושים ומנסה ליצור סינתזה ביניהם הפותר את כל הקושיות.
בנוסף לניתוח כל אחד משלושת החלקים בפני עצמו, המחבר גם מתייחס לנקודות ההשקה ביניהם, במיוחד לעירוב שיש בין עבודת הפר והשעיר ומעשה הקטורת.
נקודות שלא סיפקו אותי בספר. בחלק הראשון העוסק בנושא הפר והשעיר הפנימיים, המחבר דן לאורך כל הפרק כאילו הפר והשעיר באים רק (או לפחות בעיקר) כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו (כפי שמופיע במשנה בשבועות). מסקנת המחבר היא שטומאת מקדש וקדשיו מרחיקים את השכינה, ועבודת יום הכיפורים נועדה להחזיר את השראת השכינה בעם ישראל. דבר זה קשה לי מאד. טומאת מקדש וקדשיו מוזכר רק כפעם אחת בכל מסכת יומא. הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים לא מזכיר אותה בכלל (עד כמה שידוע לי). בוידויו של הכהן הגדול על הפר והשעיר הכהן לא מזכיר כלל טומאת מקדש וקדשיו. הייתכן והעיקר חסר מן הספר?! האם ניתן לומר שעיקר עניינם של הפר והשעיר זה כפרה על טומאת מקדש וקדשיו, והכהן אפילו לא יתוודה על חטאים אלו בשעת וידויו?! איך כל זה מסתדר עם הגמרא בשבועות, זה שאלה טובה אבל מי שרוצה בכל זאת ללכת בדרך של "טומאת מקדש וקדשיו" צריך לענ"ד לפחות לתת קודם תירוץ טוב לשאלותיי.
עוד הערה אחת היא שהתפלאתי שהמחבר לא מפנה (אפילו בהערת שוליים) למאמריו המצויינים של הרב מרדכי ברויאר בספר "פרקי מועדות" על סדר העבודה. מאמרים אלו מתייחסים לאותן השאלות שהספר הזה עוסק בהן והיה מקום להתייחסות או לכל הפחות הפניה לדברים. כמו כן, על חלק מהנושאים שהמחבר מתייחס אליהם יש מאמרים מקיפים מאד של הרב אלחנן סמט שפורסמו בספריו "עיונים בפרשת השבוע", שהיה רצוי שיהיה התייחסות/הפניה אליהם.
יש לי עוד מספר הערות, שאני מניח שאם הספר היה עובר תחת ידו של עורך מומחה הן לא היו קיימות. בציטוטים הרבים לאורך הספר אין אחידות - פעמים שהמקור לציטוט מובא לפניו ופעמים לאחריו, דבר שמכביד קצת על הקריאה. הספר כתוב ברובו בלשון השווה לכל נפש, ואעפ"כ מדי פעם נכנסים ביטויים בארמית וכד' שאם הספר מיועד לכלל הציבור היה ראוי להמנע מהם. אך ככלל, הספר כתוב בצורה טובה וברורה, ואפילו לא זכור לי שמצאתי טעויות הקלדה/דפוס.

יום שבת, 4 באוקטובר 2008

שלוש עשרה מידות

לאחר חטא העגל משה רבינו מבקש מהקב"ה (שמות פרק לג פסוק יח):
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

תשובתו של הקב"ה היא:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

כמה פסוקים לאחר מכן, ה' מצווה את משה לעלות להר סיני עם הלוחות השניות, משה עולה, ואז התורה מתארת את המפגש הבא (פרק לד ה-ז):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:


אם לא היינו מכירים את דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", כנראה שלא היה לנו ספק שהמילה "ויקרא" שחוזר פעמיים בפסוקים ה'-ו' נסוב על משה. אך לאחר שאנו כן מכירים את הבטחתו של ה' לקרוא בשם ה', כנראה שאין מנוס מלפרש שלפחות אחת מהפעלים "ויקרא" נסוב על ה'. במפרשים ובחז"ל מצינו את כל האפשרויות:
א. ספורנו, אבן-עזרא, וכנראה גם רשב"ם הסבירו את שני ה"ויקרא" על ה'. עפ"י פירושים אלו ניתן להסביר שיש כאן כלל ופרט (ואז יש כאן רק קריאה אחת), או לחילופין שבאמת יש כאן שתי קריאות.
ב. רש"י הביא את התרגום אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויקרא בשם ה'" - "וקרא בשמא דה'". שפתי חכמים מביא את הרא"מ המסביר שרש"י (וגם התרגום) התכוין לפרש שמשה הוא הקורא, אחרת (אם ה' הוא הקורא) היה צריך לכתוב "וקרא בשמא ה'" ללא ד'. התרגום ירושלמי (המכונה יונתן בן עוזיאל) כותב בפירוש "וקרא משה בשום מימרא דה'". עפ"י הסבר זה נראה בכל מקרה שה"ויקרא" השני שבו נאמרות הי"ג מידות נסוב על ה'. ואז יוצא שכאשר ה' התיצב עמו שם, משה הקדים וקרא בשם ה' וה' ענה לו ע"י קריאת י"ג המידות (וזה קיום דבריו "וקראתי בשם ה' לפניך").
ג. עפ"י נוסח אחד בתרגום ירושלמי משה הוא זה שאמר את הי"ג מידות ותרגום הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" הוא "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר". כך גם מופיע בפרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מה):
מה עשה הב"ה נגלה אליו בענן ויתייצב עמו שם, וזו היא ירידה שביעית, וחכך הב"ה כף ידו עליו שלא ימות, שנ' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וכשעבר הב"ה כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה, שנ' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, התחיל משה צועק בקול גדול ואומ' ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה
עפ"י הסבר זה לא ברור מתי נתקיימו דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", וכיצד (אם בכלל) זה מסתדר אם מה שאנו אומרים בתפילה "א-ל הורתנו לומר מידות שלוש עשרה".

חז"ל התקשו כנראה בפועל "ויעבור" המיוחסת לה' - הכיצד מי שמלוא הארץ כבודו יכול להיות במצב של "ויעבור"? תשובתם היא (ראש השנה דף יז עמוד ב):
"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ובהמשך שם:
"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כרת ברית".
[שאלה לקוראים: עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שחז"ל מוסרים לנו שיש כאן בדווקא 13 מידות. האם יש מקור קדום יותר למספר 13? האם זו מסורת שהיתה בידי חז"ל?]

ישנה מחלוקת כיצד מונים את הי"ג מידות:
א. שיטת ר"ת (שם ד"ה "שלש עשרה מידות"):
ה', ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמותיו של ה' הם שתי המידות הראשונות.
ב. שיטת הגאונים (רס"ג בתרגומו לתורה בשמות שם, רב ניסים גאון מובא בתוס' שם):
ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שם ה' הראשון הוא מחובר ל"ויקרא" (ולכן יש פסיק אחריו) - וצריך לקראו כך "ויעבור ה' על פניו, ויקרא ה': וכו'". כדי שיהיה ברור שה' הוא הקורא ולא משה. כדי להשלים למספר 13 המידה "נוצר חסד לאלפים" מחולק לשניים, לומר שלא רק שהוא נוצר חסד הוא עושה זאת לאלפים שזה מידה נפרדת (בלשון התוס': ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.).
ג. אינני יודע מי ה"בעלים" של השיטה הזאת (אשמח אם מישהו מהקוראים יכול להחכים אותי בנושא זה), אך היא נראית מקובלת ע"י חכמי חכמת הנסתר והיא מודפסת בסידורים רבים בימינו:
א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמות ה' בתחילת הרשימה הינם פנייה כמקובל בכל המקרא (אברהם אברהם, שמואל שמואל, וכד') והמידות מתחילות רק לאחר הפנייה. כדי להשלים ל13 מידות המידה "ארך אפיים" מחולק לשתי מידות "ארך" ו"אפיים" (אם מישהו מבין הקוראים יודע להסביר את פשר החלוקה הזאת - אודה לו). ה"טורי אבן" (ר"ה שם) מביא ראייה לשיטה זו מדברי רב יהודה שהבאנו לעיל ממסכת ר"ה האומר ש"ברית כרותה לי"ג מידות". דבריו של רב יהודה נסובים על המילים "א-ל רחום וחנון" - משמע שהוא הבין שכאן מתחילות המידות.

עבודה כשרה?!

המודעה הבאה התפרסמה בעיתון בשבע של השבת האחרונה ("וילך"):

מחפשים עבודה?
מאגר המשרות הגדול ביותר לציבור הדתי, כל המשרות, מכל הסוגים ומכל המקצועות, משרות חלקיות ומלאות, עם/בלי תלוש. הכל מכל כול!

ואיך לא - שם החברה המפרסמת היא "גלאט ג'ובס".