יום רביעי, 26 ביולי 2017

סערת האימוץ

בשבוע שעבר היינו עדים ל"סערת האימוץ", ושמעתי הבוקר שזה עדיין בכותרות. להלן כמה הערות/מחשבות שעלו אצלי בעקבותיה:

א. לא ברור לי למה בכלל יש כאן "סערה". המצב החוקי בארץ היה ידוע לכל הצדדים, דהיינו שרק זוגות נשואים יכולים לאמץ ילד. כנגד מצב זה הוגשה עתירה לבג"ץ, מכיוון שהמדינה הכירה בזוגות ידועים בציבור כזוגות נשואים. עמדת המדינה תאמה את המצב החוקי בארץ. אין כאן הפתעה גדולה. כפי שכבר התרגלנו, הצד הליברלי בויכוח לא מרגיש שום צורך להסביר את עמדתו, אלא רק להשחיר את העמדה השמרנית. ובכל זאת, מענין לשמוע מה עמדתם: האם בכלל המדינה צריכה להגביל את הזכאים לאימוץ? אם כן, אילו הגבלות?

ב. העמדה המערבית כלפי חד מיניים עברה מהפכה בעשורים האחרונים, על זה אין חולק. ובכל זאת מדהים לעקוב אחרי התפתחויות אלה. עברנו ממצב שחד-מיניות מחשבה למחלת נפש, למצב של קבלה והכלה. השלב המשמעותי הבא הוא לענ"ד פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב הרואה בנישואין חד מיניים זכות - שלכל מבוגר אחראי יש הזכות לקבוע עם מי הוא מתחתן, ללא תלות במינו.
השבוע נחשפנו לשלב הבא בהתפתחות הזאת. עקרונית, אדם יכול להחזיק בדעה שיש משפחות מסוגים שונים, ושזה זכותו של כל אדם בוגר להחליט איזה סוג משפחה הוא מעוניין לייסד, ובכל זאת לסבור שמתוך כלל סוגי המשפחות תהיה עדיפות לסוג משפחה אחת במקרים מיוחדים. אימוץ, לדוגמא. השבוע נוכחנו לדעת שעמדה זאת "אינה לגיטימית". לא רק שיש סוגי משפחות שונים, וכולן נמצאות בטווח הנורמלי, הן גם נמצאות במעמד שווה אחת לשנייה לכל דבר ועניין.

ג. כיום יש רשימת המתנה ארוכה לאימוץ תינוקות בני יומם. דומני שאין חולק על הנתון הזה. פתיחת הרשימה לזוגות חד מיניים תציף את רשימת ההמתנה בחד מיניים הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה. כיוון שכך, אנחנו אפילו לא מדברים על שוויון בין זוגות ישרים לזוגות חד מיניים, אלא אפילו על העדפה לטובת הזוגות החד מיניים.

ד. פסק הדין של בית המשפט העליון של ארה"ב המכיר בנישואין חד מיניים שינה לחלוטין את השיח בארה"ב. אפילו שמרנים מובהקים אינם מביעים כיום דעה כנגד נישואין חד מיניים. השינוי הזה לא נעצר בחופי ארה"ב והוא משפיע ועוד ישפיע גם על אירופה ועל הנעשה בארץ. לדעתי, אם הצד השמרני לא רוצה למצוא את עצמו מפסיד הפסד מוחץ, כדאי שכבר היום יגדיר מה הקוים האדומים שלו - עם מה הוא מסוגל לחיות ועם מה הוא אינו מעוניין אף פעם לקבל. לאחר הגדרת הקוים האדומים יש מקום לותר לצד השני, תוך אמירה ציבורית: "פנינו לשלום, אנחנו רוצים סך הכל לשמר את הדברים החשובים לנו, ואנחנו מצפים שגם הצד השני יבין זאת".
זה אמנם נשמע כמו הצעת השמאל המדיני, שלא בדיוק עובד במציאות, ובכל זאת לדעתי כדאי לשקול זאת הדרך פעולה במקרה הזה.

יום רביעי, 19 ביולי 2017

שכר ועונש בראשונים - ספר החינוך

פרקים קודמים:
את ההתבוננות שלנו בדברי חז"ל על שכר ועונש והבנת הקורות את בני האדם בעולם הזה, סיכמנו בכך שניתן להצביע על שתי צורות התייחסות. האחת מבוטאת ע"י רבי יעקב שרבא מתאר במילים: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". השניה היא דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו."
נפנה עתה לעיין בדברי הראשונים. את העיון נתחיל, שלא כסדר הכרונולוגי, דווקא בדברי ספר החינוך. זאת, משום ששיטתו היא מעט קיצונית ביחס לראשונים אחרים.
ספר החינוך דוחה שתי דעות קיצוניות. הדעה הראשונה אותה הוא דוחה זו דעה הסוברת שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט בעולם (ספר החינוך פרשת תזריע מצוה קסט – מצוות עניין הצרעת):
שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל המינין בפרט, בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל עניני העולם, בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
הדעה הדחויה השניה סוברת שאין כלל השגחת הקב"ה על הנעשה בעולם הזה:
ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי החיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר.
הוא ממשיך ומסביר את שיטתו:
ואנחנו בעלי הדת האמתית, לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר, ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם. וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן.
לדבריו, הקב"ה משגיח על כל פרט מבני האדם, אך על המינים האחרים בעולם הוא משגיח רק על הכלל, על המין כולו, ולא על הפרטים. השגחה זו כוללת השגחה אלוהית שמיני בעלי החיים לא ייכחדו מן העולם. כך הוא כותב גם במקום אחר (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רצד - שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד):
משרשי המצוה, שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם. ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר אשה כי תזריע עשה ג', לא כן מיני שאר בעלי חיים אלא דרך כלל במין ישים השם השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה.
וכדברים אלה כותב ספר החינוך גם במצווה תקמה – מצוות שילוח הקן.
ההשגחה על בני האדם גוזרת שבהכרח כשיארע דבר רע לבן-אדם הרי שזה מאת הקב"ה ובעוונותיו (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רסד – מצוות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם):
משרשי המצוה, מה שכתבתי פעמים הרבה במצוות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה, אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבילות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כוחו.
בהמשך דבריו שם מדגיש ספר החינוך כי מי שתולה מוות של בן-אדם "למקרה הזמן" הרי שזה הבל, וזו דעת הכופרים:
והמתחכמים הכופרים המהבילים כל דברי העולם ומעשי השם הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו, האומלל מי שידאג כלל.
את הדברים הקשים הללו נראה שספר החינוך מסייג מעט כשהוא מגיע למצוות מעקה. כאן התורה אומרת "כי ייפול הנופל ממנו", וספר החינוך צריך להסביר מה יכול להיות רע שאדם, שכנראה הגיע לו למות, אכן מת. לכן, הוא מוסיף למשנתו שהצגנו לעיל עקרון נוסף והוא שגוף האדם משועבד לטבע, ואם האדם לא יזהר ממקרי מוות ונזק ע"י הטבע, הרי שהם יקרו לו (ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקמו – מצוות מעקה):
משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה.
מעניין לשים לב שספר החינוך מצטט כאן בפירוש את דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה ", ונראה ששיטתו של ספר החינוך תואמת מאד לשיטת ר' חנינא.
אם בהתבוננות בדברי חז"ל ראינו שתי שיטות נגדיות: שיטת ר' יעקב (יחד עם דברי הגמרא הדוחה את דברי ר' אמי ש"אין ייסורים בלא עוון ואין מוות בלא חטא"), ושיטת ר' חנינא (יחד עם דברי ר' אמי), הרי שאצל ספר החינוך אנו לא מוצאים זכר לשיטת ר' יעקב. כשנזכור שר' יעקב גיבש את שיטתו כשראה אדם ההולך במצוות אביו לשלח את קן ומת, הרי שהדברים אף הופכים להיות קשים יותר, שהרי ספר החינוך דוחה בבוז שיטה האומרת שאדם יכול למות ללא תלות במצבו הרוחני (או במצב הרוחני של החברה בה הוא חי). ייתכן וספר החינוך יסבור שאדם זה מת כתוצאה לאותה "שיעבוד הגוף אל הטבע" ושהוא לא נזהר מספיק, אך בסופו של דבר זה עדיין לא יכול להכיל את שיטת ר' יעקב, שכן ר' יעקב בחר לא לתרץ באופן כזה אלא לפרש פירוש חדש ונועז את הפסוק "למען ייטב לך" על עולם הבא. 

יום רביעי, 5 ביולי 2017

שכר ועונש – בספרות חז"ל

בחלק הקודם, "שכר ועונש במקרא", ראינו שמערכת השכר והעונש שהתורה מאריכה בו היא עבור הציבור, ולא לפרטים-יחידים. עבור הפרט, התורה אינה מציינת שיש מערכת כוללת של שכר ועונש, אלא רק עונשים מובטחים למי שסוטה באופן קיצוני מהדרך הטובה.
נראה שנושא השגחת הבורא על ברואיו קשור בטבורו לנושא השכר ועונש: אם התורה מציגה מערכת שלמה של שכר ועונש ומבטיחה שלעושה טוב ייטב, ושלעושה רע יירע, אזי יש לצפות שרק לעושה רע יירע ושרק לעושה טוב ייטב. ואם התורה לא מציגה מערכת שלמה של שכר ועונש, כפי שראינו לגבי היחיד, אין סיבה השקפתית לחשוב שרק לעושה רע יירע.
הפעם נתמקד בספרות חז"ל ונראה מה אומרים לנו חז"ל אודות סוגיות השכר ועונש וההשגחה.
המשנה בקידושין אומרת (פרק א משנה י):
כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ
כלומר, לדברי המשנה נראה שיש מערכת של שכר ועונש – העושה טוב מקבל טובה, והעושה רע – אינו זוכה בטובה.
אך הגמרא מסבירה שיש בדבר זה מחלוקת תנאים: רבי יעקב סבור שאין שכר מצוה בעולם הזה, ואילו תנאים אחרים (שלא פורש מיהם) סבורים שיש שכר מצוה בעולם הזה. (לפי רש"י המשנה זו דעה תנאית החולקת על רבי יעקב, אך הפני יהושע חולק על הבנת רש"י ומסביר שכוונת הגמרא לומר שמה שכתוב במשנה "מטיבין לו ומאריכין לו ימיו" זה בעולם הבא):
הא מני? רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא; דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוה! ר' יעקב מעשה חזא. ודלמא מהרהר בעבירה הוה! מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב: למען תפוש את בית ישראל בלבם! איהו נמי הכי קאמר: אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.
לכאורה, דבריו של רבי יעקב תואמים לחלוטין עם הדברים שפתחנו בהם: שאין מקום לומר שניתן להסיק מאיכות חייו של האדם בעולם הזה על טיב מעשיו.
כך גם עולה מדברי הגמרא בשבת (דף נה עמוד א):
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'". אין יסורין בלא עון דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".
מיתיבי; אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו! אמר להם: "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'"! - הוא דאמר - כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.
מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא, דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! דכתיב "ואחיותיהן צרויה ואביגיל"! אלא: בת מי שמת בעטיו של נחש. מני? אילימא תנא דמלאכי השרת - והא איכא משה ואהרן, אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא.
גם כאן מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בנושא: האם אדם מת בגלל חטאיו בלבד, או שיש מציאות שאדם מת גם בלא קשר לחטאיו. אך הגמרא בסופו של דבר דוחה ואומרת שאין טעם לומר ש"אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון".
באופן דומה ניתן לראות גם בגמרא בעבודה זרה שאין מקום לציפייה שבעולם הזה תהיה התערבות א-להית לפגיעה בעושי רשעי בכל מעשה שעושים (דף נד עמוד ב):
ת"ר, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.
גם כאן הגמרא מדגישה כי "עולם כמנהגו נוהג והולך" והקב"ה אינו "מטריח" את עצמו לשנות את טבע הנהגת העולם בעקבות מעשיהם של יחידים. אך חשוב להדגיש, שבגמרא זו יש רק צד אחד של המשוואה: שלא בהכרח שיארע רע לעושי רשעה, אך הצד השני של המשוואה (שרע מתרחש רק לעושי רשעה) אינו מופיע כאן בפירוש.
נעצור כאן לרגע ונדגיש נקודה חשובה.
הגם שעד עתה הצגנו את דברי חז"ל כאילו אין בהם חידוש על פני מה שראינו בפרק הקודם כשניסינו לנתח את דברי התורה שבכתב, יש בדברי חז"ל חידוש גדול. לדברי חז"ל יש מערכת שלמה של שכר ועונש גם ליחיד, דבר שלא יכולנו לדעת מהניתוח שערכנו. אלא, שהמערכת הזאת של שכר ועונש אינה מוצאת את מקומה בעולם הזה.
ולאחר שאמרנו דברים אלו נראה שיש מקומות בחז"ל שדווקא כן רואים בהם שבעולם הזה שלנו יש הקפדה על מעשי בני האדם, וכי הם מקבלים את הראוי להם על פי מעשיהם:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב
ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף [=נוגף] אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ל עמוד א
הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם"
במקורות מקבילים גם המימרא ש"הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים" מובא בשם ר' חנינא.
אך לפחות לגבי מימרות "הכל בידי שמים" אין זה בהכרח נכון שמדובר כאן שכל שיארע לאדם הוא שכר ועונש על פעולותיו, אלא שהאדם הוא חלק מהטבע וחלק ממנהגו של עולם, אך אל לאדם להתרשל בעניין יראת שמים וצינים ופחים. כלומר, יתכן ומימרות אלו באות דווקא להעצים את מעשיו והשפעתו של האדם, ולא לצמצם אותם.
באשר למימרת ר' חנינא ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה", באמת נראה שיש כאן עמדה שונה מהעמדה שהוצגה למעלה מכמה וכמה מימרות חז"ל, אך כן תואמים למימרת רבי אמי ולדעה התנאית החולקת על רבי יעקב. 

יום רביעי, 21 ביוני 2017

שכר ועונש - במקרא

כל הבקיא בדברי התורה רגיל בעיקרון השכר והעונש שהתורה מציגה שוב ושוב. יש את פרשות הברכה והקללה בבחוקותי ובכי-תבוא, ובעוד מקומות רבים התורה חוזרת ומבטיחה טובה לשומרי המצוות ולהולכים בדרך ה', ועונשים שונים לממרים את דבר ה'.
כך אנו אומרים מדי ערב ובוקר בפרשה השניה של קריאת שמע (דברים פרק יא):
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
ואעפ"כ נראה שיש מקום לטעון שהשכר והעונש המובטחים לאורך התורה הנם שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. כך לדוגמא בפרשה השניה של ק"ש שהבאנו לעיל, יש מקום לומר שעצירת גשמים וירידת גשמים הנם עונש ושכר לציבור המקיים את תורת ה', ולא לכל יחיד ויחיד. באופן דומה נראה שיש מקום לפרש את האזהרות מפני גלות או מלחמות שבפרשות התוכחה, שהן אזהרות לציבור ולא לכל יחיד ויחיד.
כשמעיינים בסיפורי התורה והנביא, שרכיבי השכר על מעשים טובים והעונש על מעשים רעים מצויים בהם לרוב, נגלה שבכל הקשור לעונשים כמעט ואין התייחסות לפעולתו של היחיד (אולי היוצא דופן המובהק הוא קורח). באשר לשכר על מעשים טובים, אמנם יש מתן שכר ליחיד (כדוגמת הבן לאשה השונמית וכד') אך נראה שאלה הם דווקא מקרים היוצאים מן הכלל ולא מעידים על הכלל.
התורה מאריכה לומר שאם נעשה את הטוב יהיה לנו טוב, ואם נעשה את הרע יהיה לנו רע. מכך יש לנו ללמוד גם את ההיפך: שאם יארע לנו טוב אז כנראה שהיינו טובים, ואם ארע לנו רע אז כנראה שהיינו רעים. אך כאמור, את זה ניתן לומר רק על ההתנהלות הציבורית, שכן לאור דברי התורה לא יתכן שעשינו טוב ולא קבלנו טוב, אלא רע. אך באשר ליחיד, אם אין אמירה כוללת האומרת שעל עשיית טוב מקבלים טוב, ועל עשיית רע מקבלים רע, בהחלט יתכן והאדם היחיד יעשה טוב ויקבל רע.
אך בכל זאת יש מקומות בתורה שקשה יותר לומר שמדובר על שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. לדוגמא, מצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן:
דברים פרק ה
(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
דברים פרק כב
(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
אמנם חז"ל (בהמשך נדון בהרחבה בעז"ה בשאלת השכר ועונש בספרות חז"ל) כתבו שיש מכאן קל וחומר למתן שכרן של מצוות, שאם התורה מבטיחה שכר על מצוות קלות, קל וחומר שיש מתן שכר על מצוות חמורות. ואעפ"כ קצת תמוה שאם יש יסוד בתורה שיש שכר ועונש על כל המצוות והעבירות אז שהתורה תפרט זאת רק בשתי מצוות אלו.
ואמנם, מצאנו מפרשני הפשט שניסו להסביר שאין כאן הבטחה למתן שכר:
·        הדר זקנים על התורה דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז:
והארכת ימים. הפשט למען ייטב לך אם תשלח את האם כי תוליד בריכות אחרות ותמצאם והארכת ימים לאם:
·        הדר זקנים על התורה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב:
למען יאריכון ימיך. שיתפללו עליך אם תכבדם. ועוד תחיה שלא יבריחוך מהם וימציאו לך כל צרכיך ומתוך כך תזכה שלא תרצח.
עוד מקום בתורה שניתן להצביע עליו כמורה על עונש מצוי בעשרת הדברות (שמות פרק כ):
(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:
על פסוקים אלו כותב הרב יעקב מדן (מקראות, יתרו, עמ' 223):
נראה שהמידה אינה עוסקת בגורלו של אדם פרטי, ומעולם לא שמענו בדברי הנביאים והחכמים על אדם שנענש בעוון אבי-אבי-אבי-אביו, שמן הסתם מת זמן רב לפני שהוא נולד. המידה עוסקת בעיקר בעמים – בהם מרחק של ארבעה דורות אינו מרחק גדול, ובדרך כלל קיים קו תרבותי-אמוני-פוליטי-חברתי המקשר בין הדורות.
כך, שלכאורה יש מקום לומר שאין בתורה עיקרון של שכר ועונש ליחיד במובן הפשוט שלו: תעשה מצווה בהכרח יהיה לך טוב, תעשה עברה בהכרח יהיה לך רע. ובודאי שאין עקרון שדבר רע יכול לקרות לך רק אם עשית עבירה.
ואכן, מצינו במקרא התייחסויות לדברים רעים שארעו או שעלולים לקרות, ללא קשר לעבירה כלשהי:
בראשית פרק מד
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
דברים פרק כ
(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:
שמואל א פרק כג
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה' יַסְגִּירוּ: (יג) וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה וַיֶּחְדַּל לָצֵאת:
שמואל ב פרק יא
(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:
ואעפ"כ יש שני פסוקים בתורה שמשמע מהם שדבר רע לא יארע לצדיק:
בראשית פרק כ
(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:
בראשית פרק יח
(כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
אך גם פסוקים אלו לא סותרים את המהלך דלעיל.
מפרשי הפשט מסבירים את דבריו של אבימלך כך (רבינו בחיי בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ד):
(ד) הגוי גם צדיק תהרוג. יתכן לפרש כי היה אבימלך אומר על עצמו, אם אתה הורג גוי זה תהיה סבה שיהרג גם הצדיק, ואמר זה על אברהם: כי אם יהרג המלך על המעשה הזה הלא עבדי המלך יהרגו לאברהם.
ובאשר לדבריו של אברהם על סדום, הרי שזה מדבר על הציבור ולא היחיד.
את הסקירה הזאת נראה שיש לסיים עם התייחסות לספר איוב. הספר פותח בדרישת השטן לפגוע בטובה שזכה בה איוב (איוב פרק א):
(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱ-לֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ: (יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:
ספר איוב עוסק כולו בצדיק שסובל שלא כפי שהיה ראוי לו על פי מידת הדבקות שלו בא-להים. עצם זה שמציאות זו אפשרית כמתואר בספר מלמדת אותנו שדברים רעים יכולים לקרות ללא קשר לעבירות.
ובכל זאת, יש מקומות בתורה המורים על עונש בנוגע לעבירות מסוימות:
ראשית, עונש הכרת המופיע פעמים רבות בתורה.
זאת ועוד, על מספר מצוות התורה מאריכה ומפרשת עונש מיד ה':
שמות פרק כב
(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (כו) כִּי הִוא כסותה כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי:
ובאופן דומה על שכר:
דברים פרק טו
(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל  מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
עם זאת, כיוון שהתורה אינה מפרשת שמעשה טוב של היחיד גורר קבלת שכר, ומעשה רע של היחיד גורר עונש, כפי שכתבה ביחס לציבור, הרי שנראה שגם פסוקים אלו הם יוצאים מן הכלל (ויתכן שגם כאן חלקם מדברים על הציבור, ואכמ"ל), ובודאי שלא ניתן לומר שיש מקור ברור מהתנ"ך שהאמירה ההפוכה היא נכונה: שאם לאדם טוב אז כנראה שהוא עשה מעשים טובים, ואם לאדם רע אז כנראה שהוא עשה מעשים רעים. 

יום ראשון, 14 במאי 2017

בנה ביתך - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ראו גם: הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ניתן לומר בהכללה שהתגובה הרבנית המצויה לאחר מלחמת ששת הימים היתה תגובה פסיבית. כלומר, לא היתה קריאה לקום ולעשות מעשה, כתגובה לניסים שראינו באותם ימים, ולהמשיך את הנצחון לבניית בית המקדש על הר הבית. התגובה הרבנית המצויה קראה להמשיך להתפלל לביאת משיח שיבנה את בית המקדש. 

כך נוסח החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום ו' ר"ח סיוון תשכ"ז (יומיים אחרי שחרור ירושלים):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו.מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו.
ומספר חדשים לאחר מכן, בתשובה שעוסקת בחידוש עבודת הקרבנות, כותב הרב אליעזר וולדנברג (שהיה חבר מועצת הרה"ר) את הדברים הבאים (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
ולרווחא דמילתא כדאי להזכיר לאלה הלהוטים אחרי הקרבת ק"פ =קרבן פסח= בטומאה (ולדלג על הבעיות /ההלכתיות/ ההלכיות החמורות הכרוכות בזה) את דבריו המחוכמים והקדושים של הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז (כפי שמובאים בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז) שאמר בזה"ל: יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב ק"פ בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות ק"פ ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי עכ"ל, ומיעוט המחזיק את המרובה המה מילים נעלים אלה: ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ואשרי החכם שיבינם.  
[כוונתו כנראה שכל כך הרבה זמן היהודים התפללו לה' שיבנה את בית המקדש, שחבל לא להמתין עוד קצת עד שיעשה זאת וכך לחדש את עבודת הקרבנות לכתחילה, ולא דיעבד.]

כלומר, לדבריו לא השתנה שום דבר בין אמצע המאה ה19, תקופת הדברי-חיים מצאנז, לבין שנת 1967.

מעניין לציין שאחד הקולות הראשונים שאנו פוגשים הקוראת לפעולה אקטיבית היא של ראשי ישיבת חברון (סלבודקה) הפונים לשר הבטחון בבקשה להשיב את ישיבתם לחברון. פניה שנדחית ע"י משה דיין (קישור):

בערב ראש השנה תשכ"ח כותב עורך כתב העת המעיין, הרב יונה עמנואל, את הדברים הבאים הקוראים לאיזה הנהגה דתית לקום והביע בקול הסבר ומשמעות למאורעות החדשים האחרונים (קישור):

אחד הקולות הבולטים שדווקא קראו לפעולות אקטיביות היה הרב חיים שרגא פייבל פרנק, שפרסם בכתב העת המעיין שני מאמרים:
- מאמר ראשון תחת השם "עת הפקידה הגיעה" בחורף שנת תשכ"ח בו הוא כותב בין היתר (קישור):
- מאמר שני תחת השם "בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד" בתחילת שנת תש"ל (קישור), בו הוא דוחה את הדעות האוסרים על עליה להר הבית וקורא לחדש את עבודת הקרבנות.


יום ראשון, 7 במאי 2017

הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

היום התקבל בציבור הציוני-דתי קצת לזלזל בקדושת הכותל המערבי. כדאי לחזור ולהתבונן בדברים שנכתבו לפני יובל שנים, עם הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אודות שחרור הכותל המערבי דווקא.

הרב שלום נח ברוזבסקי, האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", בשיחה בעת נצחון מלחמת ששת הימים (קישור):

הרב שלמה גורן, תחקיר ענף היסטוריה של צה"ל, כ"ד תשרי תשכ"ח (קישור):

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו):
ב"ה. ג סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו.
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל, לכן עמדתי ואתבונן בדבר מחלוקת רבותינו הראשונים אם מותר להכנס בזמן הזה למקום המקדש, ואם יש לפרסם איסור בדבר, כדי למנוע מכשול מהחרדים לדבר ה'. 
[...]
פשט משמעות דבריהם (בילקוט שמעוני שיר השירים ב', ובזוה"ק פר' שמות דף ה ע"ב) הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותל מערבי של ביהמ"ק שנשבע הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם. ומ"ש לא אוכל לצייר שתהיה שכינה מצויה בזה"ז בין טומאת הגוים, תמיהני שהרי הודה הרב שהשכינה בביהמ"ק לעולם ועד, אף על פי שהוא ביד הישמעאלים הטמאים, ושועלים הלכו בו בעוה"ר. וע' בזוהר חדש (ר"פ ויצא) דר' אלעזר הוה קא בכי, דחמי, דהאי אבנא קדישא דמינה אשתיל עלמא, והיא אבנא דשוי יעקב רישיה עלה, זמינן לשוואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא דילון על האי אבנא, ווי לעלמא ווי לההוא דרא, ע"ש. וכתב מהר"מ חאגיז בס' אלה מסעי (דף ט), שעינינו הרואות שנתקיים דבר זה בעוה"ר, שכל מת של הישמעאלים קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה במסגד אל אקצא הנקרא היום מדרש שלמה סמוך לאבן השתיה וכו'. והובא בס' חיבת ירושלים (צד רסד - רסה). ע"ש. ושכינתא בגלותא בעוה"ר. וא"כ יש להניח מאמר חז"ל שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, פשוטו כמשמעו, על הכותל המערבי שלנו, ואין צורך להשיאו לדבר אחר. וצ"ע.  
הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
אבל כבר נמנו וגמרו שכותל זה אינו מכותל העזרה כי אם מהר הבית, וכקטן כגדול נגשים אל הקודש לשפוך שיח. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובני ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הן 
מכתב הסתדרות אגודת ישראל העולמית (קישור):

החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיוון תשכ"ז (קישור):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו. 
מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.
הרב קלמן כהנא (קישור):


אפשר להסתכל על דברים אלו, מלפני יובל שנים, בשני אופנים:
א. ניתן להעביר ביקורת על כך שטחו עיניהם מלראות את ההזדמנות הגדולה שהביא הקב"ה לפתחם, ודודי חמק עבר...
ב. ניתן לומר שאיננו חכמים יותר מהם, וכנראה שהם הבינו משהו אז שהיום אנחנו מייחסים לו פחות חשיבות, בצדק או שלא בצדק.
באיזה מהאפשרויות אתם בוחרים?

יום רביעי, 3 במאי 2017

עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

דברים שפורסמו בעירי מודיעין לקראת יום העצמאות

בשיאו של ליל הסדר הכניסו בעלי ההגדה אמירה שעל פניה נראית קצת שלא במקומה. כך אנו אומרים: "עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ", ואז אנו מונים את כל הטובות שהקב"ה עשה עמנו מאז יציאת מצרים ועד לבניית בית הבחירה. ולכאורה, מה הטעם לומר ולהרחיב בכל הטובות הללו שעשה ה' עם אבותינו? האם אין מספיק דברים להודות עליהם ביציאת מצרים בלבד, שאנו צריכים להזכיר עוד שנתן לנו השבת, העמידנו לפני הר סיני, ועוד ועוד?

יציאת מצרים, כמו גם אירועים חשובים אחרים בהיסטוריה האנושית, יש השפעה במעגלים שונים. ליציאה ממצרים יש השפעה ישירה על אלו שהיו וחוו על בשרם את שעבוד מצרים. אך יש לזה גם השפעה עלינו, כפי שאנו אומרים בהגדה: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". וכן, יש לה השפעה על אוכלוסיות שונות לאורך ההיסטוריה שנאבקו להשגת חירותם, כפי שנאבקו לשחרור יהודי בריה"מ תחת הסיסמא: "שלח את עמי". לא ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של יציאת מצרים כשמתמקדים רק בסיפור יציאת מצרים עצמו. יש צורך להתרחק מעט ולהביט מעט ממרחק כדי להבין עד לאן מגיעה ההשפעה ולהפנים את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם עמנו ביציאת מצרים.

משל למה הדבר דומה? לאדם העומד קרוב מאד לתמונה. האדם יכול להתרשם מאיכות הצבע, ומאיכות הבד, ואף משילובם של צבעים שונים. אך כדי להתרשם מהתמונה כולה ולהפנים את יופיה, יש צורך לקחת כמה צעדים לאחור ולהביט בה ממרחק מה, ואז לזוז מעט ולהביט בה שוב מזוית שונה וכך הלאה.

זו המשמעות של הזכרת החסדים העוקבים את יציאת מצרים. כשלוקחים מעט מרחק ורואים לאן הגיעו הדברים רואים את כל הענין בהסתכלות מחודשת.

עמים רבים חוגגים את יום עצמאותם. כעובדי ה', ברור הוא שהשמחה שלנו על עצמאות המדינה שלנו מקבלת ביטוי, לא רק של שמחת הכרס, אלא גם של הודאה לה'. כך מצאנו בהרבה מהתחנות במעגל השנה ובמעגל החיים, שהשמחה בהן היא טבעית, והתורה באה והוסיפה להן נופך של שמחה בקרבה לה'. לדוגמא: חג האסיף במעגל השנה – חג חקלאי טבעי, שהתורה הדריכה אותנו לנצל להודאה לה' על היבול החקלאי. ובמעגל החיים - כשנולד לאיש ילד/ה, הוא עולה לתורה ונותן שבח לה' בפני קהל ועדה.

כך ברמה הבסיסית ביותר, דבר פשוט הוא שעובדי ה' השמחים על עצמאות מדינית מוסיפים שבח והודיה על כך לקב"ה.

אך כשמתרחקים מעט יותר מבינים שלא רק עצמאות יש כאן. המדינה נולדה וקמה מתוך החורבן הנורא של שואת יהודי אירופה הי"ד. ובזכות קום המדינה נקבצו אליה יהודים מארבע כנפות הארץ ויצרו כאן מדינת לאום לעם היהודי. הרי שיש כאן עוד נופך שיש להודות עליה.

ומזוית אחרת, לא רק שיש כאן מדינה יהודית, הרי שהמדינה הזאת נוסדה וקיימת בארץ ישראל, ארץ אבותינו, ומתקיימים בה מדי יום ביומו דברי הנביאים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" ו"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים".

ואם מתרחקים מעט יותר, רואים את ההישגים העצומים אליהם הגיעה המדינה בשנות קיומה.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו!

נסיים בסיפור שמביא הרב ישכר תמר בספרו עלי תמר על התלמוד הירושלמי (שביעית פרק ד) שדומני ממחיש בצורה טובה את דברנו:

"ברצוני לציין כאן מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל - אביב היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום, וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינא נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר רבש"ע אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר רבש"ע אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובעת השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח."

שנזכה לחזות בעינינו בעוד ועוד זויות והשלכות של הטובות שעושה עמנו הקב"ה ויתקיים בנו "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'"!