יום חמישי, 14 באפריל 2016

אל משה ואל אהרן

כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה לאמר". אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הלא דבר הוא!

האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ"ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:

אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ד' אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור: 
אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא:  
אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לג ד"ה (לג) וידבר
(לג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן החל לבאר צרעת הבית:  
אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק טו פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז"ל, בין דם לדם (דבר' יז, ח), ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת - נגע גלוי: 
אך דבריו קשים מאד לנוכח תחילת פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן וכו'", ותחילת פרשת אחרי-מות: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך". מדוע בהם לא נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"?

אם הזכרנו את כל הפרשות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, הרי שראוי להזכיר גם את הפרשה האחרונה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, הלא היא פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת, המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הבה נעיין במקומות נוספים בתורה שהדיבור נאמר בהם במשותף למשה ולאהרן:
שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יג
 (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ח
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה  
שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ח
 (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל   
שמות פרשת בא פרק יב פסוק א
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  
במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: 
במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: 
במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק יז
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: 
במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כו
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי  
במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק כ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל  
האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המופעים הללו? 
נדמה לי שהמכנה המשותף הוא "ההנהגה". דיבור אל משה לבד הינו לרוב דיבור אל "משה שליח ה'" עושה דברו של הקב"ה, או אל "משה רבינו" המוסר את התורה והמצוות מה' אל העם. אך דיבור אל משה ואל אהרן הוא דיבור אל הנהגת העם. 

אם נכונים דברינו, נוכל להסביר גם מדוע דיני טומאה וטהרה נתייחדו בכך שהדיבור בהם היה ל"הנהגת העם", ולא כבכל שאר המצוות מה' למשה וממשה לשאר העם. דיני טומאה וטהרה הינם דינים שקשה עד בלתי אפשרי לקיים אותם תוך שאדם חי בחברה בה לא מקיימים אותם. שאר מצוות התורה החלים על היחיד הינם מצוות שניתן לקיים אותם גם אם כל שאר החברה הינם כופרים ובועטים במצוות ה', אך דיני טומאה וטהרה הינם דינים שאדם יוכל לקיימם לבדו רק אם הוא חי מחוץ לחברה לחלוטין, או לחילופין אם החברה נותנת מערך המגבה את שמירת הטהרה. ייתכן וזו הסיבה שמצוות אלו ניתנו להנהגת העם, "אל משה ואל אהרן".

גם מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן פסח ניתנו "אל משה ואל אהרן", ולאור דברינו יש לומר גם בהם שאלו מצוות המקבלות את משמעותן דווקא כשהחברה כולה מגויסת לקחת בהם חלק. 

יום שלישי, 12 באפריל 2016

כנס ניצוצות על צריכת בשר תעשייתי

לפני כמה חדשים פגשתי חבר שהוא צמחוני מובהק, והוא סיפר לי שהוא במקרה פגש במו"ר הרב שבתי רפפורט ושאל אותו לדעתו בענין תעשיית הבשר. התפלאתי לשמוע שהרב שבתי השיב לו שזו באמת בעיה לא פשוטה שדורשת התייחסות. עוד יותר התפלאתי כששמעתי כמה זמן לאחר מכן שביוזמת הרב שבתי ייוחד כנס מיוחד הדן בנושאים הקשורים לתעשית הבשר והצמחונות.
הנה המודעה מהכנס:


לאחרונה הועלו ההרצאות לרשת:


רוב הדוברים מחובשי בית המדרש למעשה הצהירו שאין להלכה מה לומר או להוסיף בנושאים המדוברים, ושהדברים צריכים להידון מהפן המוסרי וכד'. היוצא מן הכלל במידת מה היה הרב שבתי רפפורט שסבר שיש קשר מהותי בין דיני צער בעלי חיים לדיני טריפות. לדבריו, צער בעלי חיים אינו הסבל של בעלי החיים, אלא צער בע"ח הוא ניהול הוגן של בעלי חיים ע"י האדם. הגדרת ההוגנות תלויה במוסריות של החברה. איך זה קשור לדיני טריפות? ובכן, חלק גדול מהכשרות של עופות ובהמות מבוסס על כך שמן הסתם רוב העופות והבהמות כשרים. זהו סברא. אך הסברא מבוססת על כך שהעולם נוהג בצורה הוגנת שאכן לא משפיע על תהליך גדילת בעלי החיים. אך אם העולם אינו מתנהג בצורה תקינה והוגנת, אזי כבר לא ניתן להסתמך על הסברא שמן הסתם רוב העופות והבהמות כשרים.
בסוף דבריו הוא אינו מכריע אלא מצהיר שהשינוי לא יגיע מלמעלה, אלא רק מלמטה. אם הציבור יהיה מוכן לשנות מהרגליו כדי למחות כנגד מעשים לא תקינים זה יגרום לשינוי של שוק הבשר בכלל ושל שוק כשרות הבשר בפרט.


מענין לענין, אני ממליץ לצפות בסרטון הבא המראה צד קיצוני (ופסול, לדעתי) בתפיסה הטבעונית/צמחונית:



ואם כבר אנו עוסקים בסרטונים ובכנסים בבר-אילן, הנה כנס נוסף שנערך לאחרונה בבר-אילן. ממליץ על דבריהם של הרב יעקב אריאל והרב אייל ורד:

יום ראשון, 3 באפריל 2016

תולעים וסטרילי - האם תותים נגועים יותר מחסה?

בגליון אמונת עתיך האחרון (גליון 111) הופיע המחקר הבא שפרסם הרב יהודה הלוי עמיחי ממכון התורה והארץ:



מסקנתו, כפי שמופיעה בסוף בטור הנ"ל היא שיש להשרות את התותים שלוש פעמים במי סבון או בסטרילי, ובפחות מכך יש חשש לאכילת שרצים יחד עם התותים.

בספר "אכול בשמחה" (ראו כאן וכאן) של הרב משה ביגל מוזכר מחקר שערך המחבר יחד עם האגרונום שמעון ביטון. הנה עיקרי הדברים:
במחקר נבדקו סוגי ירקות העלים במהלך רוב חודשי השנה ונבחנה היעילות של תהליכי הניקוי שלהם. לשם כך נאספו מראש ירקות שהיו נגועים מאד בחרקים שונים.
במחקר התברר שכל החרקים שטופלו על ידי השרייה בתכשיר שנקרא "סטרילי טבע" למשך 5 דקות ואחר כך נשטפו במים, נמצאו נקיים לחלוטין מכל סוגי החרקים - מלבד סוג אחד של חרק [המצוי רק בעלי סלרי ובזילקום].
לכן את רוב ירקות העלים ניתן פשוט להשרות במי תמיסת "סטרילי" ולשטוף אחר כך. 
דבריו ברורים ביותר: חסה, כוסברה, שמיר ואחרים ניתנים לניקוי ע"י השרייה פעם אחד למשך חמש דקות בסטרילי.

מה יוצא מהשוואת שני המחקרים הללו?
על פניו ישנן שתי אפשרויות: או שתותים נגועים בכמות עצומה של חרקים, הרבה יותר מחסה וכד', או שהחרקים הנמצאים על התותים עמידים יותר מאלו הנמצאים על החסה.

אבל, האם באמת סביר לומר שתותים נגועים יותר מאשר ירקות עלים? [כדאי לחזור ולהעיר כאן שהרבה ניסו למצוא חרקים על גבי התותים ולא עלתה בידם, מה שאין כן בחסה.]
זה כמובן דבר שקשה מאד לאומרו.

אם נרצה להסביר את העולה משני המחקרים באופן שונה, ישנן מספר אפשרויות להסבר:
א. מה שהרב ביגל מגדיר כנקי עדיין מוגדר אצל הרב יהודה עמיחי כנגוע - ראו בטבלה לעיל כיצד בכל הטורים לאחר שטיפה אחת יש מעט מאד נגיעות, ולאחר שתי שטיפות בחלק לא מבוטל מהטורים כבר הנגיעות הגיע לאפס. ואעפ"כ הרב עמיחי דורש שלוש השריות, והוא כלל לא דן באפשרות שאולי יש אפשרות אחרת להסתכל על הנתונים.
ב. ייתכן והחרקים אותם מונה הרב עמיחי, כלל אינם נחשבים לחרקים האסורים עפ"י ההלכה מכיוון שייתכן והם אינם נראים לעין האדם הממוצע. גם בנוגע לנקודה זו, הרב עמיחי לא טרח להציג בפני הקוראים מה המשמעות לא מציאת כניסה או פסוק וכד', ומדוע ברור לו שהם אסורים עפ"י ההלכה.

נסיים את דברינו כאן עם דברים שפרסם לאחרונה הג"ר אשר וייס בנוגע לנקודת נראות החרקים (קישור):
הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר


יום שלישי, 29 במרץ 2016

תפילת המיילדת, מאת: הרב אלי רייף

הדברים הבאים נכתבו ע"י חברי הרב אלי רייף



יותר משקשה להתפלל, קשה לחבר תפילה. לפני זמן מה פנתה אלי המיילדת מיכל ברק, וביקשה שאחבר לה 'תפילת הדרך' לקראת משמרת. התרגשתי מאוד מהבקשה. היא שיתפה אותי בחששות, בתקוות וביראת הקדש של המקצוע.
ואע"פ שאיני ראוי ואיני כדאי חזקה עלי בקשתה. ביקשתי ממנה שתסייע לי ותכוון אותי, והתפללתי לסייעתא דשמיא.
בשכבי, בקומי ובהילוכי הרהרתי בדברים. קראתי תפילות רבות. מלים נוסחים וניסוחים. עולם התפילה מופלא הוא. סודותיו מגלים טפח ומכסים טפחיים. לבטי האדם, צרכיו, צערו, מנעדי הלשון והשפה, המוזיקה שבמלים, כוונת הלב, שאיפות כמוסות, פחדים ועוד. ככל שצללתי לעומקיו כן גדלה יראתי והתחננתי והאר עיני בתפילתך.
דבר אחד היה ברור לי מתחילה, התפילה צריכה להתחבר עם שפת התפילה העתיקה. עליה להיארג מתוך אוצר התפילות, בבחינת הישן יתחדש והחדש יתקדש, ואט אט התרקמה לה תפילה תוך שהמיילדת וחברותיה מסייעות ומכוונות לברור את המלים ולכוונן, ובסיום המלאכה התפילה עברה הגהה לשונית ונוקדה. ואני תפילתי לך ה', ויהיו לרצון אמרי פי.

תפילת המיילדת

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי
וֵאלֹהֵי שָֹרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה שִׁפְרָה וּפוּעָה,
הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אֲנֹכִי
הוֹלֶכֶת לְקַיֵּם מִצְוָתְךָ לְרַפֵּא,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
וּשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי,
וְזַכֵּנִי בְּלֵב שׁוֹמֵעַ וְעַיִן טוֹבָה,
וְתֵן בְּלִבִּי אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת
לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי בֶּאֱמוּנָה יַחַד עִם בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתִי.
רַחֵם נָא עַל כָּל הַמְּעֻבָּרוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת,
וְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶן אֶת צַעַר עִבּוּרָן וְלֵידָתָן,
וְהַצִּילֵן שֶׁלֹּא תַּפֵּלְנָה וְלָדוֹתֵיהֶן.
עָזְרֵנִי נָא לְיַלֵּד אֶת הַמְּעֻבָּרוֹת לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם,
לְעָזְרָן וּלְתָמְכָן בְּצָרְכֵיהֶן וּבְמַכְאוֹבֵיהֶן,
וְשֶׁלֹּא תֵּצֵא תַּקָּלָה תַּחַת יָדַי,
וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לַנָּשִׁים הַיּוֹלְדוֹת וְלַוְּלָדוֹת.
כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה,
בָּרוּךְ אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה

יום ראשון, 27 במרץ 2016

הפנייה לבתי המשפט - תגובה מבית הלל ותגובה לתגובה (מתוך "אמונת עתיך")

לאחרונה יצא לאור גליון 111 של כתב העת אמונת עתיך. בגליון 110 כתב הרב אריאל בראלי ממכון "משפט לעם" תגובה ביקורתית על מסמך שפרסם בית המדרש ההלכתי של בית הלל (קישור). תגובתו של הרב בראלי פורסמה, עד כמה שידוע לי, ללא בקשת תגובה ממאן דהוא בבית הלל.
בגליון הנוכחי הרב עמית קולא, ראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל, כתב מאמר תגובה. ויחד עם מאמרו פורסמה תגובתו של הרב בראלי.
אני ממליץ מאד לקרוא את התכתובת ביניהם:



לוז המחלוקת בין הכותבים הוא לדעתי בפסקה ב' בדבריו של הרב בראלי - "כללי פסיקה". שם למעשה הוא כותב שהיה מקום למהלך של בית הלל, אלא שהם לא מסומכים לפסוק לכלל ישראל, ולכן עליהם להיות כפופים לשדרה המרכזית של רבני ישראל.
אני מוצא עניין רב באמירה הזאת, משום שלהבנתי בית הלל לא רואים את עצמם פוסקים לכלל ישראל, אלא עבור מי שרוצה לראות בהם מנהיגות תורנית (זו לפחות תפיסתי). לעומת זאת, אני לא חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על המכונים התורנים השונים המאוגדים בכתב העת אמונת עתיך. הם דווקא כן רואים את עצמם כשורה התחתונה והבלעדית של פסיקת ההלכה. לכן, כל מי שרוצה להביע דעה השונה מהבון טון של המכונים הנ"ל יכול אולי לפרסם בבטאונם מאמר, אך מאמרו יתפרסם רק בליווי מאמרי תגובה שינסו להסביר מדוע הדעה הזאת, הסותרת את דעת המכון התורני התורן, לא יכול להתקבל בבית המדרש.

יום שבת, 26 במרץ 2016

הרב חיים דוד הלוי על קרבנות

הג"ר חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל-אביב, כתב בספרו "תורת-חיים" מאמר קצר על הקרבנות. מצאתי בו כמה פנינים.
הוא מצהיר שגם בימות המשיח יהיה צורך בקרבנות:
וגם לימות המשיח יהיה עדיין צורך בקרבנות... משום שבשלבים אלה של הגאולה יהיה העולם נוהג עדיין כמנהגו...
בני דורנו יתמהו אולי לשמוע שעוד נכון לנו בנין בית מקדש והקרבת קרבנות, ואפילו שלמים וטובים עלולים לפקפק בכך. אך נשוב להזכיר שאין כל אפשרות לחידוש עבודת ה' במקדשו ללא גילוי שכינה, כפי שהיה במשכן שבמדבר, כאשר נצטוו ישראל, "זה הדבר תעשו וירא אליכם כבוד ה'... ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", וכפי שהיה גם במקדש ה' בירושלים לעיני כל העם, כך יהיה גם בבית השלישי. ואז כאשר נראה אש ה' רבוצה על גבי המזבח, לא נתפלא יותר על הצורך בהקרבת קרבנות, אף כי בודאי לא נוכל לתפוס ולהבין זאת בשכלנו גם אז. 
מיד אחר פיסקה זו הוא כותב את הדברים הבאים:
ומכאן שטעות חמורה בידי החושבים ואפילו מהרהרים על חידוש עבודת הקרבנות בזמנינו. בראש וראשונה מטעמים הלכתיים שאין כאן המקום לפורטם. אך עקרונית עדיין רובצת על העם קללת "ולא אריח בריח ניחוחכם". ואם היה מתחדש פולחן הקרבנות בימינו, ואפילו קרבן פסח בלבד (שרבות נכתב על האפשרות מבחינה הלכתית להקריבו בזמנינו) היה הדבר מיסב נזק חמור עד מאד, כי עבודת הקרבנות היא שלב גבוה ואחרון בעבודת ה', ותתחדש כאמור בימות המשיח שיכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה כמבואר לעיל. ומן הסתם נזכה אז לאות מן השמים: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". 
 כל הדברים לעיל מדברים על ימינו ועל השלב הראשון של ימות המשיח. מכאן ואילך עובר הרב הלוי לעסוק ב"אחרית הימים", שזהו שלב מאוחר יותר:
האם גם אז יהיה צורך במקדש שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה. שמא יהיה אז עדיין צורך בקרבן תמיד בוקר וערב, כפי שצריך היה להיות במשכן לפני חטא העגל, נראה לענ"ד שיתכן שלא יהיה אז צורך בקרבנות מן החי, ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן.
אמרנו "יתכן", משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן מנחה.
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו, אבל לבי אומר לי, שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת והשמן, שאף עליו נאמר "ריח ניחוח אשה לה'". 
הדברים הללו של הרב הלוי אינם לחלוטין מדוייקים, שכן מצאנו את הפסוק הבא שנאמר על קרבן מן החי:
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו
את דבריו מסיים הרב הלוי שכך שחתנו, הרב אחיה אמיתי נ"י, העיר לו שכפירושו לפסוק במלאכי כתב הראי"ה קוק בעולת ראיה עמ' רצב (על זה כותב הרב הלוי: "וב"ה שזכיתי לדעת גדולים"):
בעלי חיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון ע"י התעלותם להיות זבח לה', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לה' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. משא"כ האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ה' בדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות. 
דברים דומים לאמור לעיל בנוגע לקרבנות באחרית הימים כותב הרב חיים דוד הלוי גם בשו"ת עשה לך רב (חלק ט סימן לו):
אבל בתקופת הגאולה השלימה, שעליה נאמר ביחזקאל: וזרקתי עליכם מים טהורים,,, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר,,, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (לו - כה), לשם מה יהיה צורך יותר בקרבנות, אם אין חטא קרבנות למה, והלא אפילו יום - הכפורים ייהפך ליום - טוב משתה ושמחה, כשיותר לא יהיה צורך בכפרה (עיין בספרנו "עשה לך רב" חלק שמיני סימן מ"ה).
אלא שגם אז יהיה צורך במקדש, שבו תתגלה שכינת ה' בישראל בכל הודה ותפארתה, אך יתכן שאז לא יהיה צורך בקרבן תמיד בבוקר ובין - הערבים (כפי שצריך היה להיות במשכן אלמלא חטא העגל), ודי יהיה בקרבן מנחה מן הסולת והשמן ולא מבעלי - חיים. אמרנו יתכן, משום שזה רעיון חדשני ביותר, והנני מבססו על מקרא במלאכי: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות (ג - ד). לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך "מנחה" כקרבן בעלי - חיים, ולכן נראה לענ"ד שהכונה היא לקרבן - מנחה כמבואר בויקרא (פרק ב).
ידעתי ששום פרשן לא פירש המקרא כך, וגם רבותינו לא כך פירשוהו אבל כך לבי אומר לי שלא יתכן שבמקום זה בלבד יכנה הנביא קרבנות בעלי - חיים בשם "מנחה", ולכן יתכן שהכונה היא כאמור לקרבן מנחה מן הסולת1 והשמן שאף עליו נאמר "ריח נחח אשה לה'" (עיין רש"י שמות כ"ט - מ"א), כלומר שגם בו מתגלה שכינת ה' בישראל כשאותה אש מן השמים הרבוצה ע"ג המזבח אוכלתו.

ב. 

יום שבת, 19 במרץ 2016

עוד בענין עמלק

בספרו "כפשוטו" של הרב דוד ניסני (הספר מומלץ מאד, ומכיל הסתכלות מחודשת וניתוח מענין מאד בדרך הפשט. נא אל תשפטו את הספר רק לפי המובא כאן), דן המחבר בזהותם של עמלק. עפ"י הנאמר גם בפרשת עמלק בפרשת בשלח ומהופעותיהם של עמלק בספר שופטים ושמואל, ניתן להסיק כי עמלק היה עם של נוודים יושבי מדברות. לאור זאת הוא שואל: האם ניתן לתת זיהוי לעם העמלקי מהעמים שאנו מכירים היום?
הנה תשובתו לפניכם:

[אעיר שברור שדבריו אינם מוכרחים. מאותם סיבות ניתן לשער כי הבדווים הם צאצאי בני הקיני שכידוע היו גם הם יושבים באותם אזורים בהם ישבו עמלק.]

והנה עוד דבר מעניין שמצאתי לאחרונה בענין מצוות מחיית עמלק מהרב מבריסק. לדבריו, אמנם זו מצווה, אך יש לקיימה רק אם יש ציווי ספציפי לקיימה (חידושי הגרי"ז סימן קס):
שמואל א' (ט"ו א') - הפטרת פרשת זכור - ויאמר שמואל אל שאול וגו' עתה לך והכיתה את עמלק וגו'. ונראה מוכרח מזה, שאעפ"י שמלחמת עמלק הוא אחד מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם, דאל"כ למה נצטרכו כאן לצווי מיוחד, ומבואר זה בקרא דכתיב (בשלח י"ז ט"ז) "מלחמה לה' בעמלק", דמלחמה ע"פ ה' היא. ומתבאר בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים ה"ד, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', ובמצות מחיית עמלק (שם בה"ח) - לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק להרגו, כמוש"כ במצות דמחיית ז' עממין, והמוכרח דאין חיוב, רק ע"פ ה' בנבואה, שילחמו בעמלק ולמחותם, ועי' בסה"מ בסוף מ"ע, דמנה מחיית עמלק בין המצות המוטלות על הצבור, ומבואר עם מש"כ ודו"ק.

עוד בענין עמלק ראו:
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'