יום חמישי, 16 באפריל 2015

היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 
נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):
ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.
אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):
כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 
ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:
סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.
ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):
ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.
את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

יום ראשון, 12 באפריל 2015

אונאת הגר ופוליטיקה רבנית – מה נדחה מפני מה?

פורסם באתר כיפה (קישור)

"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית במוחלט" (הלורד אקטון, מובא ב"השותפות הגדולה", הרב י. זקס, עמ' 125)

אברהם נולד לפני כשלושים שנה למשפחה לא יהודית, ואומץ זמן קצר לאחר לידתו ע"י משפחה יהודית. בתהליך האימוץ הוא נימול וגויר ע"י בית דין אורטודוקסי בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן אברהם עלה עם משפחתו המאמצת לארץ, התגורר ביישוב דתי ביו"ש, התחנך במוסדות דתיים, חגג את כניסתו לעול מצוות והתחיל את חייו הבוגרים כיהודי לכל דבר. כשהגיע לפרק "האיש מקדש", פגש אברהם את שרה וביקש לישא אותה לאשה ולבנות בית נאמן בישראל.
הזוג ניגש למשרדי הרבנות הקרובים למקום מגוריה ופתח תיק נישואין. החתן בא מוכן עם כל המסמכים שהיו ברשותו, כולל את תעודת הגיור שלו מלפני כשלושים שנה. רב העיר שקיבל את פניהם, הידוע כרב מסביר פנים, קיבל את כל התעודות ואמר לזוג: "הכל נראה מצוין. הכל בסדר". עברו בערך שבועיים והרב מסביר הפנים מטלפן לחתן: "תשמע יש בעיה. הרב שגייר אותך הוא לא מוכר. אבל אל תדאג אני אנסה לסדר לך תהליך גיור זריז, כדי שזה לא יעכב את החתונה שלכם. אולי אתה מכיר מוהל אצלכם ביישוב?".

נעצור לרגע בתיאור המעשה, ונסביר לקורא מה קרה כאן.
הרבנות הראשית לישראל והפועלים מכוחה אינה מכירה בכל תעודת גיור המובא בפניה. היא חייבת לקבוע כללים על מנת להבחין באילו תעודת גיור והרכבי גיור היא מכירה ובאילו לא. מכיוון שסיפורנו נסוב סביב גיור שהתקיים בארה"ב, נמקד את דברינו לנהלים של הרבנות הראשית בקבלת תעודות גיור מארה"ב. ארגון הרבנים המרכזי הדתי-לאומי בארה"ב נקרא הסתדרות הרבנים של אמריקה, או RCA בקיצור. לפני שנים מעטות הרבנות הסכימה שכנוהל היא תאשר גיורים שנעשו ע"י חברי הRCA.
הרב החתום על תעודת הגיור של אברהם הוא רב מוכר מאד הן בארה"ב והן בארץ. כשרב העיר רשם הנישואין אמר לאברהם ש"הרב שגיר אותך אינו מוכר", אין הכוונה שלא מכירים מי זה אותו רב פלוני, אלא שהרבנות אינה מכירה בגיוריו, משום שהוא אינו עונה לקריטריונים שהרבנות הציבה.
אבל זה לא כל כך פשוט. הרב עליו אנו מדברים היה מראשי הRCA בזמן הגיור המדובר. כשנה לאחר הגיור של אברהם הוא אף התמנה לנשיא הRCA. אלא, שלפני כשבע שנים אותו רב, אחרי ששימש כארבעים שנה ברבנות בארה"ב, החליט לעזוב את הRCA ולהקים ארגון רבני חדש משמאל לRCA. הפרישה מהRCA והקמת הגוף החדש זיכתה את אותו הרב שהרבנות בארץ לא תכיר בגיוריו.

רק לשבר את האוזן נזכיר כי בחג סוכות האחרון התגלה שרב, שהיה ממונה בRCA על נושא הגיורים, נעצר לאחר שנתפש שצילם מועמדות לגיור בתוך המקווה במצלמות נסתרות. כשהסיפור התפוצץ התחילו גרים וגיורות לשאול האם הם וילדיהם צפויים לבעיה בהכרה בגיורים שאותו רב חתום עליהם. לאחר ימים ספורים הבית דין של אמריקה, המזוהה עם הRCA, הודיע כי יכירו בכל הגיורים שאותו רב סורר חתום עליהם. כעבור יום גם הרבנות הראשית בארץ הוציאה הודעה דומה בתוכנה.
כלומר, הרבנות לא ראתה בעיה להכיר בגיוריו של רב שצילם מתגיירות במקווה בזמן שהוא היה אמור לגייר אותם, אך רואה בעיה להכיר בגיורים שנעשו ע"י רב שעשרים שנה לאחר מכן הקים גוף ליברלי מדי לטעמה.
אז מה עושים עכשיו? יש חתן, יש כלה, שניהם חיים כיהודים כמעט מאז היולדם, כיצד הם יתחתנו?

השלב הראשון היה לנסות להסביר לרב העיר שחלה כאן פשוט טעות. אמנם הרבנות אינה מכירה בגיוריו של הרב מאמריקה, אך זה בגלל שכיום הוא אינו חבר בRCA. אבל לפני שלושים שנה, בעת ביצוע הגיור הזה, הוא כן היה, ולכן אין סיבה לא להכיר בגיור. זה לא עבד. הרב תירץ את חוסר היכולת להכיר בגיור בכך שהדבר לא תלוי בו, ושהוא כפוף לפקידים ברבנות הראשית הקובעים את הנהלים, ושהוא לא רוצה להסתבך, ושהוא לא מצליח אף פעם לתפוס אותם בטלפון.
החתן הופנה לבית הדין הרבני בירושלים. ביום המיועד התייצב החתן בפני שלושה דיינים שהתחילו לבחון אותו על ידיעותיו ביהדות. לאחר דיון לא ארוך במיוחד החתן התבקש לצאת מחדר הדיונים על מנת לאפשר לדיינים לדון בינם לבין עצמם במקרה הסבוך. כעבור כמה דקות החתן נקרא שוב לעמוד בפני הדיינים. הדיינים פסקו כי כדי לעבור גיור לחומרא הוא לא יצטרך הטפת דם ברית, אלא רק טבילה בפני בית הדין והם הורו לו להצהיר שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. לאחר מכן אב בית הדין נתן לאברהם את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שייצור איתו קשר על מנת לתאם טבילה. אברהם יצא מבית הדין שמח וטוב לב ביודעו, שעל אף הטרחה לטבול בפני בית הדין, הפרשה עומדת בפני סיום והוא יוכל להתפנות להכנות לחתונתו.
בשבוע וחצי שלאחר הדיון בבית הדין אברהם התקשר מדי יום למספר אותו נתן לו הדיין. פעמים הדיין לא ענה, פעמים הוא ענה ואמר שיחזור אליו ולא חזר ופעמים שהוא ביקש מאברהם להתקשר שוב מאוחר יותר. השורה התחתונה היא שכחלוף שבוע וחצי טרם ידע אברהם מתי והיכן הוא יוכל לטבול.
הרב גדליה דוב שוורץ
מתוך: http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=100942

במקביל לפניה לבית הדין הרבני בארץ, אדם המקורב לחתן פנה לארגון רבני צהר ושאל אם יש משהו שהם יכולים לעשות על מנת לפתור את בעייתו של החתן. רבני צהר עשו את מה שלמעשה היתה הרבנות צריכה לעשות. הארגון מעסיק רב, שמחד מבין משהו בהלכות גיור, ומאידך עלה זה לא מכבר לארץ מארה"ב ומכיר היטב את הנפשות הפועלות שם. אותו רב פנה לבית הדין של אמריקה, גוף המוכר ע"י הרבנות הראשית בארץ, בשאילתא האם יש בעיה להכיר בגיור הספציפי הזה. כעבור יומיים קבל הרב מצהר לידיו מכתב הכתוב וחתום בכתב ידו של הרב גדליה דוב שוורץ, ראש בית הדין, מזקני רבני ארה"ב ואדם שאין עליו שום מערערים, שהגיור הזה מוכר ושאין לפקפק עליו כלל.
המכתב מהרב שוורץ הועבר לחתן, שחזר עם המכתב לרב העיר רושם הנישואין לשאול האם עתה הוא יוכל סוף סוף לסיים את הרישום. רב העיר אמר לחתן שהוא אינו יכול לקבל את המכתב הזה, משום ש"אולי זה מזויף". משום מה, הרב העדיף לטעון שאולי המכתב מזויף, מאשר להרים טלפון ללשכת הרב שוורץ ולשאול אם אכן זו חתימת ידו. בשלב זה החתן הציע לרב שהם ייפרדו כידידים והוא פשוט ילך ויירשם לנישואין דרך רבני צהר. גם על זה היתה לרב העיר תשובה: "חבל לא לסיים את התהליך מול בית הדין. אם תלך לצהר עלולים בעתיד להחשיב אותך כיהודי סוג ב'".

כיצד הסיפור הסתיים? לצערי, אינני יודע לומר. אני כן יודע שכעבור עוד כמה ימים אותו רב עיר הסכים לרשום את אברהם לנישואין, מבלי שהוא עבר טבילה, ואברהם ושרה נישאו זה לזו בשעה טובה ומוצלחת ובעז"ה יבנו בית נאמן בישראל.

מה הסיכום והמסקנות שלי מהסיפור הזה?
א.      לכל אורך הדרך ובכל תחנה, מרב העיר דרך בית הדין וכל מיני פקידים ועד לראש הפירמידה, עמד אדם/רב שיכל לומר "עד כאן! אין סיבה להמשיך את הסאגה הזאת", אך העדיף להיצמד באטימות לנהלים. עמדה בפני כל אחד מהם הברירה בין ההלכה לבין הפוליטיקה, וכל אחד מהם העדיף את הפוליטיקה על פני ההלכה. ההלכה האומרת שיש איסור מהתורה להונות את הגר, וההלכה האומרת שאפילו אם אדם גויר ע"י בית דין של הדיוטות הרי הוא גר, לא עמדו בפני הצורך של גורם אחר גורם להיצמד באדיקות לנהלים המורים שאסור להכיר בגיוריו של אותו רב מארה"ב.
ב.      כדאי לזכור, שאותו רב מארה"ב, שכל הגורמים הללו דחו מצוות לא-תעשה של אונאת הגר כדי לא להכיר בו, לא יודע מאומה מכל הפרשה הזאת. היחידים שהפרשה הותירה עליהם רושם הם החתן והכלה המסכנים שנרמסו בשם העיקרון הריק הזה.
ג.       אומרים משמו של ר' חיים מבריסק שבראש ובראשונה תפקיד הרב הוא להציל עשוק מיד עושקו. לדאבון לב, במקרה הזה לא זו בלבד שהרבנות לא חשה שתפקידה להציל את הגר העשוק, אלא שהיא עצמה החזיקה בתפקיד העושק.
ד.      חלק מאירועי הסיפור הזה התרחשו פחות או יותר במקביל למלחמה של הרבנות להשאיר בידיה את סמכויות הגיור. הרבנות טענה שוב ושוב שאין זה הגיוני שכרטיס הכניסה לעם היהודי יהיה נתון לכל רב עיר, אלא רק לגוף אחד מרכזי. סיפורו של אברהם הבהיר לי שכשמדברים על אותו גוף מרכזי, לא מדובר על רב ראשי בעל שם ושיקול דעת רחב, אלא על פקיד ממונה שייתכן והוא לא רואה את הגרים ממטר.
ה.      לעמיתיי, הרבנים בארה"ב, שכיום הינם חברים בRCA ותומכים בכל ליבם בנהלי הרבנות הראשית באשר לקבלת גרים מארה"ב: עליכם לדעת שאם יבוא יום בעוד עשרים או שלשים שנה ותחליטו מכל סיבה שהיא לעזוב את הRCA, ייתכן והגיורים שעשיתם לפני עשרות שנים לא יוכרו במדינת ישראל. אני ממליץ שתודיעו לכל גר וגיורת המגיעים לפתחכם שזו המציאות שהם עלולים להיתקל בה.


"ריכוזה של סמכות בידי מעטים מביא לעתים קרובות לידי שחיתות והידרדרות רוחנית. אותם בעלי כוח מועטים הופכים יהירים וחמדנים. הם חשים שביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם, ולאלץ את זולתם להסתגל אליהם.... הרעל קטלני במיוחד, כאשר דת ופוליטיקה מתערבבות זו בזו." (הרב מ. אנג'ל, מלאך לשבת, עמ' 34)

יום ראשון, 29 במרץ 2015

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".


יום שלישי, 24 במרץ 2015

"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):
יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 
גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:
צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 
אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):
לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.
וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:
תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 
האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר. 

יום ראשון, 22 במרץ 2015

שיעור הזית והביצה

מאז שהגיע לידי ספרו החדש של פרופ' נדב שנרב, קרן זוית, אני קורא בו בהנאה גדולה, ואני בטוח שעוד נדון ברבים מתכניו. יש מבין קוראי בלוג זה כמה כאלה שחולקים אתי את אותו הטעם בספרים. לאלה אומר: זה הספר שאתם רוצים שיקנו עבורכם לחג הקרוב (אפשר להשיג כאן וכאן).

המחבר העלה כמה פרקים מהספר לרשת, ביניהם את הפרק על פרשת צו (קישור). פרק זה עוסק בדבריו הידועים של הנודע ביהודה על כך שהביצים שלנו קטנים בכחצי מהביצים בתקופת חז"ל, ולכן יש להכפיל את השיעורים.

איך הנודע ביהודה הגיע למסקנה הזו?
כפי שמסביר המחבר בטוב טעם, הנודע ביהודה מצא סתירה בין שתי שיטות מדידה: שיטה אחת התלויה בגודל האגודל, ושיטה שניה התלויה בנפח הביצים בתקופת הנודע-ביהודה.
לאור הסתירה, הנודע ביהודה הסיק שיותר הגיוני שגודל הביצים השתנה, ולא שגודל האגודל השתנה.

על דברי הנודע ביהודה הללו, שאומצו גם ע"י החזון איש, מביא המחבר קושיה. מצינו ששיעור קמיצה (זה הקשר לפרשת צו) הוא לפחות גודל של שני זיתים. עכשיו, אם ניקח שני זיתים בגודל שאנחנו מכירים, אזי ניתן להכניס שני זיתים בתוך קמיצה. אבל אם נכפיל את השיעור, נגיע שכל זית הוא כשיעור ביצה קטנה שלנו. שני זיתים-ביצים כאלה לא ניתן כלל להכניס בקמיצה של יד. כך שלא ברור כיצד אפשר לומר שהשיעורים היו כפולים מהשיעורים שלנו היום.

המחבר מביא שהתירוץ שרגילים לתת על קושיא זו היא שנשתנו הטבעים ושפעם הידיים היו גדולים יותר, ולכן הקמיצה היתה יכולה להכיל שני זיתים ענקיים.
אבל תירוץ זה לא רק שהוא אינו תירוץ אלא שהוא מפריך לחלוטין את כל שיטת הנודע ביהודה! הנודע ביהודה, כאמור, הראה סתירה בין גודלי האגודל לבין מדידת נפח של ביצים. מזה הוא הסיק שהביצים קטנו בכ50%. אם נאמר עתה שגם גודל היד השתנה, כל דברי הנודע ביהודה מאבדים לחלוטין את כל נקודת האחיזה שלהם. שכן אם שני הגדלים השתנו, גם גודל הביצים וגם גודל היד, כבר אין למה להשוות, וכלל אי אפשר להכריע מה היתה גודלם של הביצים בתקופת חז"ל.

עד כאן דברי המחבר.

אני אוסיף שניתן לתרץ את הקושיא מגודל הקמיצה, שאינה מכילה שני זיתים ענקיים, בצורה פשוטה יחסית: ע"י ניתוק הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה. כלומר, ניתן לומר שגודל הביצה השתנה, אך גודל הזית נשאר כפי שהיה. דברי הנודע ביהודה נסובים על מדידת נפח של ביצים, ולא של זיתים. הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה הוא ממש לא מוכרח כפי שמראה מאמרו של הרב נתן סליפקין על השתלשלות גודל הזית (באנגלית). לדבריו, הדעה שזית זה מחצית ביצה נולדה עקב אי הכרת הזית הטרי ע"י הראשונים האשכנזים, ולפי כל העדויות שיש בידינו מהזיתים שהיו כאן בארץ ישראל בתקופת חז"ל, גודלם לא השתנה מאז. 

יום שבת, 21 במרץ 2015

מבנה עשר המכות

הדברים הבאים מבוססים ברובם על המובא בספרים "צא ולמד" של הרב דוד סילבר (הוצאת מגיד) ו"כי קרוב אליך - שמות" של הרב יעקב מדן (הוצאת ידיעות ספרים).

הדרשה האחרונה של פרשת מקרא ביכורים, "ארמי אבד אבי", המובאת בהגדה של פסח:
דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

כיצד יש להבין את דברי רבי יהודה?

ההגהות מיימוניות (על נוסח ההגדה ברמב"ם) מביא כמה דעות:
י"מ טעם הסימנים דם צפרדע ע"י התראה תחלה עד לא הוכו, כנים בלא התראה, וכן ערוב ודבר בהתראה ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה וחשך בלא התראה. אבל ראב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה. וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דהיינו כנים שחין חשך כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא שהיו כנים עיקר המכה ותדע לך שהוא כן כי כולם קשורין זה בזה כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להשמיענו זה החדוש. ור"ח פי' דאשמעינן שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתילים א"ה. ואני שמעתי כל המחלה אשר בגימ' דצ"ך עד"ש באח"ב, ע"כ:
נתמקד כאן בעיקר בשיטות האומרות כי רבי יהודה בא להציע חלוקה של המכות לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש ובא"ח. כאשר מכת בכורות עומדת בפני עצמה, אך לצורך הבהירות הוצמדה לקבוצה השלישית (כך מובא בחזקוני שמות ח טו). 

מה פשר החלוקה לשלוש קבוצות?
ההגה"מ לעיל מביא הבדלים שונים בין הקבוצות: דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה. כמו כן דפוסים החוזרים בכל אחת מהקבוצות: המכה הראשונה בכל קבוצה עם התראה בבוקר, השניה עם התראה והשלישית ללא התראה. 

בנוסף לכך אפשר לעמוד על התכנים השונים שהקב"ה מנסה להעביר למצרים דרך המכות. תכנים, המשתנים בכל אחת מהקבוצות. 
ההתראה שלפני מכת דם, המכה הראשונה של קבוצת דצ"ך (שמות ז):
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: (טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: (יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:
המטרה הראשונה היא שהמצרים ידעו "כי אני ה'".
מטרה זו מתגשמת כאשר במכה השלישית, מכת כינים, החרטומים מצהירים (שמות ח טו):
אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא

קבוצת המכות הבאות מגיעות עם ההתראה:
(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
כעת המטרה היא "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שיהיה בהם "פדות בין עמי ובין עמך".

בקבוצת המכות השלישית המטרה שוב שונה:
(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:
כעת המטרה היא "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שטרם נראה כמותן מעולם "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה" (ברד) ו"אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (ארבה).

המכה האחרונה היא מכת בכורות הכוללת בתוכה את שלוש השיעורים שהמצרים למדו עד כה:
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
- "אני יוצא בתוך מצרים" - "בזאת תדע כי אני ה'".
- "אשר כמוהו לא נהיתה " - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"
- "למען תדעון אשר יפלה ה'" - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"

עד כה עסקנו בחלוקה של רבי יהודה את המכות לשלוש קבוצות של שלוש מכות. 
אך נראה כי הדרשן במגיד מציע חלוקה אחרת, חלוקה עליה חולק רבי יהודה:
דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים
המגיד מציע לחלק את המכות לחמש קבוצות של שתי מכות. עפ"י חלוקה זאת אפשר לראות שאכן יש קשר בין כל זוג מכות:
ביד חזקה שתים
ובזרוע נטויה שתים
ובמורא גדול שתים
ובאותות שתים
ובמופתים שתים
דם
מים
כינים
מכות מבע"ח
דבר
מחלות גופניות
ברד
השמדת הצומח
חושך
הרס מוחלט וסופי
צפרדע
ערוב
שחין
ארבה
בכורות

בפירושו להגדה של פסח מציע רבי יצחק אברבנאל דרך אחרת לחלק את המכות לזוגות, שלא עפ"י סדרן. לדבריו יש לחלק כך:
יד חזקה - דבר ובכורות.
זרוע נטויה - ברד וארבה.
מורא גדול - ערוב וחושך.
אותות - דם וצפרדע.
מופתים - כנים ושחין.

חלוקה נוספת של המכות, הנראית מתבקשת, היא לשתי קבוצות של חמש מכות. חלוקה זו מקבלת חיזוק משמעותי שוב מדברי הדרשן במגיד:
ביד חזקה, זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד".

ובזרוע נטויה, זו החרב כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם".
המגיד כאן מצביע על שתי מכות: הדבר ו"החרב" - שזה נראה כמו מכת בכורות. קרי, המכה החמישית והמכה העשירית. בלשון הזה מצינו, וזה כנראה מקורו של הדרשן, בתחילת דברי משה לפרעה בפרשת שמות (שמות פרק ה פסוק ג):
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
 לפני מכת ברד, המכה השביעית, חוזר משה ומזכיר את מכת הדבר, המכה החמישית:
(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:
הדבר מוזכר כמכה שהיתה יכולה לגרום לפרעה ולמצרים להכחד מן הארץ, ולמעשה לסיים את שעבוד מצרים, אך ה' משאיר אותו בחיים "למען ספר שמי בכל הארץ".
בנוסף, לאחר מכת דבר, מתרחש השינוי בחיזוק לב פרעה. במחצית הראשונה של המכות פרעה הוא זה שמחזק את לבו, ואלו במחצית השניה של המכות ה' הוא זה שמחזק את לבו. כפי שכותב הרמב"ן (שמות פרק ז פסוק ג):
ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:


יום חמישי, 12 במרץ 2015

"ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים"

נחשפתי לשני הקטעים המדהימים הבאים בפורום הרבנים. 

הקטע הראשון הוא מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום):

לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו. 
מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ"ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב ואפי' מי שיש לו או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים. 
ברם זכור אותו האיש לטובה הרה"ג עט"ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש"ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש"ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).

הוא עוסק כאן בשתי נקודות:
א. קדיש בלא כוונה, לקדש את שמו של הקב"ה, הוא לא מועיל בשום צורה, אלא כצפצוף הזרזיר.
ב. אין לייחס לאמירת הקדיש כל מיני אסונות, כאילו שאם מישהו אומר קדיש בחיי קרוביו זה יגרום לכך שקרוביו ימותו. ביחס לנקודה זו הוא כותב את אשר הוא כותב בפיסקה האחרונה.

באופן מופלא ביותר הציץ אליעזר, הג"ר אליעזר וולדנברג, מתייחס לדברים הללו של הרב עוזיאל, עם יותר מרמז שהוא לא בטוח מסכים עמו.
הנה דבריו (ציץ אליעזר חלק ז סימן מט - קונ' אבן יעקב פרק ו):
ואגב. אציין לדברי ספר משפטי עזיאל חאו"ח סי' ב' שכותב שאביו ז"ל לא מנע ממנו מעולם להיות ש"ץ ולומר קדיש יתום בחייו מאז שנהיה בר מצוה. ומיד סמוך לזה מספר שנתייתם ממנו באותה השנה שנהיה לבר מצוה ע"ש. ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים וד"ל.