יום רביעי, 27 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

ראה גם:
עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס


דברי הרב שג"ר על העקדה מובאים בספר "נהלך ברג"ש" במאמר בשם "אי הוודאות כניסיון העקדה". הוא בונה את דבריו סביב דברי חז"ל במדרש הגדול:
ועליו הכתוב אומר: "הניסה דבר אליך תלאה", נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו, שבשעה שאמר לו הקב"ה: שחוט בנך והעלהו לפני, מיד קיבל עליו והלך לשחטו. קדמו השטן לדרך...
אמר לו: זקן שכמוך יטעה בכך?! לא אמר אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתיב בתורה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ואתה טועה והולך לשחוט את בנך?! יכול אתה לומר לו "שאמרת לי" - הוא אומר לך: מי מעיד בי? ואפילו יש לך עדים, עבד שמעיד ברבו אי אפשר, ואם העיד אין עדותו כלום. חזור בך!
אמר לו: איני שומע לך שלא לעשות רצון אבי שבשמים, לך נאמר: "הניסה דבר אליך תלאה". 
הרב שג"ר מנתח מדרש זה באריכות ומשווה את דברי השטן ודברי אברהם לטענות רעי איוב. 
הנה מסקנתו של הרב שג"ר מדברי חז"ל על העקדה (עמ' 121):
הלקח ברור: עמדה דתית יומרנית ויודעת כל הופכת את הניסיון ועמו את המאמץ הדתי בכלל, לפיקציה. הניסיון בפרט, וחיים דתיים ומגע ממשי עם האלוקים בכלל, קיימים רק במקום של אישיות בעלת ענווה המסתפקת באי ידיעתה. עמדה יומרנית נובעת מגאווה, והיא קולו של השטן. הניסיון שייך תמיד לסובייקט שמעצם טיבו נתון בערפל. אובייקטיביזציה של הניסיון הדתי היא הפרכתו. מכאן תגובתו של אברהם אבינו, שאמנם יודע את האמת האובייקטיבית, אך ידיעה זו אינה גורעת כמלוא הנימה מהניסיון ומרצינותו.
נוכל אם כן לסכם את דברי המדרש בהקשר הדיון שלפנינו. טענת המדרש נגד הניסיון כפולה:
ראשית, הציווי המוסרי הנורמטיבי אוסר את מעשהו של אברהם. שנית, אי אפשר להגיע לוודאות לגבי טיבו של הניסיון. מהו רצון ה' האמיתי - לקיים את הציווי או למרוד? כל אמירה אלוקית נתונה לפרשנויות שונות ואפילו הפוכות. מהו, אם כן, רצונו של אלוקים? עונה המדרש: תמימות. אך העימות המוסווה בין תגובתו של איוב לזו של אברהם מלמד שלתמימות זו אין אפיק אחד קבוע וברור מראש. המחאה, לפי המדרש, היא תגובה דתית נכונה, שאיננה נופלת מהציות בהקשר של הניסיון.


יום שלישי, 12 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

ראה גם: עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
הרב זקס
ויקיפדיה

הרב השר יונתן זקס דן בפרשת העקידה, בספרו "השותפות הגדולה" (ספר מעניין ומעורר שנהניתי עד מאד לקרוא. מומלץ מאד!), כאשר הוא מנסה לבנות תזה כי "לוז אמונתו של אברהם [הוא] האהבה ככוח-העל היצירתי שבתוך העולם" (עמ' 158).
אחת הבעיות שיש בטענה זו הוא שאנו מוצאים את אותו א-להי אהבה מצווה על אברהם לעקוד את בנו!
לצורך התמודדות עם הבעיה הזו, מנסח הרב זקס הבנה חדשה לפרשת העקידה. נביא את עיקרי דבריו (עמ' 172-174, הדגשים במקור):
אלוהים מבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב שני דברים, פעם אחר פעם: ילדים ונחלה... ופעם אחר פעם ההבטחות נתקלות במכשולים ובהשהיות... ילדים וקרקע הם הטבעיים שבנכסינו. כמעט לכל אחד יש מהם... מה שלכולם יש באופן טבעי, [לאבות ולאמהות האומה] יש רק כמתנה מאלוהים... האמהות, לבד מלאה, היו כולן עקרות. כשנפקדו בילדים, ניכר היה שזו מתת אל...
וכך גם הארץ... האבות היו נוודים... ישראל נעשה לעם שיש לו ארץ רק בחסד האל...
בני ישראל אינם בעליה של הארץ. הם רק תושבים בה, וזכותם זו מותנית בהכרתם שהיא שייכת לא להם אלא לה'. והאמור על הארץ אמור גם על הילדים. אברהם... נועד לעבור על בשרו חוויה שתכונן... את ההכרה שילדינו אינם שייכים לנו, אלא אך ורק לה'...
הניסיון שנתנסה אברהם בעקידת יצחק נועד אפוא לבחון אם הוא מוכן לותר על הבעלות על בנו ולהשיבו לידי אלוהים. לזאת מכוון המלאך כשהוא עוצר את אברהם משלוח ידו בנער ומסביר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
...התורה אומרת לעם הברית: אינכם הבעלים של ארצכם, ובאותו אופן גם אינכם הבעלים של ילדיכם. זו הייתה לידתה של דמות האב המקראי, האב-כמחנך, המנוגדת לתפיסה האחרת של האב, תפיסת האב-כבעלים.
לדבריו, הניסיון נועד ללמד את אברהם תובנה שכלל לא היתה מקובלת בזמן העתיק: שהילדים אינם שייכים להורים. לילדים יש חובות כלפי ההורים, אך גם להורים יש חובה לחנך ולדאוג לילדים, כפיקדון שנתן להם האלוהים.

יום ראשון, 10 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

רשומה ראשונה בסדרה (בעז"ה)
רמברנדטעקדת יצחק1635
מתוך: ויקיפדיה

עקידת יצחק היא ללא ספק אחת הפרשות המעסיקות מאד את עולמנו הדתי. הן מפאת שזו מוצגת בתורה כשיא חייו ומפעלו של אברהם אבינו, והן מפאת המתח הבלתי נמנע בין המצפון לבין הציווי האלקי. מחברים רבים כתבו וניתחו את העקידה ומשמעויותיו, ואני מבקש בסדרה זו לעסוק בחלק מתשובותיהם לשאלות: מה היתה מטרת העקידה? מה ניסה הקב"ה ללמד את אברהם ואת הדורות אחריו?

הרב קוק כתב מסה ארוכה של פרשנות על פרשת העקידה בסידור עולת ראיה, אך מסתבר שתפיסתו של הרב קוק אינה פשוטה להבנה כלל.
הרב חיים סבתו מביא סיכום לדברי הראי"ה (קישור) והוא מסביר את מהות הניסיון כך (הדגשים שלי):
כל מעשה העקידה בא להוכיח את ההיפך מהחוויה המצויה בעבודת הפסילים. העקידה נעשית מתוך שיקול דעת והיגיון, ועל כן היא דרגה גבוהה בהרבה מעבודות ה-ל הנעשית בשיכרון דעת.
על פי הבנה זו של דברי הרב קוק העיקר בנסיון העקדה להראות שבעבודת ה' יש פוטנציאל להגיע לדבקות בה' גם ללא צורך באקסטזה רגעית, אלא בשיקול דעת והיגיון.
אך העקידה מסתיימת בציווי לא לשלוח יד אל הנער כדי להמחיש ולהראות שהקב"ה חפץ בחיים:
על כן, מוכיחה פרשת העקידה על תפיסתה ההפוכה של התורה לעבודת ה'. הלא עיקרה הינה באמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אולם רוצה התורה להראות לאדם את הדבר והיפוכו, את כך שאין זה רצון ה"כלל", אולם אם היה זה רצון ה' - לא היה בדבר חיסרון.
הרב יואל בן-נון בספרו "המקור הכפול - השראה וסמכות במשנת הרב קוק" מנתח גם הוא את דברי הרב קוק על העקידה. אך אם היה מי שאינו יודע כי מדובר על אותו טקסט ועל אותו רב קוק, בקלות אפשר היה לחשוב כי מדובר על משהו אחר לחלוטין. מה היתה מטרת העקידה לדעת הרב קוק? כך מסביר הרב יואל את דברי הרב קוק (עמ' 180-183):
כל הקונפליקט שבניסיון, בין הציווי על העקדה, לבין המוסר ואיסורי התורה על תועבות המולך, נכון רק עד לרגע שבו קרא מלאך ה' מן השמים, הרגע שבו תם הניסיון, והעתיד המוסרי, התורני והאנושי חזר לחיות, אחרי שהיה בסכנה של חדלון גמור... מלאך ה' החזיר את המוסר למקומו. האלוהים ניסה את אברהם, עצירת הניסיון הופיעה דרך מלאך ה' - הופעת דבר ה' באמצעות מלאך, מסביר הראי"ה, מבטאת את החזרה אל האיסור המוסרי על שפיכות דמים בכל תוקפו, ואת רחמי האב על בנו, שגם הם "מן השמים".
... הראי"ה ראה דווקא בפרשת העקדה מקור מובהק, אשר מבסס את הצדק והמוסר, כמו את החסד ואת האהבה הטבעית. כל הערכים האנושיים, הטבעיים והמוסריים, אשר נראה כנידחים כליל בשלב הניסיון, "חוזרים ונראים" ביתר שאת בדבר ה' השני שמופיע בקריאת מלאך ה' מן השמים. הנסיון לא בא אלא כדי לחשוף את מסירות הנפש של אברהם, ואילו קיום המוסר והערכים האנושיים הטבעיים לדורות מכוח דבר ה' ואהבתו - נובע מקריאת מלאך ה' מן השמים, בשלב השני של הפרשה.
... פרשנים והוגים, מתוך שכנוע פנימי עמוק או מתוך מצוקת האימה, הפכו את ניסיון העקדה לאבן פינה יחידית או עיקרית, לשם הגדרת תפיסת התורה. הם קראו את הופעת ה' בפרשה באופן ברור - רק פעם אחת - ולא נתנו משקל לכך, שאמירתו מופיעה ונשמעת בפרשת העקדה שלוש פעמים - שבעיקרן הן שתיים, הנסיון מחד גיסא וקריאת מלאך ה' "מן השמים" מאידך גיסא, ויחד הן מגדירות היטב את המקור הכפול של הסמכות ושל הערכים.
פרשת העקדה אצל הראי"ה, דוקא היא מקור מובהק להכרעה מן השמים לטובת המוסר, באשר העיקר בה במאמר ה' הוא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
לדידו של הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, השיא של העקידה היא בציווי השני בה הקב"ה מלמד את אברהם (ואת כולנו) שאין סתירה בין המוסר האלקי לבין המצפון האנושי, וויתור על אחד מהם הוא פגיעה בא-ל.

על הדיבור הראשון לאברהם, הציווי על העקידה, מסביר הראי"ה שאברהם נכנע לחלוטין למלא את הצו בלי שום רגש "של כהות, של רישול ושל דיכאות". כשהרב יואל בן-נון מביא דברים אלו של הראי"ה הוא מעיר על כך הערה מאד אישית:
מעולם לא יכולתי לקבל במנוחת הנפש פירוש זה של הראי"ה - הרגשתי ממש סלידה וריחוק בניגוד עמוק למה שהרגשתי בדרך כלל בכתביו. רק ההמשך הרגיע את נפשי הסוערת, כאילו עברתי משהו מהניסיון. 
ואכן ההמשך, שהבאנו לעיל, הרגיע את נפשו של הר"י ושוב הוא מעיר על דברי הראי"ה:
תגלית זו היתה בשבילי חויה מכוננת - המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'.

יום ראשון, 3 במאי 2015

לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד), מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון "עולם קטן"

כשנגמרה חופשת הפסח בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברנו את שבוע החופש שקיבלו הילדים שבוע לפני פסח כדי לעזור בנקיונות הבית, ולאחר שעברנו גם את האיסרו דאיסרו חג שקיבלו הילדים ע"מ שיוכלו להישאר בירושלים אחרי שעלו לרגל, אתה כבר מריח את החופש האמיתי – החזרה לעבודה. אלא מה הקטנטונת שלנו מאוד מאוד נהנתה בחופש, עד כדי כך נהנתה שהיא ממש לא תכננה לסיים אותו בכזו קלות. איך שהיא התעוררה החלו הקרעכצן – "אמא, אני לא מרגישה טוב", "מה כואב לך חמודה?" שאלנו בדאגה, ואז החלה הנסיכה לירות בכל התותחים – "כואבת לי הבטן, והקול שלי צרוד וכואב לי הגרון". האינסטינקט הראשוני שלך כהורה הוא שילד לא מתלונן סתם על זה שהוא לא מרגיש טוב, חס וחלילה! למה שילד יתלונן סתם?! הוא לא מתלונן סתם, הוא פשוט משקר כדי לא ללכת לבית ספר. אבל בכל זאת זה ממש לא נעים לך לומר לילד שלך "לא מאמין לך שקרן קטן", זה יכול לגרום למשבר אמון קשה ביניכם, אז אתה מרחם עליו אבל קצת – "בואי חמודה, נשתה תה ואז נרגיש הרבה יותר טוב", "שתיתי כבר וזה לא עזר" השיבה הילדה בנחרצות, "אני יודע מה יעזור לך – פרק של ארתור בטלפון של אבא וממתקים במכולת לפני הגן", אבל הילדה מכוונת הרבה יותר גבוה - היא רוצה את כל החבילה – למה להסתפק בפרק של ארתור אם אפשר בקצת נחישות לקבל יום חופש שלם עם אמא (או אבא כשלאמא נשבר) שבו תוכל לראות 50 פרקים ברצף?
אין ספק שזו דילמה, איך אפשר לדעת מתי הילד באמת חולה ומתי הוא קצת מורח? אני יודע, אני יודע, יש את ההורים המצקצקים בלשונם כעת ואומרים לעצמם "הילד שלי לא צריך לשקר. אם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר הוא פשוט אומר לי והוא נשאר בבית", אבל מצד שני אולי יום אחד הם ימצאו עבודה ואז מי יישאר עם הילד בבית ? חכמי אומות העולם היו מודעים לבעיה וע"כ הגו את המדחום. מעתה נקוט האי כללא בידך ואי אתה בא לידי תקלה – כל שהוא מעל 37.5 הרי הוא בבית וכל שהוא מתחת מתחזה. אלא אם כן הילד למד לעבוד על המדחום. אבל זה לא כ"כ פשוט – כשהיינו ילדים היתה שמועה שלבלוע גיר מעלה את החום, אבל מה יעשו הילדים המסכנים היום? יבלעו טוש מחיק? כשהייתי ילד אף פעם לא הצלחתי לעבוד על המדחום, שפשפתי את המדחום במכנסיים, חיככתי אותו עם הלשון, כלום לא עזר. אמנם פעם קירבתי את המדחום למנורה אבל כשהגשתי בגאווה את המדחום לאבא שלי, הוא אמר לי שלפי המדחום אני לא חולה. אני מת. האמת שהיום אני כבר יודע איך לעשות את זה אבל זה מאוחר מדי. באחת הפעמים שהבן שלי דחף את המדחום בפעם העשירית מתחת ללשון והצליח לסחוט ממנו, אחרי כל נסיונות הזיוף, רק 36.5 , אמרתי לו "ככה לא עושים את זה, תביא לאבא שיראה לך" הכנסתי מתחת ללשון והוצאתי 39 ללא קושי מול עיניו הכלות. מאחר שהגיליון חשוף לעיני כל מיני מתחזים פוטנציאליים הסוד יישמר במערכת.
אין מה להגיד כשאתה ילד זה יכול להיות נחמד כשאתה חולה, במיוחד אם אתה לא חולה. אבל כשאתה מבוגר זה קצת איבד מהקסם. קודם כל תמיד ישנה ההתלבטות – האם אני חולה או סתם מפונק? אני יכול הרי לקחת כדור ולהסתדר איכשהו... אני אמנם משתעל כמו חולה שחפת, מפוצץ בנזלת, אבל בכל זאת... גם לא נעים בעבודה. בכל זאת...יש לך משהו דחוף לסיים והשיחה הזאת לבוס "אני לא יכול לבוא. אני לא מרגיש כ"כ טוב" נשמעת לך בדיוק כמו הילדים שלך שמנסים לעבוד עליך. אז אתה בא לעבודה, מחרף את נפשך למען הצלחת החברה, העם והארץ. ואז באמצע ישיבה עם ראש מתפוצץ, צרוד כמו הזמר אדם בשנות ה80, אתה נתקף בהתקף שיעול מול הבוס שלך ובמקום שיגיד לכולם "שימו לב איזה עובד מצטיין יש לנו כאן! איזו הקרבה!" הוא מתרחק ממך בכעס ושואל "בשביל מה באת? להדביק פה את כולם?"... מצד שני להישאר בבית אמנם יכול להישמע מפתה – להיכנס כל היום מתחת לפוך ולהשלים שעות שינה שתמיד חסרות, אבל אז מסתבר לך ש"כל היום" הוא מושג פיקטיבי. אחרי שגירדת את עצמך מהמיטה להניח תפילין ולהתפלל שחרית, אתה רואה שאפקטיבית נשארו לך פחות מארבע שעות עד שהגדולים יחזרו מהבי"ס, לא תכין להם ארוחת צהריים?! אתה קצת חולה אבל אל תגזים... ואז אישתך מתקשרת אליך כדי לרחם עליך "מה שלומך? איזה מסכן אתה... אין סיכוי שתוכל להוציא את הילדה מהגן נכון?" ואתה אולי חולה אבל לא מטומטם "מה פתאום, אני יוציא אותה, אני לא עד כדי כך חולה", אתה יודע שזה ישתלם לך כשאישתך תחזור הביתה מלאת אמפתיה ורחמים ותגיד לך "רוצה כוס תה? אולי תיכנס למיטה?". סה"כ גבר חולה הוא כמו כלבלב חמוד שמחפש קצת חום. אבל מה ממש מבעס? אם אשתך חוזרת הביתה ואחרי שהיא נותנת לך את התה ומנת החום היא אומרת לך "האמת שגם אני ממש לא משהו...". וואו וואו וואו, רגע אחד! זה שלי. זה תפוס. "מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני כדורים". סליחה??? ראש זה בטוח שלי. תבחרי מקסימום כאב בטן. אבל שוב, אתה חולה לא מטומטם אז אתה משלים עם גורלך ואומר לה "עזבי, אני כבר נחתי היום. תיכנסי למיטה, אני אסתדר כאן. רוצה כוס תה?".

סיכומו של דבר - אחרי קצת שוחד מפה ואכזריות משם הצלחתי לשכנע את הקטנה ללכת לגן. היא כבר שכחה שהיא לא הרגישה טוב אחרי קצת סרטים בטלפון וסוכריה מהמכולת. אין מה לעשות, כישורי אבהות נרכשים עם הזמן - אני טופח לי על השכם ונוסע בשמחה לעבודה. אחרי שעתיים מגיע טלפון מהאישה "התקשרו מהגן, יש לילדה חום". עקשנית הילדה הזאת.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 
נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):
ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.
אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):
כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 
ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:
סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.
ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):
ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.
את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

יום ראשון, 12 באפריל 2015

אונאת הגר ופוליטיקה רבנית – מה נדחה מפני מה?

פורסם באתר כיפה (קישור)

"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית במוחלט" (הלורד אקטון, מובא ב"השותפות הגדולה", הרב י. זקס, עמ' 125)

אברהם נולד לפני כשלושים שנה למשפחה לא יהודית, ואומץ זמן קצר לאחר לידתו ע"י משפחה יהודית. בתהליך האימוץ הוא נימול וגויר ע"י בית דין אורטודוקסי בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן אברהם עלה עם משפחתו המאמצת לארץ, התגורר ביישוב דתי ביו"ש, התחנך במוסדות דתיים, חגג את כניסתו לעול מצוות והתחיל את חייו הבוגרים כיהודי לכל דבר. כשהגיע לפרק "האיש מקדש", פגש אברהם את שרה וביקש לישא אותה לאשה ולבנות בית נאמן בישראל.
הזוג ניגש למשרדי הרבנות הקרובים למקום מגוריה ופתח תיק נישואין. החתן בא מוכן עם כל המסמכים שהיו ברשותו, כולל את תעודת הגיור שלו מלפני כשלושים שנה. רב העיר שקיבל את פניהם, הידוע כרב מסביר פנים, קיבל את כל התעודות ואמר לזוג: "הכל נראה מצוין. הכל בסדר". עברו בערך שבועיים והרב מסביר הפנים מטלפן לחתן: "תשמע יש בעיה. הרב שגייר אותך הוא לא מוכר. אבל אל תדאג אני אנסה לסדר לך תהליך גיור זריז, כדי שזה לא יעכב את החתונה שלכם. אולי אתה מכיר מוהל אצלכם ביישוב?".

נעצור לרגע בתיאור המעשה, ונסביר לקורא מה קרה כאן.
הרבנות הראשית לישראל והפועלים מכוחה אינה מכירה בכל תעודת גיור המובא בפניה. היא חייבת לקבוע כללים על מנת להבחין באילו תעודת גיור והרכבי גיור היא מכירה ובאילו לא. מכיוון שסיפורנו נסוב סביב גיור שהתקיים בארה"ב, נמקד את דברינו לנהלים של הרבנות הראשית בקבלת תעודות גיור מארה"ב. ארגון הרבנים המרכזי הדתי-לאומי בארה"ב נקרא הסתדרות הרבנים של אמריקה, או RCA בקיצור. לפני שנים מעטות הרבנות הסכימה שכנוהל היא תאשר גיורים שנעשו ע"י חברי הRCA.
הרב החתום על תעודת הגיור של אברהם הוא רב מוכר מאד הן בארה"ב והן בארץ. כשרב העיר רשם הנישואין אמר לאברהם ש"הרב שגיר אותך אינו מוכר", אין הכוונה שלא מכירים מי זה אותו רב פלוני, אלא שהרבנות אינה מכירה בגיוריו, משום שהוא אינו עונה לקריטריונים שהרבנות הציבה.
אבל זה לא כל כך פשוט. הרב עליו אנו מדברים היה מראשי הRCA בזמן הגיור המדובר. כשנה לאחר הגיור של אברהם הוא אף התמנה לנשיא הRCA. אלא, שלפני כשבע שנים אותו רב, אחרי ששימש כארבעים שנה ברבנות בארה"ב, החליט לעזוב את הRCA ולהקים ארגון רבני חדש משמאל לRCA. הפרישה מהRCA והקמת הגוף החדש זיכתה את אותו הרב שהרבנות בארץ לא תכיר בגיוריו.

רק לשבר את האוזן נזכיר כי בחג סוכות האחרון התגלה שרב, שהיה ממונה בRCA על נושא הגיורים, נעצר לאחר שנתפש שצילם מועמדות לגיור בתוך המקווה במצלמות נסתרות. כשהסיפור התפוצץ התחילו גרים וגיורות לשאול האם הם וילדיהם צפויים לבעיה בהכרה בגיורים שאותו רב חתום עליהם. לאחר ימים ספורים הבית דין של אמריקה, המזוהה עם הRCA, הודיע כי יכירו בכל הגיורים שאותו רב סורר חתום עליהם. כעבור יום גם הרבנות הראשית בארץ הוציאה הודעה דומה בתוכנה.
כלומר, הרבנות לא ראתה בעיה להכיר בגיוריו של רב שצילם מתגיירות במקווה בזמן שהוא היה אמור לגייר אותם, אך רואה בעיה להכיר בגיורים שנעשו ע"י רב שעשרים שנה לאחר מכן הקים גוף ליברלי מדי לטעמה.
אז מה עושים עכשיו? יש חתן, יש כלה, שניהם חיים כיהודים כמעט מאז היולדם, כיצד הם יתחתנו?

השלב הראשון היה לנסות להסביר לרב העיר שחלה כאן פשוט טעות. אמנם הרבנות אינה מכירה בגיוריו של הרב מאמריקה, אך זה בגלל שכיום הוא אינו חבר בRCA. אבל לפני שלושים שנה, בעת ביצוע הגיור הזה, הוא כן היה, ולכן אין סיבה לא להכיר בגיור. זה לא עבד. הרב תירץ את חוסר היכולת להכיר בגיור בכך שהדבר לא תלוי בו, ושהוא כפוף לפקידים ברבנות הראשית הקובעים את הנהלים, ושהוא לא רוצה להסתבך, ושהוא לא מצליח אף פעם לתפוס אותם בטלפון.
החתן הופנה לבית הדין הרבני בירושלים. ביום המיועד התייצב החתן בפני שלושה דיינים שהתחילו לבחון אותו על ידיעותיו ביהדות. לאחר דיון לא ארוך במיוחד החתן התבקש לצאת מחדר הדיונים על מנת לאפשר לדיינים לדון בינם לבין עצמם במקרה הסבוך. כעבור כמה דקות החתן נקרא שוב לעמוד בפני הדיינים. הדיינים פסקו כי כדי לעבור גיור לחומרא הוא לא יצטרך הטפת דם ברית, אלא רק טבילה בפני בית הדין והם הורו לו להצהיר שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. לאחר מכן אב בית הדין נתן לאברהם את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שייצור איתו קשר על מנת לתאם טבילה. אברהם יצא מבית הדין שמח וטוב לב ביודעו, שעל אף הטרחה לטבול בפני בית הדין, הפרשה עומדת בפני סיום והוא יוכל להתפנות להכנות לחתונתו.
בשבוע וחצי שלאחר הדיון בבית הדין אברהם התקשר מדי יום למספר אותו נתן לו הדיין. פעמים הדיין לא ענה, פעמים הוא ענה ואמר שיחזור אליו ולא חזר ופעמים שהוא ביקש מאברהם להתקשר שוב מאוחר יותר. השורה התחתונה היא שכחלוף שבוע וחצי טרם ידע אברהם מתי והיכן הוא יוכל לטבול.
הרב גדליה דוב שוורץ
מתוך: http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=100942

במקביל לפניה לבית הדין הרבני בארץ, אדם המקורב לחתן פנה לארגון רבני צהר ושאל אם יש משהו שהם יכולים לעשות על מנת לפתור את בעייתו של החתן. רבני צהר עשו את מה שלמעשה היתה הרבנות צריכה לעשות. הארגון מעסיק רב, שמחד מבין משהו בהלכות גיור, ומאידך עלה זה לא מכבר לארץ מארה"ב ומכיר היטב את הנפשות הפועלות שם. אותו רב פנה לבית הדין של אמריקה, גוף המוכר ע"י הרבנות הראשית בארץ, בשאילתא האם יש בעיה להכיר בגיור הספציפי הזה. כעבור יומיים קבל הרב מצהר לידיו מכתב הכתוב וחתום בכתב ידו של הרב גדליה דוב שוורץ, ראש בית הדין, מזקני רבני ארה"ב ואדם שאין עליו שום מערערים, שהגיור הזה מוכר ושאין לפקפק עליו כלל.
המכתב מהרב שוורץ הועבר לחתן, שחזר עם המכתב לרב העיר רושם הנישואין לשאול האם עתה הוא יוכל סוף סוף לסיים את הרישום. רב העיר אמר לחתן שהוא אינו יכול לקבל את המכתב הזה, משום ש"אולי זה מזויף". משום מה, הרב העדיף לטעון שאולי המכתב מזויף, מאשר להרים טלפון ללשכת הרב שוורץ ולשאול אם אכן זו חתימת ידו. בשלב זה החתן הציע לרב שהם ייפרדו כידידים והוא פשוט ילך ויירשם לנישואין דרך רבני צהר. גם על זה היתה לרב העיר תשובה: "חבל לא לסיים את התהליך מול בית הדין. אם תלך לצהר עלולים בעתיד להחשיב אותך כיהודי סוג ב'".

כיצד הסיפור הסתיים? לצערי, אינני יודע לומר. אני כן יודע שכעבור עוד כמה ימים אותו רב עיר הסכים לרשום את אברהם לנישואין, מבלי שהוא עבר טבילה, ואברהם ושרה נישאו זה לזו בשעה טובה ומוצלחת ובעז"ה יבנו בית נאמן בישראל.

מה הסיכום והמסקנות שלי מהסיפור הזה?
א.      לכל אורך הדרך ובכל תחנה, מרב העיר דרך בית הדין וכל מיני פקידים ועד לראש הפירמידה, עמד אדם/רב שיכל לומר "עד כאן! אין סיבה להמשיך את הסאגה הזאת", אך העדיף להיצמד באטימות לנהלים. עמדה בפני כל אחד מהם הברירה בין ההלכה לבין הפוליטיקה, וכל אחד מהם העדיף את הפוליטיקה על פני ההלכה. ההלכה האומרת שיש איסור מהתורה להונות את הגר, וההלכה האומרת שאפילו אם אדם גויר ע"י בית דין של הדיוטות הרי הוא גר, לא עמדו בפני הצורך של גורם אחר גורם להיצמד באדיקות לנהלים המורים שאסור להכיר בגיוריו של אותו רב מארה"ב.
ב.      כדאי לזכור, שאותו רב מארה"ב, שכל הגורמים הללו דחו מצוות לא-תעשה של אונאת הגר כדי לא להכיר בו, לא יודע מאומה מכל הפרשה הזאת. היחידים שהפרשה הותירה עליהם רושם הם החתן והכלה המסכנים שנרמסו בשם העיקרון הריק הזה.
ג.       אומרים משמו של ר' חיים מבריסק שבראש ובראשונה תפקיד הרב הוא להציל עשוק מיד עושקו. לדאבון לב, במקרה הזה לא זו בלבד שהרבנות לא חשה שתפקידה להציל את הגר העשוק, אלא שהיא עצמה החזיקה בתפקיד העושק.
ד.      חלק מאירועי הסיפור הזה התרחשו פחות או יותר במקביל למלחמה של הרבנות להשאיר בידיה את סמכויות הגיור. הרבנות טענה שוב ושוב שאין זה הגיוני שכרטיס הכניסה לעם היהודי יהיה נתון לכל רב עיר, אלא רק לגוף אחד מרכזי. סיפורו של אברהם הבהיר לי שכשמדברים על אותו גוף מרכזי, לא מדובר על רב ראשי בעל שם ושיקול דעת רחב, אלא על פקיד ממונה שייתכן והוא לא רואה את הגרים ממטר.
ה.      לעמיתיי, הרבנים בארה"ב, שכיום הינם חברים בRCA ותומכים בכל ליבם בנהלי הרבנות הראשית באשר לקבלת גרים מארה"ב: עליכם לדעת שאם יבוא יום בעוד עשרים או שלשים שנה ותחליטו מכל סיבה שהיא לעזוב את הRCA, ייתכן והגיורים שעשיתם לפני עשרות שנים לא יוכרו במדינת ישראל. אני ממליץ שתודיעו לכל גר וגיורת המגיעים לפתחכם שזו המציאות שהם עלולים להיתקל בה.


"ריכוזה של סמכות בידי מעטים מביא לעתים קרובות לידי שחיתות והידרדרות רוחנית. אותם בעלי כוח מועטים הופכים יהירים וחמדנים. הם חשים שביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם, ולאלץ את זולתם להסתגל אליהם.... הרעל קטלני במיוחד, כאשר דת ופוליטיקה מתערבבות זו בזו." (הרב מ. אנג'ל, מלאך לשבת, עמ' 34)